“חָלִילָה לּוֹ” – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי”ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי”ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ’ וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב’ ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ”ב ח; יב) וכן יהושפט (מל”ב ג; דה”ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד ⇐

הרד”ק כתב “כי אין שעת המלחמה שעת תלמוד תורה” (יהושע ה, יד), וכשהתותחים רועמים וכו’ – אבל לאור מה שנראה כסיומה העצוב\עלוב של עוד התכתשות איזורית, עליה אמר הנביא בהפטרת ט’ באב (היום): בֹּשְׁנוּ מְאֹד כִּי עָזַ(ה)בְנוּ אָרֶץ, חשבתי לפרסם מעט מהרהוריי בחודש האחרון –  הרהורים סביב פרשיית שאול וחמלתו על אגג מלך עמלק.

כבר אחד מחז”לנו, שבניגוד לכמה מהַגְּגִים מודרניים שביקשו לראות בשאול פעיל זכויות אדם והומניסט אנטי-קלריקלי, הִנגיד באירוניה צינית את חמלתו המדומה כלפי אגג (שאת כל עמו על נשיו וילדיו הרג לפי חרב), אל מול אכזריותו כלפי נוב עיר הכהנים:

אגג מובא לפני שאול – גוסטב דורה

וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל – אמר רבי מני: על עסקי נחל. בשעה שאמר לו הקב”ה לשאול “לך והכית את עמלק”, אמר: ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה, כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא, בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו, קטנים מה חטאו?! יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תהי צדיק הרבה”.
ובשעה שאמר לו שאול לדואג: “סוב אתה ופגע בכהנים” יצאה בת קול ואמרה לו: “אל תרשע הרבה…”

אבל הרהוריי לא עסקו בפסיכו-אנליזה של שאול והסיבה לחמלתו על אגג (ברוח ימינו הרופסים הייתי אומר כי שאול רצה שתישאר לו “כתובת” לפעם הבאה…), אלא באנליזה של עצם הציווי האכזרי על השמדת עמלק “מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר” (שמ”א טו, ג) – מה זה ועל מה זה?!

ההסבר הידוע והמקובל טוען מצד אחד כי זהו דבר ה’ ואין להרהר אחריו, ומצד שני מתנחם בכך שהמצווה למעשה אינה תקפה מזה אלפי שנים ומה שנותר ממנה הוא פולקלור שמתמצה בהכאת המן בפורים. אבל בשורות הבאות אנסה לסקור בקצרצרה 3 דעות אחרות בנושא + להציג כמה ציטוטים מרתקים של חוקרי מקרא נוצרים דווקא, בעלי השלכות אקטואליות מפתיעות. קראו עוד ⇐

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:
קראו עוד ⇐