ספר ויקרא, אותו אנו מסיימים השבוע, משרה באופן כללי תחושה חזקה של סדר ומשמעת. דיני הקרבנות בהם פותח הספר הם כידוע ממושטרים-לעייפה, כל פרט קטן מטופל ואין מקום לאילתורים. גם סדר הפעולות החוזר על עצמו והנוסחאות הקבועות של “ואם מן ה… קרבנו… ולקח… ושחט… וזרק” וכו’ מאששים את התחושה הזו.
תכונה ייחודית זו של ספר ויקרא (השוו למשל למינימליזם ול’זרימה החופשית’ המאפיינים את סיפורי המקרא!), הביאה את חוקרי המקרא מזה עידן ועידנים לזהות מאחורי הקלעים את המחבר ה’כהני’ (P), חובב הסדר, המִספור, הרשימות הארוכות והחזרות הבלתי נלאות – ולשייך אליו קטעים רבים בתורה, מבראשית ועד סוף במדבר, שגם להם אופי דומה. ועיקר עבודתו של P, לפי המחקר, הוא הקטע העצום – והכמעט רציף! – מציווי המשכן (שמ’ כה), סיפור הקמתו והשראת השכינה בו (שם מ), דרך ספר ויקרא כולו שנאמר באהל מועד, ועד לארגון מחנה ישראל במדבר (במ’ י) – כל אלו ארכו, אגב, מעט פחות משנה, ואם נספור מסוף שמות יוותרו לנו רק 50 יום! (מ-1 לחודש הראשון עד 20 לחודש השני).
קראו עוד ⇐

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת” – אלו מצוות?!

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד ⇐

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא “סדר העבודה” של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב’סדר’ – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז”ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה’סדר’: כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע”א):

תנו רבנן: “ובא אהרן אל אהל מועד”. למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז”ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס’ מזכיר רק מחתה.

קראו עוד ⇐