את הפוסט הקודם פתחתי בציטוט מדברי הרד”ק לפיו “אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה”, המקבילה היהודית לפתגם המודרני “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות” – אבל עם שוך הדי המלחמה המקרטעת האחרונה, המוזות קצת מתעוררות ומזכירות לי את הפתגם הלטיני שקדם אף לרד”ק:

Inter arma enim, silent leges– כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים
(קיקֶרו, נאום הסנגוריה על מילוֹ)

המשפט הנ”ל (המתורגם בד”כ לא-מילולית “בעת המלחמה נאלמים החוקים”) נאמר על-ידי קיקרו בנאום סנגוריה על אדם שהרג אדם אחר בספק הגנה עצמית, וכוונתו היתה שאין לדון אדם לכף חובה על שימוש באלימות כשחייו בסכנה. מאמרת כנף משפטית הפך הפתגם הזה לעיקרון בינלאומי, לפיו בעת מלחמה לא נוהגים הכללים המשפטיים הרגילים ואף לא כללי ההתנהגות האנושית הרגילה. וכך כותב הרמב”ן, שהיה עד ככל הנראה למלחמות הנוצרים והמוסלמים בימיו, בפירושו לדב’ כג י: “והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה, הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב”. ומעשי הרוסים בברלין והאמריקאים בוויטנאם יוכיחו ששתיקת החוקים, המשפטיים וההומניים, נשארה בתוקפה גם בקרב בני תרבות באמצע מאה ה-20.
קראו עוד ⇐

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא “סדר העבודה” של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב’סדר’ – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז”ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה’סדר’: כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע”א):

תנו רבנן: “ובא אהרן אל אהל מועד”. למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז”ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס’ מזכיר רק מחתה.

קראו עוד ⇐

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד ⇐