אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של ‘קובצי חוקים’ עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת” – אלו מצוות?!

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי’ כז, לד):
“אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי”. אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
“אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה’ בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה” – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ’ לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד ⇐

לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם –
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד ⇐

באוניברסיטת בר אילן מתקיים קורס בפקולטה למקרא, שבו מסבירים לסטודנטים את העיקרון הכללי של ביקורת המקרא בלי לחייב אותם ללמוד את המדע הזה על כל פרטיו ודקדוקיו. סיפרה לי סטודנטית ששמעה את הקורס הזה: ׳הייתי נדהמת מכל מה ששמעתי שם. ראיתי מיד שהם צודקים ואין אפשרות להתווכח על כך. ההוכחות משכנעות כל כך עד שאפילו עיוור יראה אותן ויקבל אותן. ואף על פי שהיה בכך כדי לפגוע אנושות בשלמות אמונתי, לא חדלתי מלקיים מצוות – אבל הייתי במבוכה גדולה. והנה, בשיעור האחרון סיפר לנו המרצה, שיש אדם אחד שהצליח להוכיח שאמונת ישראל לא נפגעה כלל על ידי ביקורת המקרא; והמרצה הסביר בקצרה את עקרונות השיטה הזאת׳.
(הרב מרדכי ברויאר, “מלחמות אבודות מראש“, מסכת ג, תשס”ה)

קראו עוד ⇐

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד ⇐