Home » מקרא » ביקורת – out, מחקר – in!

ביקורת – out, מחקר – in!

Get your facts first. Then distort them as you please.
Mark Twain

ראשית, הַשֵּׂג את העובדות. אחר-כך סַלֵּף אותן כאוות נפשך… מרק טוויין.

מחקר המקרא* – למה להתעסק בזה בכלל?

שאלה טובה. בעצם, למה בכלל לעסוק במקרא?

התשובה הפשוטה היא שהמקרא הוא הדבר המשפיע ביותר על התודעה שלנו, כאנשים מערביים, יהודים ו(חלקנו) דתיים. רק לשם המחשה, אם ננסה לחשוב על הוויכוחים הגדולים באמת במדינתנו הקטנה, שורש כולם נמצא במקרא: התנחלות מול שטחים, דת מול מדינה, יהדות מול דמוקרטיה, מעמד האשה בפרט והאחר בכלל… – כל אלו נובעים ישירות מהמקרא ומהיחס שלנו אליו. גם השפה המשותפת שלנו עם רוב מדינות המערב הנוצריות מבוססת בעיקרה על המקרא (לטוב ולרע), ובתור אחד שחושב שיש לנו איזושהי בשורה אוניברסלית לעולם – חשוב לי להבין גם איך העולם מתייחס למקרא 'שלנו'.

טוב, אבל למה מחקר?

כי מאז ומעולם הרגשתי שביחס שלנו למקרא יש משהו לא פתור, או לפחות לא סגור. אני אדם דתי (אורתודוקס בלע"ז:) וגדלתי על התפיסה המובנת מאליה של תורה מן השמיים, התנ"ך כדבר אלוקים (כך במקור!…) וכו' – ומתישהו גיליתי כמו רבים לפניי, שהתמונה המושלמת-לכאורה הזו אינה מייצגת את האמת – גם אם האמת עצמה קשה להשגה. אבל נוכחתי לדעת, שגם למי שלא גדל על ברכי התפיסה הזו, אין מושג ברור מהו בעצם המקרא – האם מדובר בזיוף אחד גדול? באוסף אגדות עם? באנתולוגיה של ספרות ישראלית קדומה? במסר אנושי של אנשים מורמים מעם?… ומעל לכל – ומה המחויבות שלנו אליו?

מחקר המקרא מנסה – ולפעמים גם מצליח – לשפוך אור על המקרא כפי שהוא, או יותר נכון – כפי שהיה בעת שנכתב, וביחס לאלו שעבורם הוא נכתב. זאת כמובן בניגוד לעמדה המדרשית-פרשנית מצד אחד, הרואה בפירושי חז"ל את 'עומק פשוטו של מקרא', ובניגוד לעמדה הפוסט-מודרנית של 'המקרא כנרטיב', 'קריאה דתית\פמיניסטית\חתרנית\וכו' במקרא' וכדומה, השוללת את האפשרות של הגעה ל'אמת' כלשהי בלאו-הכי.

מדרש ופרשנות זה לא רע, חלילה, בתנאי שזוכרים את דברי מרק טוויין שציטטתי בראש הפוסט. ולכן נראה לי שלפני הפרשנות המדרשית-נרטיבית כדאי שנדע את העובדות המקוריות, גם אם הן לא תמיד נראות לנו, ואז נדרוש אותן כאוות נפשנו…

ביקורת המקרא - מה זה בעצם?

רגע, זה לא בעצם ביקורת המקרא?!

אכן כן – אלא שמעבר לעובדה שהמושג 'ביקורת המקרא' מהווה כידוע סדין אדום לרוב האוכלוסיה הדתית, וסתם מושג מַשְׁמִים עבור האוכלוסיה הלא-דתית, אני מוצא את עצמי מזדהה עם הדברים שכתב שמואל דוד לוצאטו (בספרו 'מחקרי היהדות' – ההדגשות שלי):

ואחרי ראותי בראש מאמרו של החכם גייגר מלת ׳בקורת׳, ראיתי לחוות דעתי עליה, ולהודיע למה לא השתמשתי בה בשום מקום, עם היותה שגורה מאד בפי חכמי הדור. ואומר כי תיבה זו לא באה רק פעם אחת בתנ״ך (ויקרא יט, כ) והוראתה, לדעת הרמב״ן ולדעתי, הֶפְקֵר. והקריטיק החדשה הנקראת ׳בקורת׳ היא פעמים רבות מופקרת כעיר פרוצה אין חומה, ודי בזה, כי הדברים ארוכים ואם באנו לכתוב אין אנו מספיקים. (ראו כאן, עמ' 20 [6])

ואכן, ה"קריטיק החדשה", הלא היא ביקורת המקרא ה'גרמנית' של ראשית-אמצע המאה ה-19 – זכתה בצדק לביקורת החריפה הזו של שד"ל, כיוון שאותם חוקרי מקרא – שהיו אמנם חכמים ונבונים ואף חלוצים ופורצי דרך – הרשו לעצמם להפריח השערות נטולות בסיס, ולחרוץ דין אודות 'זיופים', 'המצאות', 'טעויות מעתיקים' ועוד, כשכל המופרך מחברו גדול מחברו. מחקר המקרא (Bible study) לעומת זאת הוא מונח נייטרלי יותר, וגם אמיתי יותר – שכן החל ממחצית המאה ה-20 (בערך), אולי בעקבות גילוי מגילות ים המלח, היומרה 'לבקר' את המקרא פחתה, ואת מקומה תפסה המשמעות המקורית של המילה היוונית κριτικός שפירושה פשוט היכולת לבחון או להעריך באופן רציונלי, ללא קונוטציות שליליות כלשהן.

ומילה לציבור הדתי

התחושה שלי היא שיום אחד ניאלץ לעמוד מול האמת הפשוטה, לפיה התורה לא נכתבה (כולה) על-ידי משה, דברי הנביאים לא מהווים בדיוק אמת מוחלטת, ולמעשה המקרא כולו חובר באופן שדומה יותר למה שמחקר המקרא מכוון אליו, מאשר למה שאנחנו גדלנו עליו. התהליך הזה קורה טיפין-טיפין, אבל מספיק שתימצא כתובת או שארית מגילה עתיקה עם פסוקים בנוסח שונה מהותית מהמוכר לנו (למשל), כדי שהתהליך הזה יואץ. אמנם עד כה רוב ממצאי הארכיאולוגיה דווקא סייעו בניתוץ ה'אמונות הקדומות' של ביקורת המקרא (מצבת מישע, מגילות ים המלח, כתובת דיר-עלא, כתובת תל דן ועוד), אבל מנגד כולנו מוטרדים גם מהדברים שלא נמצאו (שעבוד ויציאת מצרים, התיישבות ישראלית בהיקפי ענק, איזכור חיצוני משמעותי של ישראל לפני מצבת מישע ועוד), וגם מהסתירה הברורה שמתגלה לעיתים בין ההנחה שהתורה מייצגת אמת אלהית מוחלטת, למול בעיות מוסריות העולות ממנה.

לכן, אם אני מנסה לחשוב על "תיאולוגיה יהודית של המאה ה-21", נראה לי שכדאי להיות ערוכים לאפשרות שמחקר המקרא צודק, לפחות בכיוון הכללי עליו הוא מורה, ואילו האמונה האורתודוקסית הפשוטה כבר אינה רלוונטית עבור רוב העולם (המשכיל, לפחות…). כמובן שאין בכך בכדי להכשיר את כל מה שהופרח (גם אם טרם הופרך) במחקר המקראי – ולא שמישהו מחכה להכשר כזה ממני:) – אבל אני משתדל להאיר כמה נקודות מרכזיות ומעניינות שעשויות לעזור גם למי שמכיר את התחום, ובוודאי למי שלא מכיר ורוצה להכיר.

(עדכון – גיליתי שאריאל סרי-לוי התנבא בסגנון דומה – אבל לפניי:) ראו כאן: "על החיסון מפני וירוס ביקורת המקרא: תגובה לרב חיים נבון")


* אני משתמש במושג 'מקרא' ולא 'תנ"ך', דווקא בשל האסוציאציה המחקרית שדבקה בו. אבל חשוב לזכור שהמושג 'מקרא' נמצא כבר במקרא עצמו: "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח ח), וכך כינו חז"ל את כ"ד הספרים: "בן חמש למקרא" (מסכת אבות ה כא) – זאת מכיוון שקראו אותו מן הכתב ולא על-פה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים