שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

בצירוף מקרים מעניין, בדיוק כשפרסמתי את הפוסט הקודם בו הצגתי בין השאר את התפיסה לפיה עם ישראל היה מורכב ממספר שבטים נפרדים שלא כולם היו במצרים וכו’, התפרסם באתר TheTorah.com מאמרו של פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן (Richard Elliott Friedman) על פרשת בשלח – שמציג תפיסה דומה ובצורה הרבה יותר מעניינת כמובן :)
אז כשירות לציבור, הנה תרגום שלי לעברית של המאמר, צמוד ככל האפשר למקור הכתוב בסגנון ‘סטקטו’ מקוצר [הוספות שלי יופיעו בסוגריים מרובעות ובפונט קטן]. אעיר רק כי פרידמן משתמש במונח Levite sources כחלופה למה שמקובל לכנות Priestly sources. תרגמתי בהתאם “מקורות לויים” למרות שבעברית זה קצת מוזר, אבל מתרגלים…

ההיסטוריה של יציאת מצרים:
העדות לעזיבת הלויים את מצרים והצגתו של י-הוה לישראל
מאת: פרופ’ ריצ’רד אליוט פרידמן

The Historical Exodus:
The Evidence for the Levites Leaving Egypt and the Introduction of YHWH into Israel
Prof. Richard Elliott Friedman

Who_Wrote_the_Bibleאחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס [Frank Moore Cross] ז”ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן [David Noel Freedman] ז”ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם ‘שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ”ך’. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.
חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים.
אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של ‘יציאת מצרים קטנה’ [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ”ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.
קראו עוד

אברהם-יהושע השל – הנביא העברי של מרטין לותר קינג

בכנס הראשון על דת וגזע, המשתתפים הראשיים היו פרעה ומשה. אלה היו מילותיו של משה: “כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי”  בעוד שפרעה הגיב: “מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ!” ועידת הפסגה הזאת טרם הגיעה לשורתה האחרונה. פרעה אינו נכון להיכנע. יציאת מצרים החלה, אך היא רחוקה מלהסתיים. למעשה, היה זה קל יותר לבני ישראל לחצות את ים סוף מאשר לסטודנט שחור לחצות קמפוסים של אוניברסיטאות מסוימות…
(הרב אברהם-יהושע השל, 1963, מתוך: “אלוהים מאמין באדם” ,עמ’ 28)

קראו עוד

נשים ותפילין – מחַתְשֶׁפְּסוּת ועד ימינו

אני לא אומרת שכל פעם שאני מניחה תפילין אני מרגישה יראת אלהים מחודשת, אבל לפעמים זה באמת גורם לי להרהר. זה פשוט משהו במהלך היום שהופך אותי למודעת ומרוכזת באמת.
(פורסם לראשונה ככל הידוע לי כאן, וקיבל תאוצה כאן)

כך, ללא רגשנות-יתר או התלהבות-של-מתחילים, מתארת יעל מרנס (Yael Marans) בת ה- 16 מתיכון SAR, ניו-יורק, את תחושותיה בעת הנחת תפילין. יעל, ותלמידה נוספת בשם רונית מוריס (Ronit Morris), עוררו סערה של ממש בכוס התה היהודית-מודרנית-אמריקאית כשלראשונה קיבלו אישור רשמי להניח תפילין בתפילת שחרית, היישר ממנהל התיכון – הרב נפתלי הרצשטארק (Naphtali Harcsztark).

ושמא תאמרו: טוב, ניו-יורק, רפורמים, ליברלים וכו’ – קראו נא את הדברים הבאים שפורסמו כאן:

קראו עוד

מ”שלג כזה עוד לא היה” ועד “בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ”

הערב הגעתי למוסף ‘דיוקן’ של מקור ראשון משבת שעברה (י”ז טבת תשע”ד), ונעצרתי בסקירה המרתקת והשנונה של חגי סגל אודות סופת השלגים הנוכחית – ואלו שהיו לפניה:

בנוסף לכל הצרות האחרות… לשלג יש השפעה על מצב הזיכרון. כשהוא יורד בכמות גדולה מהממוצע אנשים נוטים לשכוח שכבר היו דברים ושלגים מעולם.

ומסתבר שאכן היו שלגים מעולם:

ככל הזכור לי, ב- 1992 כולם נזכרו בשלג הכבד שירד בארץ בחורף 1950… בעיצומו של השלג הגדול ב-1950 כתב אחד ציין שהשלג אמנם מרשים ביותר, אך אינו מתקרב לשלגי 1920
בעיתון ‘דואר היום’ דיווחו ש”משנת 1888 לא ירדו מבולים חזקים כהשתא”…

ומי יודע מה כתבו ב- 1888?…

קראו עוד

על שוורים ואנשים

פרק מט בבראשית מוכתר בדרך כלל בכותרת “ברכות יעקב לבניו”, למרות ששלושת הבנים הראשונים כלל לא מתברכים, אלא להיפך. למעשה, למעט יהודה ויוסף שזוכים לברכה ארוכה ומפורשת, לגבי כל השאר לא ברור האם מדובר בברכה או בתיאור מצב.
שנית, בולט לעין חוסר העקיבות ושינויי הסגנון בין ‘ברכה’ ל’ברכה’, זאת מעבר לניסוחים העמומים, האופייניים לשירה המקראית הקדומה.
ושלישית, ה’ברכה’ פותחת בהבטחת יעקב להגיד לבניו מה שיקרה אותם אחרית הימים (פסוק א), אך התוכן ברובו כלל אינו קשור לכך (וידועים דברי חז”ל\רש”י כי יעקב אכן ביקש לגלות להם את הקץ ,אלא שהסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים).

תופעות אלו מעידות – לדעת המחקר המקראי – שאין המדובר ב’תיעוד מוקלט’ של ברכת יעקב לבניו אי-שם בארץ גושן, כי אם באוסף של פתגמים (אפוריזמים) קדומים, מימי השופטים ככל הנראה, שאוספו להם יחדיו כדי לבטא את אופייו המיוחד של כל שבט וכדומה. אגב, ר’ יצחק אברבנאל אינו רואה בעיה לטעון כי ראובן, שמעון ולוי קוללו ע”י יעקב כיוון שהם עתידים (!) לחטוא במדבר.
קראו עוד