פרק לד (“מעשה דינה”) תקוע בפרשת וישלח כמו לוייתן פצוע על הרי שומרון – ‘גוש’ סיפורי פרימיטיבי ונוטף דם בלב פסטורליה טבעית, תלוש מכל הקשר: הרי רק לפני שניה יעקב נפרד מלבן בברית חגיגית, ואחר כך נפרד מעשו בחיבוקים ונשיקות, ואז הגיע שמח וטוב לב לשכם, שם קנה לו חלקת שדה – והנה לפתע מעשה אונס! וחטיפה! ואז רצח! וביזה! מה זה היה לנו?!
ואולי יותר מפתיע הוא ההמשך הפסטורלי בפרק לה, בו יעקב ובני ביתו פשוט מטיילים להנאתם משכם לבית אל כאילו כלום לא קרה…
ואם נחזור ללוייתן שלנו, הרי כשמתקרבים לגופתו העצומה מתברר שהוא סוג של יצור כלאיים: חלקים ממנו נראים כשייכים ליונק קדום, וחלקים אחרים כשל דג מודרני! מה זה היה לנו?!

קראו עוד ⇐

אחת מהשפעות הקשות ביותר של הנצרות על היהדות (טוב, חוץ ממסעי הצלב, עלילות הדם, האנטישמיות…) היא החלוקה לפרקים שגזר עלינו אותו ארכיבישוף נוצרי בשם סטפן לנגטון, כמו שחש כל מי שקרא את סוף פרק כז (סוף פרשת השבוע הקודמת):

פרק כז

… (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… (מה) לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

פרק כח

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ…

הקיטוע הבוטה הזה בין דברי רבקה ליצחק (“קַצְתִּי בְחַיַּי…”) לבין פנייתו של יצחק ליעקב (“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב”), מעוררת תמיהה – למה לא להתחיל את פרק כח בדברי רבקה, ומשם להמשיך ישר לדברי יצחק? (רצף כזה תוכלו לראות במהדורת שוויקה הנפלאה).

קראו עוד ⇐

בפרשת תולדות מתחיל משהו חדש לגמרי בספר בראשית, שראוי לתשומת לב – כאן נפתח החלק השני בספר, שעוסק בראשית התהוותו של עם ישראל, וביחסיו עם העמים הסובבים אותו. החל מפרשת תולדות והלאה מוצגים יצחק ויעקב כממשיכי דרכו של אברהם וכך מודגש הקשר ההיסטורי בין האב הקדום לבין צאצאיו, בני ישראל. לקורא של פרשתנו אמור להיות ברור שהסיפורים הסמליים מכאן ואילך לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על עתידם של בני ישראל יצאו, וכפי שנמסר בפירוש לרבקה: ” שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ…”

עכשיו, מבין ארבעת פרקי הפרשה (כה-כח), פרק כז הוא היחיד שמכיל סיפור מלא וקוהרנטי (פרקים כה+כח חצויים, ופרק כו תלוש ממקומו) ועל כן הריני לזכות את הרבים בפירושי מאיר העיניים, שבין השאר מנסה לענות על הקשיים הבאים:

• למה יצחק צריך אוכל כדי לברך את עשו?
• וכי רבקה חשבה שאם היא תכין ליעקב תחפושת, יצחק לא ישים לב שמדובר ביעקב?!
• “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה” – האם יצחק הסכים לברך את יעקב בדיעבד או לא?
• ומייד אחר כך – האם יצחק חזר בו ובירך את עשו רק ב”הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ”?
• ואיך אפשר בלי הכפילויות (המאפיינות את סיפורי בראשית בכלל): “הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו” (כא=כד), “וַיְבָרְכֵהוּ” (כג=כו), “וְיִשְׁתַּחֲווּ” (כטX2), “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר\ אַךְ” (לX2), “וַיֹּאמֶר” (לוX2).

קראו עוד ⇐

פרשת חיי שרה אמנם הרבה פחות דרמטית מקודמתה, וירא, אבל היא מכילה את אחד הפרקים הארוכים והמעניינים ביותר בתורה – הלא הוא פרק כד. לכאורה הפרק פורס בפנינו סיפור פסטורלי – אם כי ארוך בהרבה מהרגיל – על מציאת אשה ליצחק, אבל מאחורי הקלעים מסתתרים כמה וכמה דברים מעניינים ומתמיהים – למשל:

• מה פשר ה’טקס’ של “שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי”?
• למה יש כל כך הרבה מילים יחידאיות בפרק? (‘וַיַּבְרֵךְ’, ‘הַגְמִיאִינִי’, ‘וַתְּעַר’…)
• ולמה יש גם לא מעט כפילויות? (“וַיֵּלֶךְ… וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ”, “מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ”, “וַתָּקָם רִבְקָה… וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה”…)
• איך העבד כבר יודע ש”וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ”, כשזה מדווח לנו רק בפרק כה?
• ובהמשך לכך, איך יצחק בא “מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי”, כשרק בפרק כה נודע לנו שהוא עבר לגור שם?
• והכי מעניין – למה יש לנו תחושה שאברהם למעשה כבר מת לפני או במהלך האירועים?

קראו עוד ⇐

מהדורת ה’ביבליה הבראיקה’

לפני עשור בדיוק, עם סיום מחזור הקריאה בתורה והתחלה חדשה מבראשית, התחלתי לפרסם פוסט “מתגלגל” שהציג את פרי עבודתי המייגעת אבל החשובה בהצגת הערות נוסח לכל פרשות התורה, בעיקר מתוך ה- BHS. מאז הספקתי לסיים את “תרגום” ה- BHS לכל התנ”ך, ואז לעבור על הכל מחדש תוך כדי הקלטת שיעורי 929, ולהוסיף עוד מאות הערות מכמה וכמה מקורות (לרבות מדעתי הענייה). באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שאם המטרה היא להבין טוב יותר את התנ”ך, אז זאת רק חצי עבודה. כלומר, אין ספק שלפני שמנסים להבין למה כתוב, כדאי לדעת מה כתוב – ולשם כך נועדו הערות הנוסח – אבל עדיין עיקר חסר מן הספר, לפחות בתורה אם לא בנ”ך, והוא הבנת הפשט, כלומר – למה התכוון הכותב המקורי כשכתב את מה שכתב עבור קהל הקוראים שלו?

שאלת ה’פשט’ היא סובייקטיבית כמובן, אבל אני כסובייקט – כמו רבים וכן שלמים לפניי – הגעתי אי-אז למסקנה המתבקשת שהבסיס להבנת פשט כלשהו בתורה הוא הפנמת העובדה שהתורה היא חיבור מורכב: ‘מורכב’ לא (רק) במובן של complex אלא במובן של composite, כלומר – היא יצירה ספרותית שהורכבה מיצירות קודמות, כפי שהיה מקובל בעת העתיקה. כשקוראים כך את התורה, בהתעלם מתחושת ה’אנטי’ המובנת הכרוכה בביקורת המקרא הנוצרית על כל תחלואיה העתיקים, מתחיל להתגלות בפני הקורא ה’פשט’: סתירות גלויות נפתרות, כפילויות מיותרות מתבהרות, וחשוב מכל – המסרים שביקשו הכותבים להעביר מתבררים ומתחדדים. קראו עוד ⇐