אחת מהשפעות הקשות ביותר של הנצרות על היהדות (טוב, חוץ ממסעי הצלב, עלילות הדם, האנטישמיות…) היא החלוקה לפרקים שגזר עלינו אותו ארכיבישוף נוצרי בשם סטפן לנגטון, כמו שחש כל מי שקרא את סוף פרק כז (סוף פרשת השבוע הקודמת):

פרק כז

… (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… (מה) לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

פרק כח

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ…

הקיטוע הבוטה הזה בין דברי רבקה ליצחק (“קַצְתִּי בְחַיַּי…”) לבין פנייתו של יצחק ליעקב (“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב”), מעוררת תמיהה – למה לא להתחיל את פרק כח בדברי רבקה, ומשם להמשיך ישר לדברי יצחק? (רצף כזה תוכלו לראות במהדורת שוויקה הנפלאה).

קראו עוד ⇐

בפרשת תולדות מתחיל משהו חדש לגמרי בספר בראשית, שראוי לתשומת לב – כאן נפתח החלק השני בספר, שעוסק בראשית התהוותו של עם ישראל, וביחסיו עם העמים הסובבים אותו. החל מפרשת תולדות והלאה מוצגים יצחק ויעקב כממשיכי דרכו של אברהם וכך מודגש הקשר ההיסטורי בין האב הקדום לבין צאצאיו, בני ישראל. לקורא של פרשתנו אמור להיות ברור שהסיפורים הסמליים מכאן ואילך לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על עתידם של בני ישראל יצאו, וכפי שנמסר בפירוש לרבקה: ” שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ…”

עכשיו, מבין ארבעת פרקי הפרשה (כה-כח), פרק כז הוא היחיד שמכיל סיפור מלא וקוהרנטי (פרקים כה+כח חצויים, ופרק כו תלוש ממקומו) ועל כן הריני לזכות את הרבים בפירושי מאיר העיניים, שבין השאר מנסה לענות על הקשיים הבאים:

• למה יצחק צריך אוכל כדי לברך את עשו?
• וכי רבקה חשבה שאם היא תכין ליעקב תחפושת, יצחק לא ישים לב שמדובר ביעקב?!
• “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה” – האם יצחק הסכים לברך את יעקב בדיעבד או לא?
• ומייד אחר כך – האם יצחק חזר בו ובירך את עשו רק ב”הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ”?
• ואיך אפשר בלי הכפילויות (המאפיינות את סיפורי בראשית בכלל): “הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו” (כא=כד), “וַיְבָרְכֵהוּ” (כג=כו), “וְיִשְׁתַּחֲווּ” (כטX2), “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר\ אַךְ” (לX2), “וַיֹּאמֶר” (לוX2).

קראו עוד ⇐