הרא”י השל – בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל

במוסף ‘שבת’ האחרון כתב דרור בונדי מאמר מעניין בשם “כתרי אותיות” בו הוא משווה בין גישתו ה’פשטנית’ של רבי ישמעאל, הסובר כי “דיברה תורה בלשון בני אדם”, לבין גישתו הדרשנית – והנועזת – של רבי עקיבא, שבשלו כביכול התעכב הקב”ה וקשר כתרים לאותיות התורה כך שר”ע יוכל לדורשם בבוא העת.
דרור בונדי הוא האדם שרבים חבים לו (כמוני) את היכרותם המשמעותית עם דמותו וכתביו של הראי”ה האמריקאי, הלא הוא הרב אברהם יהושע השל. ואצטט את עצמי בפוסט קודם מצטט את בונדי, לגבי הפער האדיר בין דמותו של השל בארה”ב לבין דמותו בארץ: “עבור הזרם המרכזי של יהודי אמריקה הוא גדול התיאולוגים, גיבור לאומי של אקטיביזם חברתי; עבור רוב הישראלים אין הוא קיים כלל.” (עדכון: מסתבר שלבונדי קדם ד”ר אלכסנדר אבן-חן – תודה למיכה).

כל ההקדמה הזו נועדה לקראת דברי הביקורת בשורות הבאות, כך שלא ישתמע ממנה כאילו בונדי עיוות את משנתו של הרא”י השל – שהרי הוא-הוא מתווכהּ לציבור בישראל! – אלא יהיו הדברים בבחינת “שמא שמע מר ושכח” :)
קראו עוד

הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד

הגדה של פסח – המהדורה הביקורתית

לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד

וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם – על עבדות, נצרות ומקרא

12 שנים של עבדות

“וְהָעֶבֶד הַהוּא אֲשֶׁר יָדַע אֶת רְצוֹן אֲדֹנָיו וְלֹא הֵכִין עַצְמוֹ וְלֹא עָשָׂה כִּרְצוֹנוֹ – יִלְקֶה מַלְקוֹת רַבּוֹת” – אלו כתבי הקודש!
(אֶפְּס, האדון הלבן, מצטט את לוקאס 12:47)

That_is_Scripture - Epps

And that servant, which knew his lord’s will and prepared not himself –
shall be beaten with many stripes
!That’s Sctipture

זו אחת הסצינות שלכדו את עיני בקדימון\טריילר של ’12 שנים של עבדות’ (גילוי נאות: לא ראיתי את הסרט וכנראה גם לא אראה – יש דברים שאני לא מסוגל לעמוד בהם) – בעל החווה מטיף לעבדיו המוכים, מתוך שכנוע פנימי עמוק, כי עפ”י ‘כתבי הקודש’ מוטלת עליו החובה להלקות אותם על אי-ציות. לקח לי קצת זמן עד שגיליתי את הסרטון הזה, בו הצלחתי לשמוע את המילים שקורא האדון הלבן, ולאתר את מקורן באוונגליון – ובסוף הפוסט הקדשתי כמה שורות לניתוח קצר של הטקסט. מכיוון שלא ראיתי את הסרט, אני סומך על מה שכתוב כאן ועל מה ששמעתי מידיד שכן ראה אותו, ולפי שניהם מסתבר כי הדת וכתבי הקודש (הנוצריים, כמובן) הינם בעלי נוכחות רבה מאוד בסרט הזה – ולאו דווקא לחיוב.

קראו עוד

בחינת ‘שיטת הבחינות’ – שבע שנים לפטירת הר’ מרדכי ברויאר

באוניברסיטת בר אילן מתקיים קורס בפקולטה למקרא, שבו מסבירים לסטודנטים את העיקרון הכללי של ביקורת המקרא בלי לחייב אותם ללמוד את המדע הזה על כל פרטיו ודקדוקיו. סיפרה לי סטודנטית ששמעה את הקורס הזה: ׳הייתי נדהמת מכל מה ששמעתי שם. ראיתי מיד שהם צודקים ואין אפשרות להתווכח על כך. ההוכחות משכנעות כל כך עד שאפילו עיוור יראה אותן ויקבל אותן. ואף על פי שהיה בכך כדי לפגוע אנושות בשלמות אמונתי, לא חדלתי מלקיים מצוות – אבל הייתי במבוכה גדולה. והנה, בשיעור האחרון סיפר לנו המרצה, שיש אדם אחד שהצליח להוכיח שאמונת ישראל לא נפגעה כלל על ידי ביקורת המקרא; והמרצה הסביר בקצרה את עקרונות השיטה הזאת׳.
(הרב מרדכי ברויאר, “מלחמות אבודות מראש“, מסכת ג, תשס”ה)

קראו עוד