זהו, אני שמח להגיש לכם את הפרק האחרון שהגעתי אליו עד כה במסגרת המהדורה-שלא-נולדה “תורה ברורה” – פרק לז בבראשית! הפרק הזה הוא דוגמה מצויינת לנחיצות במהדורה כזאת, כי כידוע לכל מי שקרא פעם את סיפור מכירת יוסף, אין שום דרך להבין אותו כסיפור אחד רציף (למרות מאמצי העורך;) – ולא מצאתי טוב לאדם מאשר להביא את דברי הגרי”ב שווארץ בנושא:

סיפור זה אמנם אפשר לסכמו, אולם אי אפשר לקבלו. דרשנים ופרשנים בכל הדורות ציינו את הקשיים הרבים שהפרשה מעלה, והניסיונות הרבים לתרצם וליישבם אינם יוצאים מגדר הדוחק…
אלה הם מתחים חמורים בגוף הסיפור — במהלך העלילה המוצגת בו, ביחס ההגיוני שבין חלקיו, באפיון הדמויות המופיעות בו ובמניעים למעשיהן, במסריו הרעיוניים ובסבירותם הבסיסית של המאורעות המתרחשים בו, ואין לדחותם בסברות פרשניות כאילו אינם אלא חספוסים לשוניים או ענייניים קלים.
_{(פרופ’ ברוך יעקב שוורץ “ירידתו של יוסף למצרים – חיבורו של בראשית לז ממקורותיו“, בית מקרא נה, א (תש”ע), 30-1)}

לתועלת המאמ;לקים, מייד אציג את תמצית הקשיים בסיפור – אבל כמובן שרק מי שיקרא את המאמר המכונן במקורו יזכה שיקויים בו (משלי ב, ה) “אָז תָּבִין יִרְאַת ס”י וְדַעַת ס”א תִּמְצָא” – מה גם שבלי קשר לתוכן, המאמר הוא מופת לכתיבה מעמיקה, יסודית ו… בהירה גם יחד. קראו עוד ⇐

פרק לד (“מעשה דינה”) תקוע בפרשת וישלח כמו לוייתן פצוע על הרי שומרון – ‘גוש’ סיפורי פרימיטיבי ונוטף דם בלב פסטורליה טבעית, תלוש מכל הקשר: הרי רק לפני שניה יעקב נפרד מלבן בברית חגיגית, ואחר כך נפרד מעשו בחיבוקים ונשיקות, ואז הגיע שמח וטוב לב לשכם, שם קנה לו חלקת שדה – והנה לפתע מעשה אונס! וחטיפה! ואז רצח! וביזה! מה זה היה לנו?!
ואולי יותר מפתיע הוא ההמשך הפסטורלי בפרק לה, בו יעקב ובני ביתו פשוט מטיילים להנאתם משכם לבית אל כאילו כלום לא קרה…
ואם נחזור ללוייתן שלנו, הרי כשמתקרבים לגופתו העצומה מתברר שהוא סוג של יצור כלאיים: חלקים ממנו נראים כשייכים ליונק קדום, וחלקים אחרים כשל דג מודרני! מה זה היה לנו?!

קראו עוד ⇐

אחת מהשפעות הקשות ביותר של הנצרות על היהדות (טוב, חוץ ממסעי הצלב, עלילות הדם, האנטישמיות…) היא החלוקה לפרקים שגזר עלינו אותו ארכיבישוף נוצרי בשם סטפן לנגטון, כמו שחש כל מי שקרא את סוף פרק כז (סוף פרשת השבוע הקודמת):

פרק כז

… (מב) וַיֻּגַּד לְרִבְקָה אֶת דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב בְּנָהּ הַקָּטָן וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ… (מה) לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד. (מו) וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים.

פרק כח

(א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ…

הקיטוע הבוטה הזה בין דברי רבקה ליצחק (“קַצְתִּי בְחַיַּי…”) לבין פנייתו של יצחק ליעקב (“וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב”), מעוררת תמיהה – למה לא להתחיל את פרק כח בדברי רבקה, ומשם להמשיך ישר לדברי יצחק? (רצף כזה תוכלו לראות במהדורת שוויקה הנפלאה).

קראו עוד ⇐

בפרשת תולדות מתחיל משהו חדש לגמרי בספר בראשית, שראוי לתשומת לב – כאן נפתח החלק השני בספר, שעוסק בראשית התהוותו של עם ישראל, וביחסיו עם העמים הסובבים אותו. החל מפרשת תולדות והלאה מוצגים יצחק ויעקב כממשיכי דרכו של אברהם וכך מודגש הקשר ההיסטורי בין האב הקדום לבין צאצאיו, בני ישראל. לקורא של פרשתנו אמור להיות ברור שהסיפורים הסמליים מכאן ואילך לא ללמד על עצמם יצאו, אלא ללמד על עתידם של בני ישראל יצאו, וכפי שנמסר בפירוש לרבקה: ” שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ…”

עכשיו, מבין ארבעת פרקי הפרשה (כה-כח), פרק כז הוא היחיד שמכיל סיפור מלא וקוהרנטי (פרקים כה+כח חצויים, ופרק כו תלוש ממקומו) ועל כן הריני לזכות את הרבים בפירושי מאיר העיניים, שבין השאר מנסה לענות על הקשיים הבאים:

• למה יצחק צריך אוכל כדי לברך את עשו?
• וכי רבקה חשבה שאם היא תכין ליעקב תחפושת, יצחק לא ישים לב שמדובר ביעקב?!
• “גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה” – האם יצחק הסכים לברך את יעקב בדיעבד או לא?
• ומייד אחר כך – האם יצחק חזר בו ובירך את עשו רק ב”הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ”?
• ואיך אפשר בלי הכפילויות (המאפיינות את סיפורי בראשית בכלל): “הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו” (כא=כד), “וַיְבָרְכֵהוּ” (כג=כו), “וְיִשְׁתַּחֲווּ” (כטX2), “וַיְהִי כַּאֲשֶׁר\ אַךְ” (לX2), “וַיֹּאמֶר” (לוX2).

קראו עוד ⇐

פרשת וירא היא אחת העמוסות בתורה, כשכל פרק בה יכול לפרנס כמה בלוגים – אבל אין ספק שפרק כב אוחז בשיא – שכן הוא עניין מאוד לא רק את היהודים אלא גם את הנוצרים, ומכאן כמובן שגם את חוקרי המקרא (אחד מהם אף טרח ויצר ביבליוגרפיה של “recent studies” אודות פרק כב, והגיע ללא פחות מ- 15 עמודים!).
מעבר לקושי התיאולוגי הבולט שבפרשה – איך ייתכן שה’ ציווה על קרבן אדם – יש עוד כמה וכמה קשיים, חלקם פחות מוכרים, וכהרגלי בקודש אמנה כמה מהם:

• ניכר שהפרק הוא ‘בבואה’ של סיפור ישמעאל מפרק כא – אז למה שם אברהם התנגד וכאן לא?
• מדוע אברהם טורח לקחת חמור אבל לא עולה איתו להר?
• מה פשר השם “ה’ יִרְאֶה”? ומה פשר הביטוי “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”?
• איך ייתכן שבפעם השנייה המלאך משבח אותו “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, כשבפועל הוא לא עשה את הדבר הזה, וכן חשך את בנו יחידו?!
• ואולי הכי חשוב: האם ארם היה בן קמואל – או שמא בן שם???

קראו עוד ⇐