הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד

“נאמרה על הסדר” – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא “סדר העבודה” של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב’סדר’ – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז”ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה’סדר’: כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע”א):

תנו רבנן: “ובא אהרן אל אהל מועד”. למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז”ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס’ מזכיר רק מחתה.

קראו עוד

רימוני המעיל – עם או בלי שש?

מעיל הכהן הגדול והרימוניםפרשת ‘פקודי’ הינה אחת המאתגרות למי שאמור (כמוני, כמעט מדי שבת…) לומר בה דבר תורה, שכן היא, איך לומר, די חוזרת על החומר הקודם.

אלא שכך מקובלנו מרבותינו, שאין בית המדרש בלא חידוש –
והנה תוך כדי עיון ב- BHS צד את עיני לפתע משהו מעניין בפסוק הבא, הדן ברימוני מעילו של הכהן הגדול (שמות לט, כד):

וַיַּעֲשׂוּ עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר

למה מכוונת המילה ‘מָשְׁזָר’?
לכאורה, לתכלת, הארגמן ותולעת השני שהוזכרו קודם. אבל עפ”י הקונקורדנציה (אבן-שושן), המילה ‘משזר’ מופיעה 21 פעמים במקרא (כולן בפרשיות המשכן) – וב- 20 פעמים מתוכן היא מופיעה כחלק מהביטוי “שש משזר”.

קראו עוד

מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד

האם יש משמעות להבדלי ניסוח בתורה? בין רחב”א לראב”ע

בפוסט הקודם הצגתי את אחד ההבדלים המהותיים בין עשר הדברות בשמות כ לבין אלו בדברים ה, הלא הוא  הביטוי “למען יטב לך” המופיע לפי נוסח המסורה רק בדברים, ולא בשמות – אך בתרגום השבעים וכן בפפירוס נאש הוא מופיע בשני המקומות.
סיימתי במסקנה לפיה במקרה זה על פי עד אחד (=המסורה) יקום דבר, בשל אופיו ה’דברימי’ של הביטוי “למען ייטב לך”.

עכשיו הגיע הזמן לבחון שוב את התייחסות האמוראים להבדל הזה, והנה שוב הציטוט המלא (בבא קמא נד ע”ב-נה ע”א):

שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם ‘טוב’ ובדברות האחרונות נאמר בהם ‘טוב’?
אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו!
כַּלֵּךְ אצל ר’ תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל ר’ יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה.
אזל לגביה. אמר לו: ממנו לא שמעתי אלא כך אמר לי שמואל בר נחום… הואיל וסופן להשתבר.

קראו עוד