אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ’ רוברט אלטר לטעון כי “תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)” – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד