הכלי הראשון שהציווי על עשייתו מופיע בפרשת תרומה הוא הארון, שאמור להיעשות מעץ מצופה זהב, ותפקידו מוגדר בבירור בתחילת פרק כה – ולא רק פעם אחת, אלא פעמיים:

(טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.
(יז-כ) […הציווי על הכפורת והכרובים…]
(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.

כמו שאפשר לראות, בין שני ההסברים הזהים ‘מונחת’ הכפורת והכרובים שעליה – וכך מתברר לקורא שהארון אינו כלי שתפקידו מתמצה באיחסון העדות, אלא הוא מהווה גם ‘מנשא’ לכפורת ולכרובים שעליו.
כידוע, בתפיסה המיתולוגית הרווחת האלים טסו להם בשמים באמצעים שונים: הליוס היווני רכב במרכבה רתומה לארבעה סוסי אש; ת’ור הנורדי רכב על מרכבה הרתומה לשני תיישים, ואילו במצרים, בבבל ובכנען תוארו האלים כבעלי כנפיים ו\או כרוכבים על גבי עננים. כל הדימויים האלה באו לידי ביטוי מפורש במקרא, בהם ה’ מכונה בכמה וכמה מקומות “יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים” ופסוקים מפורשים אינם מהססים לתאר אותו כמי שעף עליהם: “וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (שמ”ב כב, יא = תהלים יח,יא) או “וַיֵּצֵא כְּבוֹד יְהוָה מֵעַל מִפְתַּן הַבָּיִת וַיַּעֲמֹד עַל הַכְּרוּבִים וַיִּשְׂאוּ הַכְּרוּבִים אֶת כַּנְפֵיהֶם וַיֵּרוֹמּוּ מִן הָאָרֶץ” (יחזקאל י, יח-יט). למרבה הפלא, אפילו בעל דברי הימים שחי בתקופה מאוחרת יותר ו’מיתולוגית’ פחות הבין שהכרובים הם-הם המרכבה האלוהית (ומכאן המקור לביטוי החז”לי “מעשה מרכבה”):

וּלְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת זָהָב מְזֻקָּק בַּמִּשְׁקָל וּלְתַבְנִית הַמֶּרְכָּבָה הַכְּרֻבִים זָהָב לְפֹרְשִׂים וְסֹכְכִים עַל אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה (דה”א כח, יח

לאור כל זה עולה השאלה הפשוטה – האם אלהים התעופף על המרכבה שכללה את השולחן והעדות שבתוכו?!

קראו עוד ⇐

טובה גדולה עשו עִם עַם ישראל מחלקי הפרשיות, שהפרידו את פרשת ‘וארא’ מפרשת ‘שמות’ – שכן לולא עשו כך, כל יהודי שמקשיב לקריאת התורה היה משפשף עיניים בתדהמה כשהיה קורא את הפסוקים הבאים:

(ב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. (ג) וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה’ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה’.
(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.

רק רגע (חושב היהודי לעצמו) – לא קראנו לפני כמה דקות את אותו דבר?! ואכן, דפדוף קצר לאחור מעמיד אותו מול הפסוקים הבאים בפרקים ג-ד:

(ג, ו) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.
(ז) וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו. (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי… (טז) לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. (יז) וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…
(ד, לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.

אבל מבט נוסף בסיומי שני הקטעים האלה גורם ליהודי לגרד בראשו במבוכה: באחד כתב שהעם לא שמע אל משה – ובשני כתוב שלא זו בלבד שהוא שמע, אלא שהוא אף קד והשתחווה בתודה! קראו עוד ⇐

‘אוהל מועד’ בפארק תמנע

המשכן שבנו בני ישראל במדבר, לפי התורה, משך את תשומת ליבם של מפרשים וחוקרים בכל העולם – וגם את ליבם של חובבי האטרקציות בכל העולם, שבנו דגמים שלו למגדול ועד קטן.
התורה הקדישה למשכן המדברי ולעבודה בו עשרות פרקים ואלפי פסוקים, תוך פירוט מדוקדק של מבנהו והחומרים ממנו הורכב, כמו ששמענו במו אוזנינו (=אלו שלא קוראים עלונים) בפרשיות השבוע האחרונות. דא עקא, כשמתעמקים קצת בפרטים מגלים שפרויקט הבנייה המתואר בתורה הוא (כמעט) בלתי אפשרי מבחינה ריאלית.

אז בעקבות דיון מרתק וגדוש עקיצות אישיות (נגדי!) שהיה לי בפורום עצכ”ח, אמרתי לעצמי – למה שרק אני אהנה? לכן אזרתי כגבר מקלדתי לסכם את הדברים בבלוג, ולזכות לתגובות (ענייניות, אני מקווה!) מאת הקוראים, שצמאה נפשם לקצת ארכאולוגיה מדברית עתיקה, במקום דיונים ממוחזרים בפוליטיקת הבחירות. קראו עוד ⇐

אחת המצוקות הקשות בהן נתקל הציבור הדתי, אי-שם בין היחס המפלה לנשים לבין איסור קטניות לאשכנזים, היא מצוקת דבר התורה לפרשיות תזריע ומצורע. בפרשת תזריע עוד אפשר לגרד משהו על לידה וברית מילה, אבל משם והלאה – קדחת! צרעת. כיוון שכך, אזרתי כגבר חלציי וחידשתי דברים שלא שמעתם אוזן מעולם, והרי הם לפניכם, כשירות לציבור אומרי דבר התורה.

הזהו מקומן?!

כידוע, דבר תורה קלאסי פותח באקספוזיציה של “…ונשאלת השאלה”, שלאחריה דקדוק קלוש באיזשהו פסוק. אלא שבמקרה דנן אין צורך להתאמץ ולדחוק קושיה לפסוק זה או אחר, שכן  השאלה זועקת ובוקעת מעצם קיומן של שתי הפרשיות האלו במקום הזה – והרי ברור שאין זה מקומן, כפי שיבהיר התרשים הבא:

קראו עוד ⇐