Home » מקרא » שְׁאֵלַת גשמים

שְׁאֵלַת גשמים

אין שואלין את הגשמים אלא סמוך לגשמים (תענית פרק א משנה ב)

הלילה טפטף קצת, אחרי הרבה ימים, ובחלק מהמקומות גם שבועות, של חום ויובש.
וכתמיד, בסמוך לגשמים עולה בי שאלת הגשמים – לא ‘שאלה’ במובן של ‘בקשה’ כפי שהיא בלשון חז”ל, אלא במובנה העכשווי: במה תלויה ירידת הגשם?

“‫למה יורד גשם?” שואל הילד.
“‫כי שמרנו את מצוות ה‘, והוא, כפי שהבטיח בתורתו, משיב לנו טובה”, יאמר האדם המאמין.
‫”משום שלשקע הברומטרי שמעל ארצנו זורם אוויר קר, ואדי המים המתעבים מגירים את תוכנם”, יאמר המטאורולוג.
(הרב עמית קולא, “הוויה או לא היה“, עמ’ 6-7)

וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם – הגשם בתפיסה המקראית

למה יורד גשם? לאדם המקראי התשובה היתה ברורה מאליה:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ… אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם… וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם… וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר… (דברים יא י-יז)

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם… וְנָתַתָּה מָטָר עַל-אַרְצְךָ (מל”א ח לו)

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם… וְהוֹרַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ (יחזקאל לד כה-כו)

וְגַם אָנֹכִי מָנַעְתִּי מִכֶּם אֶת הַגֶּשֶׁם בְּעוֹד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים לַקָּצִיר וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר (עמוס ד ז)

וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה’ צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם (זכריה יד יז)

הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר (תהלים קמז ח)

ועוד ועוד…

עצירת גשמים והבצורת שבאה בעקבותיה היו מהאיומים החמורים ביותר על סדר החיים – כאז כן עתה. די לקרוא את פרק יד בירמיה (“עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרוֹת”) בו מתאר הנביא בצורה מוחשית ונוגעת ללב את הסבל והרעב הנלווים לבצורת, הן של האדם והן של החיות:

יהודה פליקס, בתוך "עולם התנ"ך" לספר ירמיה, עמ' 88-89

יהודה פליקס, בתוך “עולם התנ”ך” לספר ירמיה, עמ’ 88-89

אמנם כבר בספרות החכמה שבמקרא נרמז אולי כי הגשם הוא תופעה טבעית (דטרמיניסטית?): רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם (משלי כה כג), אִם יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ יָרִיקוּ (קהלת יא ג), אבל ה’מיינסטרים’ המקראי ברור – הגשם הוא מתנת ה’, ועצירת הגשם היא עונש מאת ה’ (למבקשים להעמיק – ראו כאן בפרק על “תחזוקת העולם” בתיאולוגיה המקראית).

אני קורא בספר מלכים, בפרק השבעה עשר…

הסיפור הממחיש זאת יותר מכל הוא כמובן בסיפור עצירת הגשם על ידי אליהו הנביא, שצץ לפתע מול אחאב מלך ישראל, בעלה של איזבל בת אתבעל הצידונית, עובדת הבעל (אל הגשם!):

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי (מל”א יז א)

ובסיפור ההוא עוברות שלוש שנים תמימות עד שאליהו נתבע על-ידי אלהיו לשוב ולהיראות אל אחאב, כדי שה’ יתן סוף-סוף מטר על פני האדמה – ואיזה מפגש זה היה!

וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד ה’ הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה (מל”א יח מה-מו)
יש לתת את הדעת ואת הלב לתמונת הסיום הזו של סיפורנו, שבה רץ אליהו לפני אחאב בגשם השוטף… הגשם היורד מלמעלה, ומרכבת המלך המשתרכת לה בבוץ, והנביא משונס המותניים הרטוב כולו, הרץ בשמחה ובגבורה כשיד ה’ מחליפה את כוחו לפני מרכבת המלך – זו התמונה השלמה וההרמונית בכל פרקי אליהו, ואחת השמחות בתולדות הנבואה כולה.
(הר’ אלחנן סמט, “פרקי אליהו“, עמ’ 230-321)

וְנַחְנוּ מָה?

אנחנו כביכול לא ממש צריכים גשם, ככה נראה לנו. וגם ככה, הגשם הוא תוצאה של כל מיני אירועים, שאמנם המדע עדיין לא יכול לחזות – אבל האם זהו חוסר יכולת מהותי, אימננטי, או רק פער טכני של כמות חיישנים + יכולת חישוב? הרעיון לפיו ירידת הגשמים תלויה בקיום\אי-קיום מצוות נראה לאדם הרציונלי מופרך לגמרי.

אבל דווקא בזמננו אנחנו יכולים לראות ששינויי אקלים יכולים להיות תוצאה של מעשי ידי האדם – ירידת הגשמים יכולה להיות תלויה בשאלת זיהום האוויר, למשל, וזו תלויה בנו: האם זה קשור לקיום מצוות? תלוי את מי שואלים.
היהודי יאמר שמצווה היא מה שכתוב בשולחן-ערוך. הגויים? מספיקות להם שבע מצוות בני נח.
אבל האם השמירה על הטבע אינה מצווה? הרי כל עוד לא היה אדם – לא ירד גשם:

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה’ אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (בראשית ב ה)

ותפקידו של האדם היה פשוט לעבוד את האדמה, ולמעשה להזדקק לגשם!

וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (בראשית ב טו)

גשם ירד בדרום ספרד…

ואסיים בשיר של חורחה לואיס בורחס, הנקרא כמובן “הגשם” (La Lluvia) – כאן בביצוע אינטימי של אל קאבררו (El Cabrero), זמר פלמנקו יוצא דופן שפשר שמו הוא “רועה העיזים” שכן זה מה שהוא עושה בחייו, חוץ מלשיר בקולו האדיר – והוא בוודאי יודע מה משמעותו של גשם…

(כאן ניתן לשמוע את השיר בגירסת האולפן, המדויקת יותר).

הנה המילים המקוריות, ולמולן התרגום (המהוסס) שלי:

לפתע הערב התבהר,

כיוון שירד מעט גשם.

ירד או יורד? היוֹרֶה הוא דבר

שוודאי קורה בעבר.

מי ששומע אותו יורד, זוכה שוב

לעת בה המזל האיר לו פניו,

וגילה לו פרח הנקרא ורד

ואת הגוון המוזר, האדום.

הגשם הזה המעוור את הזגוגיות,

ומשיב את השמחה בשכונות אבודות,

לענבי הגפן השחורים בגן כלשהו,

שאינו קיים עוד…

הערב הרטוב משיב לי את הקול,

הקול לו חיכיתי,

של אבי ששב,

ולא ימות עוד…

Bruscamente la tarde se ha aclarado,

porque ya cae la lluvia minuciosa.

Cae o cayó? La lluvia es una cosa

que sin duda sucede en el pasado.

Quien la oye caer ha recobrado

el tiempo en que la suerte venturosa,

le reveló una flor llamada rosa

y el curioso color del colorado.

Esta lluvia que ciega los cristales,

y alegrará en perdidos arrabales

las negras uvas de una parra en cierto patio

que ya no existe…

La mojada tarde me trae la voz,

la voz deseada,

de mi padre que vuelve

y que no ha muerto…

5 תגובות על “שְׁאֵלַת גשמים

  1. לא”ד מארץ העברים –
    מחזור המים רמוז בתורה: ‘ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה’. ברם, התהליך הטבעי כל כך ‘נזיל’, ותלוי במצבי ‘רוח’ מורכבים, עד שלא ניתן לראות בו תופעה דטרמיניסטית.

    יתירה מזאת, אברם העברי ידע לזהות את יד ה’ דוקא בקביעות החוקית. העובדה שיש בטבע חוקיות קבועה, היא גופה הביאתו למחשבה שיש מי שקבע את החוקים. חזקה על היוצר החכם שלא יצר את עולמו לתוהו, והוא משגיח עליו ‘הנוטע אוזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט’.

    חסד עשה הבורא עם עמו. שלא כאומות העולם המשופעים במים ובמשאבים טבעיים, עם ישראל נחל ארץ הדלה במשקעים ובמשאבים טבעיים ‘למטר השמים תשתה מים’, כדי שנהיה סמוכים על שולחן גבוה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • א”ד הוא גם כידוע “איכא דאמרי” – ולפעמים צריך להציג גם עמדות מנוגדות להשקפה המקובלת:)
      רק אזכיר כי הרב קוק העז להציע ב”לנבוכי הדור” השקפה חלופית אם יתברר כי העולם אכן דטרמיניסטי לחלוטין (כפי שנראה שהמדע הולך להוכיח בסוף המאה ה-19):
      http://tinyurl.com/HaravKookDeterminism

  2. מעניינת התייחסותו של בורחס לגשם, המטשטש את ראיית ההווה ‘מעוור את זגוגיות החלונות’, ודוקא משום כך הוא מחיה את זכרון העבר הטוב ואת דמותו של האב ‘ששב ולא מת’. מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים…

    באתר ‘מוסף שבת’ יש מאמר של איתמר מרילוס, ‘תורה לרואים בלבד’, בו הוא מעלה בין השאר את הסברא שלעיוורים יש זכרון מפותח יותר, ומשום כך היו מצויים תלמידי חכמים עיוורים שהצטיינו בזכרונם כ’ההוא סמיא דהוה מסדר מתניתא…’.

    בורחס הכיר את העיוורון מבשרו. האם נכתב השיר אחרי שהתעוור?

    • יפה! לא חשבתי על הקשר לתחיית המתים.
      היה נראה לי שהוא מתכוון כי אחרי הגשם, בני האדם מרגישים שהבורא שב להופיע בעולמו, בניגוד להלך הרוח הניטשיאני הנפוץ לפיו “אלהים מת”.

      לגבי העיוורון – קלעת בול!
      לפי וויקיפדיה הוא התעוור באיזור 1950-1940, והשיר נכתב (או לפחות הודפס בספר) בשנת 1960 – חפש בדף להלן La Lluvia:
      http://www.borges.pitt.edu/1960
      ועל זה נאמר: “הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת!”

  3. Pingback: מ"שלג כזה עוד לא היה" ועד "בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ" | ארץ העברים

ענני נא!