אבולוציית הפָנְדָנְגוֹ

Homo_Flamencosאחרי דיונים ארוכים ועקרים בדבר מטרת היקום, החיים וכל השאר, אין לי אלא להציע משהו שגם חסידי התכנון התבוני יוכלו להסכים עליו – והוא המוזיקה, וליתר דיוק – הפלמנקו. הרי מה שמייחד את האדם משאר יצירי האבולוציה הוא לא הטכנולוגיה (גם עורבים משתמשים בכלים), לא הדיבור (גם תוכים מדברים) ואפילו לא התודעה (גם לקופים יש, כנראה) – אלא יכולת הנגינה בכלים, ומעל לכל – בגיטרת הפלמנקו, שעליה ניתן לומר בזהירות כי בשבילה נברא העולם. אגב, גם ההודים – שכזכור מהפוסטים הקודמים דוחים בבוז את התפיסה היהודית-נוצרית בדבר האדם כנזר הבריאה – גם הם טרחו לפתח את אחד מכלי המיתר המורכבים בעולם, הלא הוא הסיטאר; וכאן תוכלו לצפות במפגש-על בין גדול אמני הסיטאר, ראווי שנקר, וגדול אמני הפלמנקו, פאקו דה לוסיה – בבחינת ייחודא עילאה דאבא ואימא כנודע ליודעי ח"ן. בכל מקרה, גם הפלמנקו לא ירד כפי שהוא באש מן השמים, אלא עבר תהליכים מעניינים של אבולוציה – ועל כך מייד. קראו עוד

אלוהים לא משחֵק – אלוהים משחקִים!

age_of_universe"עמדו ישר ופרסו את ידיכם לצדדים", ביקש מדען אחד מהקהל כשרצה להמחיש את משך קיומו של המין האנושי לעומת גיל היקום.
"עכשיו, אם גיל היקום הוא האורך מקצה יד ימין לקצה יד שמאל, הגיל של המין האנושי הוא האורך בו גדלו קצות הציפורניים שלכם בזמן שלקח לי להגיד את זה".
(סטיבן גוּלד, איפשהו…)

אז בפוסט הראשון בסדרה הלא-מתוכננת הזו (שמסתיימת כאן ועכשיו, אני מקווה) נכנסנו קצת לפרופורציות לגבי היקום, החיים וכל השאר, ובפוסט השני ניסיתי להציג בקצרה את חוסר התוחלת שב"תיאוריית" "התכנון" "התבוני" (כאמור שם, זו לא תיאוריה, אין בה תכנון ואין בה תבונה). אלא שבדיון על אותה תיאוריה נותרתי עם חוב קטן הנוגע ל"קצות הציפורניים", כלומר לאדם בן זמננו העומד ותוהה מה הקשר בין אותה ישות ערטילאית, שנניח והתקיימה, לבין האלוהים "שלנו"? הרי גם אם נקבל שהיה איזשהו גורם מתכנן, די ברור שהוא נעלם מהנוף לפני המון המון זמן – לפחות מאז היווצרו של הראשון במיני האדם הקדומים (~ מיליון שנה?), כיוון שמשם והלאה האבולוציה לא נזקקה יותר ליד מכוונת כדי ליצור אותנו, נזרי הבריאה.
וכאן הבן שואל: מה לנו ולו? קראו עוד

אלוהים לא משחֵק – אלוהים גם לא מתכנן

אזהרת מסע + אמ;לק

הפוסט הזה, כמו קודמו, עוסק בנושאים שרחוקים אם במעט ואם בהרבה מעולמו הצר של הבלוג. אז לטובת הקורא הסביר, שנושאים כמו אבולוציה, המפץ הגדול וסתירות בין תורה למדע מעניינים אותו בערך כמו ראיון בין זמיר כהן לאמנון יצחק, הריני לאמ;לק את תכולת הפוסט – שרובו מתכתב עם תיאוריית התכנון התבוני שתורגמה לעברית ע"י מיכאל אברהם בספרו "אלוהים משחק בקוביות":

***
בפראפראזה על האימפריה הרומית הקדושה, תיאוריית התכנון התבוני אינה תיאוריה, אין בה תכנון ואין בה תבונה: מדובר באנטי-טיעון, או בטיעון ריק – ובוודאי שלא בתיאוריה במובנה המדעי או הפילוסופי; ה"תכנון" שהיא מדברת עליו אינו תכנון, אלא התערבות אקראית שלא ניתן להסביר אותה מבחינה פיזיקלית; וה"תבונה" העומדת מאחוריה אינה ניתנת להבנה, לפחות לא על ידי בני אדם.
אהה, ויידרש עוד פוסט כדי לסגור את כל הפינות הפתוחות…

*** קראו עוד

אלוהים לא משחֵק – על אלוהים, בריאה ואבולוציה

בחודשים האחרונים יצא לי להתעמק קצת (=ספרי מדע פופולרי:) בביולוגיה. כן, הדבר הזה עם תאים, מיטוכונדריה, גנטיקה וכל זה. ומכיוון שאין לך כל ספר וספר שעוסק בביולוגיה שאינו מזכיר אם במעט ואם בהרבה את ת[יא]ור[יי]ת האבולוציה ונגררותיה, חזרתי לעיין גם בה, ובוויכוחים האינסופיים לגביה, מאז היות דארווין.
בין כך ובין כך, ניסיתי לסכם לעצמי מה בעצם המשמעות של החיים, היקום וכל השאר, בדגש על בריאת העולם ומוצא האדם, לאור התיאוריה הזו – ומה יותר מתאים מפתיחתו של ספר בראשית, המציג את התיאוריה היהודית בנושא, מאשר להגג קצת בנושא הנדוש הזה? קראו עוד

חיבוט ערבות – בין אסכטולוגיה לאנתרופולוגיה

הושענא רבה כיום הדין העתידי

הושענא רבה כיום הדין העתידי

לפני שנתיים הצעתי הסבר אסכטולוגי חסר תקדים למהותו של יום הושענא רבה, המסביר לראשונה בתולדות היהדות את כל המנהגים החריגים והמוזרים הקיימים בו – החל מהמנהג לחפש את צל הראש לאור הלבנה, דרך "קול מבשר" וחביטת הערבות, ועד לפרידה מהסוכה בברכת "שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן". בקצרה, טענתי שהו"ר הוא היום האחרון של אחרית הימים ובו העולם, כפי שאנו מכירים אותו, עתיד להיעלם ואנחנו נעבור ל'יום השמיני', קרי, העולם הבא (או משהו כזה). חיבוט הערבה – בו אתמקד בשורות הבאות – הוסבר כרמז לנצחון ניסי במלחמה, כמפורש במל"ב יג ("לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים"), או לעשיית דין ברשעים, שנמשלו לערבה.
קראו עוד

יָפָה כַלְּבָנָה – על זוגיות יהודית ותרבות המערב

moon_loveלפני כמה שבועות, במעין הכנה לט"ו באב, השתתפתי בסדנת זוגיות מצויינת של אילן והילה יפרח (לא, אני לא מקבל אחוזים:), ותוך כדי עלו בי מחשבות מהורהרות על מקורותיה של הזוגיות היהודית. מנחי הסדנה הסתמכו לא מעט על תובנות, כלים ומחקרים מליבה של 'תרבות המערב' (שיטת אימאגו, ג'רי צ'פמן, ג'ון גוטמן ועוד), אבל ניסו לעטוף את הכל בתפיסה יהודית אותנטית המלווה פה ושם בציטוטים מהמקורות. הבעיה היא שאין כל כך מה לצטט. בספר המלווה את הסדנה יש ציטוטים לא ממש קשורים מהאדמו"ר מפיאסצנה (על אנוכיות), מספר שמות (על הכרובים), ממדרש רבה (על אדם שנתן צדקה לגרושתו), מרבי נחמן (על נקודת הטוב) וכן הלאה – אבל אין כמעט שום מקור יהודי רשמי שמדבר פשוט על זוגיות!

קראו עוד

אתונו של בלעם vs סוסו של אכילס

התורה מחזיקה בשיא ספרותי מעניין, שמעולם לא זכה להכרה רשמית: יש בה את המספר הגבוה ביותר של דיאלוגי אדם-חיה לכמות מילים נתונה. המספר, אגב, הוא שניים: הדיאלוג בין הנחש לחוה (בראשית ב) והדיאלוג בין בלעם לאתונו, בפרשת השבוע הנוכחית (במדבר כב). אל תנסו להיראות מופתעים, אני מניח שזה לא ממש עניין אותכם – אבל בכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, בכל הספרות האֶפִּית של המזרח הקדום יש סה"כ 2-3 דיאלוגים בין בעלי חיים לאדם – וצריך לזכור שהספרות הזו כוללת טקסטים בהיקף עצום, ממסופוטמיה דרך אוגרית ועד חת ומצרים העתיקות.

לעובדה המוזרה הזו התוודעתי בעודי מעיין במאמר מרתק של חוקר המקרא ג'ורג' סברן (George Savran, יהודי ואפילו דתי, אגב) בו הוא משווה בין סיפור האתון לסיפור הנחש. כידוע, כשקוראים מאמר הכי חשוב זה הערות השוליים – ואכן בהערה 17 מצאתי כתוב שדיבור אנושי-חייתי הוא נדיר מאוד בספרות המזרח הקדום; והראיה, שאותו סברן מעיד שם שהוא מצא רק 2 דוגמאות כאלו, בספרות המצרית העתיקה. כמובן שלא סמכתי עליו, אלא רצתי מייד לבריטיש מוזיאום לקרוא בעצמי בלוחות החימר האכדיים ש… קראו עוד