החודש פורסם כרך נט של “בית מקרא” בהוצאת מוסד ביאליק ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!
Home » Posts tagged 'תיאולוגיה' (Page 5)
תגית: תיאולוגיה
אם התורה לא מן השמים – במה בעצם אתה מאמין? חלק א
השאלה הזו הופנתה אליי יותר מדי פעמים לאחרונה, בעיקר מאז הפוסט ההוא אודות האמונה בתמ”ה (תורה מן השמים) על שלל התגובות אליו, יותר מכדי שאוכל להתעלם ממנה. אבל מכיוון שמאחורי השאלה הזו מסתתרות למעשה שתי שאלות, תשובתי אליהן תיאלץ להתפרס על שני פוסטים תמימים:
א. אם אתה לא מאמין בתמ”ה, למה אתה מאמין באלהים? (תשובה – להלן)
ב. אם אתה לא מאמין בתמ”ה, מה בעצם הסיפור האלטרנטיבי שלך? (תשובה – להלן-להלן)
באיזו תמ”ה אני לא מאמין?
ההנחה הבסיסית של רוב השואלים היא שמי שלא מאמין בתמ”ה, חושב שה’תורה’ היא אוסף אקראי של קרעי מגילות שנתפרו ביד גסה ע”י עורך רשלן בימי עזרא ואחריו, כאשר המגילות עצמן משקפות אסכולות אינטרסנטיות של יהודאים \ כהנים \ חצרנים ועוד, ולמעשה כל ה’תנ”ך’ שלנו הוא המצאה מאוחרת, חסר בסיס עובדתי-ארכיאולוגי בשטח. הנחה זו היא שילוב של טראומת ‘המפץ הגדול’ של י’ וולהאוזן וחבריו בסוף המאה ה-19 וטראומת ‘המפץ הקטן’ של י’ פינקלשטיין וחבריו בסוף המאה ה-20…
קראו עוד
הרא”י השל – בין רבי עקיבא לרבי ישמעאל
במוסף ‘שבת’ האחרון כתב דרור בונדי מאמר מעניין בשם “כתרי אותיות” בו הוא משווה בין גישתו ה’פשטנית’ של רבי ישמעאל, הסובר כי “דיברה תורה בלשון בני אדם”, לבין גישתו הדרשנית – והנועזת – של רבי עקיבא, שבשלו כביכול התעכב הקב”ה וקשר כתרים לאותיות התורה כך שר”ע יוכל לדורשם בבוא העת.
דרור בונדי הוא האדם שרבים חבים לו (כמוני) את היכרותם המשמעותית עם דמותו וכתביו של הראי”ה האמריקאי, הלא הוא הרב אברהם יהושע השל. ואצטט את עצמי בפוסט קודם מצטט את בונדי, לגבי הפער האדיר בין דמותו של השל בארה”ב לבין דמותו בארץ: “עבור הזרם המרכזי של יהודי אמריקה הוא גדול התיאולוגים, גיבור לאומי של אקטיביזם חברתי; עבור רוב הישראלים אין הוא קיים כלל.” (עדכון: מסתבר שלבונדי קדם ד”ר אלכסנדר אבן-חן – תודה למיכה).
כל ההקדמה הזו נועדה לקראת דברי הביקורת בשורות הבאות, כך שלא ישתמע ממנה כאילו בונדי עיוות את משנתו של הרא”י השל – שהרי הוא-הוא מתווכהּ לציבור בישראל! – אלא יהיו הדברים בבחינת “שמא שמע מר ושכח” :)
קראו עוד
הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן
שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)
אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.
אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד
הגדה של פסח – המהדורה הביקורתית
לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)
ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים
כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם –
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות: