Home » מקרא » הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

שאלה תיאורטית: אתה הולך לתומך ברחוב, ופתאום מישהו קורא לעברך: “צדיק! בוא, אתה בדיוק עשירי למניין!” והנה עוד זה מדבר, קורא לך מאן-דהו אחר: “צדיק! בוא תעזור לארוז מנות לקמחא דפסחא!” – מה היית עושה? (השאלה מנוסחת בלשון זכר, והיא אכן מכוונת לגברים [דתיים] בלבד:)

אם כמו רוב הדתיים הנורמטיביים היית בוחר ללכת להשלים מניין, קלעת לדעתה של התורה – שכן כבר בתחילת פרשת השבוע שלנו (קדושים – ויקרא יט) מוקדשים ארבעה פסוקים שלֵמים (ה-ח) לדיני קרבן השלָמים ובסופם מובטח עונש כרת (!) למי שלא יאכל את הקרבן בזמן. למצוות צדקה (לקט, שכחה ופאה) לעומת זאת, מוקדשים שני פסוקים בלבד (ט-י), ולא מופיע בהם כל איום בעונש. כלומר – הקרבנות קודמים הן בסדר והן בחשיבות לצדקה.

אך מה היו אומרים על כך הנביאים? את ההיפך הגמור, מסתבר:

כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת (הושע ו, ו)

הֲיִרְצֶה ה’ בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן?… הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ: כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד… (מיכה ו, ז-ח)

כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט…
וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן.
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל?!
(עמוס ה, כב-כה)

מילותיו האחרונות של עמוס בציטוט לעיל (עליהן אומר אהרליך ב’מקרא כפשוטו’ כי “…הנביא השואל שאלה זו לא היה יודע במשכן שעשה משה במדבר”! וראו גם ב’מעשי השליחים’ ז, 41-42) דורשות עיון נפרד – אבל המסר ברור:
צדקה ומשפט עדיפים על קרבנות!

הפרופסור – יחזקאל קויפמן והפְּרִימָט המוסרי

אם נחזור רגע לפרשת קדושים, הרי שהיא אחת הדוגמאות היפות לתופעה המעניינת עליה עמד פרופ’ יחזקאל קויפמן: התורה אינה מבחינה בין מה שאנחנו היינו קוראים “פולחן” או “דת”, לבין “מוסר”, או בניסוח חז”לי – בין מצוות שבין אדם לחברו לאלו שבין אדם למקום. פסוקי הפתיחה של הפרשה כורכים יחד את שמירת השבת עם כיבוד אב ואם, את דיני השלמים עם מצוות הצדקה, את איסורי הגניבה והעושק עם איסורי הכלאיים ועוד ועוד. וגם אם תאמרו שהדילמה בין תפילה לבין צדקה בה פתחתי היא מעט דמגוגית שכן התורה מחשיבה מאוד את נושא המוסר, שהרי בפרשתנו (יט, יח) מופיעה המצווה שאין דוגמתה בכל חוקות העמים: “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”! אף אני אומר לכם, כקויפמן בשעתו – שאכן המוסר חשוב, אבל לא יותר חשוב מהפולחן, ואפרט:

התורה והמוסר

י' קויפמן על רקע מפעלו המונומנטלי - תולדות האמונה הישראלית

יחזקאל קויפמן על רקע מפעלו המונומנטלי – תולדות האמונה הישראלית

במהלך ה’איגוף ותקיפה’ האדיר שערך כנגד אסכולת וולהאוזן בנושא התפתחות האמונה הישראלית (שעל חלקו כתבתי כאן), נאלץ קויפמן להתמודד מול הטענה לפיה ספרות הנבואה קדמה בזמן לספרות התורה, ולא כאן המקום להאריך. כדי להפריך את הטענה הזו, הצביע קויפמן כבר בתחילת ספרו הענק “תולדות האמונה הישראלית”, על העובדה שתיארתי לעיל – “היסוד הדתי והיסוד המוסרי מוטעמים בתורה שניהם במידה שווה. הצווים המעשיים והמוסריים נסדרו זה אצל זה בערבוביה, והתורה אינה מבחינה כלל בין ערכם” (עמ’ 33). יתירה מכך – העונש האולטימטיבי של ספר דברים, החורז את כל הספרות ההיסטוריוגרפית שבמקרא, הוא הגלות – והגלות הינה תוצאה של  חטא העבודה הזרה  ולא של חטאים מוסריים כלשהם! (דב’ כח, יד; לא, טז; לב, טו, ועוד).

הנבואה והמוסר

הנבואה לעומת זאת, רואה במוסר את העיקר החשוב מכל, ורעיון זה כונה ע”י קויפמן: “הפְּרִימָט [=ראשון במעלה] המוסרי” – הפרימט המוסרי מודגש בפי הנביאים בעיקר בהנגדה לקרבנות ואף לתפילה, עד כדי דבריו המזעזעים של ישעיהו (א, י-כג) אל ‘קציני סדום’ ואל ‘עם עמורה’: “לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה’?… כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי – מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?!… גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ – יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ!” גם נימוקו של עונש הגלות כתוצאה של חטאים מוסריים מופיע לראשונה אצל עמוס (פרקים ה-ו-ז), ומאוחר יותר גם אצל ירמיהו ויחזקאל.

המעניין הוא, כותב קויפמן, כי הפרימט המוסרי נשמר גם בספרות היהודית המאוחרת של ימי הבית השני: עם כל החשיבות של המצוות המעשיות, עדיין הודגש מעבר לכל ספק כי יראת ה’ תלויה במוסר והיא העיקר: כך גם בספרים החיצונים, וגם במאמרי חז”ל רבים ובראשם שני המאמרים הידועים המבוססים על “ואהבת לרעך כמוך” שבפרשתנו – זה של הלל, שהעמיד את כל התורה כולה על ניסוח בדרך השלילה של הפסוק, וזה של רבי עקיבא, שקבע כי פסוק זה הוא “כלל גדול בתורה”.
איך ייתכן אם כך, תוהה קויפמן, כי מוסר הנביאים נשכח לגמרי בתורה המאוחרת (לכאורה), ומייד שב וכבש את מקומו הראשי בספרות הבית השני?! ויתירה מכך – התורה גם אינה מתנגדת לרעיון הפרימט המוסרי, כפי שהיה מתבקש לו נניח שספרות התורה נכתבה ע”י מתנגדי הנביאים – התורה פשוט אדישה לשאלה הזו!
מכאן מוכיח קויפמן כי התורה קדמה לנביאים, ואין להבין את דבריהם אודות הפרימט המוסרי אלא כהתקדמות מחשבתית שאינה נתמכת – אך גם לא נסתרת – בדברי התורה שקדמו להם.

הרב – יובל שרלו ודרך הארץ שקדמה לתורה

לפני מספר חודשים נכחתי בהרצאה אינטימית ומרתקת עם הר’ יובל שרלו – במהלכה הוא חשף בפני הנוכחים את הכלל המנחה אותו דרכו בפסיקת הלכה בנושאים המשיקים לענייני מוסר ואתיקה:  “דרך ארץ קדמה לתורה“. כאשר את המושג ‘דרך ארץ’ יש להבין כפשוטו האמיתי – לא כהבנה המודרנית המזהה אותו עם נימוסים והליכות, אלא כפי שחז”ל, מנסחי המשפט, הבינוהו, קרי – הדרך בה אנשי הארץ נוהגים, או בלשונו של הר’ שרלו עצמו במקום אחר: “ההתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי”, או כדברי הרב קוק (אורות התורה יב, ב) עליהם מתבסס הרב שרלו:

“דרך ארץ קדמה לתורה”. הקדמה זמנית* מוכרחת לדורות. המוסר בטבעיותו, בכל עומק הודו וכחו האיתן, מוכרח להקבע בנפש ויהיה מצע לאותן ההשפעות הגדולות הבאות מכחה של תורה.
*המילה ‘זמנית’ בדברי הרב קוק משמעה בעברית של ימינו ‘כרונולוגית’, לא temporarily!

לדברי הר’ שרלו, כך יש להבין את דברי הרב קוק: ענייני המוסר הטבעי המופיעים בתורה, קדמו בזמן לאירוע ההיסטורי של מתן תורה. כלומר – התורה עצמה, בספר בראשית ובחלקו הראשון של ספר שמות, עוסקת כמעט אך ורק ב’דרך ארץ’ – ובכך התורה עצמה מקדימה את דרך הארץ ל’תורה’ = למתן התורה. ולכן כשבאים לפסוק הלכה בנושאים כאלו, יש קודם כל לשקול מה היה האדם המצוי (הישר והמוסרי, כמובן!) עושה, ורק לאחר מכן לבחון מה אומרת ההלכה ה’רשמית’ לגבי זה.

הר’ שרלו העיר כי דברים אלו כתובים כבר בכוזרי (ב, מח), כתשובה לשאלת מלך כוזר למה צריך את המצוות כולן, ומדוע הנביאים הסתפקו רק ב’מוסר הנביאים’ – והחבר עונה: “אלה והדומה להם, הם החוקים השכליים, והם הקדמות והצעות לתורה האלהית, קודמות לה בטבע ובזמן, אי אפשר בלעדיהם בהנהגת איזו קהלה שתהיה מבני אדם… כי התורות האלהיות לא תשלמנה אלא אחר השלמת התורות המנהגיות והשכליות… ועל הדרך הזה נאמר להם: “ומה ה’ דורש ממך” (דברים י, יב), “ועולותיכם ספו על זבחיכם” (ירמיהו ז, כא) וזולת זה ממה שדומה לו.” – אך החבר מסיים בהדגשה הברורה של עדיפות המצוות האלהיות: “הייתכן שיחזיק הישראלי ב”עשות משפט ואהבת חסד”, ויעזוב המילה והשבת ותורות הפסח ושאר התורות, ויצליח?!”

הפרימט המוסרי – חידושה של התורה!

הרב יובל שרלו

הרב יובל שרלו

אם נחזור לענייננו, עולה מדברי הר’ שרלו (ואף טרחתי לומר לו את זה:) כי בניגוד גמור לדעת קויפמן, הפרימט המוסרי נמצא בתורה עצמה, והוא קודם בזמן וכמובן שגם בחשיבות למצוות הפולחניות: כל סיפורי האבות, הריקים כמעט ממצוות, נועדו (לדברי כל הפרשנים) ללמד אותנו מידות ומוסר, ויתרה מכך – ה’ עצמו מגלה לאברהם את העונש הצפוי לסדום בנימוק הבא (בר’ יח, יט): “כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה’ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט” – הנה מפורש לנו כי דרך ה’ היא עשיית צדקה ומשפט, הוא-הוא עקרון הפרימט המוסרי אותו זיהה קויפמן כחידושם של הנביאים! (אמנם יש להדגיש כי קויפמן התייחס לחלק המצוותי-חוקי שבתורה, ולא לסיפורים שבה, שכן בשל אינספור הפרשנויות סביב אותם סיפורים קשה לחלץ מהם תובנה ברורה, שלא לדבר על קביעת זמן כתיבתם – נושא שכמובן לא העסיק את הר’ שרלו).

עשר הדברות והפרימט המוסרי

דבר מעניין נוסף שלמדתי מאותה שיחה הוא (עדכון – דברים דומים אומר הר’ שרלו בהרצאה כאן), שלמעשה הפרימט המוסרי מופיע גם באירוע מתן תורה עצמו, ללא פרשיות המצוות שבאו אחריו: אם ננתח את עשר הדברות נראה כי שבע מתוכן (5 האחרונות + כיבוד אב ואם + השבת, בנימוקה הסוציאלי המופיע בדברים) עוסקות בענייני מוסר, ולעומת זאת אף אחת מהן אינה מצווה על ענייני פולחן! בכך, אגב, נסתר ה’וורט’ הפופולרי הרואה בפסוקים הראשונים של פרשת קדושים מעין שחזור של עשר הדברות – שכן דיני השלמים, להם מוקדשים כאמור ארבעה פסוקים תמימים בפרשה, כלל אינם נזכרים ולו ברמז בעשר הדברות!

ראיה מופלאה לרעיון זה מצא הר’ שרלו בדבריו המרעישים של ירמיהו (ז, כא-כב), שנקבעו כחלק מהפטרת פרשת צו, העוסקת כולה בקרבנות… (אירוניה חז”לית?):

כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר – כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח!…

הנה אומר לנו ירמיהו בפירוש, כי התורה לא ציוותה את ישראל על קרבנות – הייתכן?! הנה למשל דברי אהרליך על פסוק זה (בדומה לדבריו על עמוס ה, כה שציטטתי לעיל): “…הנביא הזה לא היה יודע בכל דיני קרבנות שבתורת כהנים”!

אך לדברי הר’ שרלו יש להבין את הדברים כפשוטם – ביום (=בתקופת) היציאה ממצרים, ניתנו לעם ישראל עשר הדברות, ובהן אכן לא הצטוו ישראל על דברי עולה וזבח, אלא בעיקר על דברים שבמוסר! (וכך עולה מדברי רש”י ורד”ק לפסוק שם). וראיה לדבר, שבפרק לד ירמיהו נוקט ביטוי דומה: אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי…” – ומצוות שילוח עבדים נאמרה בשמות כא, מיד לאחר מעמד הר סיני!

על עבריות ומוסריות

הזכרתי קודם בשם הר’ שרלו את אברהם, וכאן המקום להעיר כי לא לחינם נקרא אברם (ואני בעקבותיו…) ‘העברי’, כיוון שדווקא אצלו שאלת המוסר הטבעי בלטה מאוד – מצד אחד ישנה עמידתו הנועזת מול אלהיו להגן על סדום, שם נטבע הביטוי “הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?!” (יח, כה), המביע בצורה בהירה את התפיסה לפיה ישנם ערכים הגוברים כביכול אף על החלטותיו של האלהים עצמו. ומצד שני, כמה פרקים מאוחר יותר מצטווה אברהם לעקוד את בנו, ושם לא נשמעת מפיו כל טענה, והדברים עתיקים וארוכים.
לדעתי, אחד היסודות בזהות העברית עליה אני מנסה לכתוב מדי פעם, הוא בדיוק הנושא הזה – האם התורה (=מצוות) קדמו למוסר הטבעי, או ההיפך. לדעתי, הנושא הזה מהווה את קו השבר האמיתי בין זרמי היהדות השונים בימינו, ולא שאלת ימין-שמאל, היחס למדינה וכו’. לא אוכל להאריך כאן, רק אפנה למאמר מרתק שכתב הר’ מיכאל אברהם שנדמה לי וכיוונתי לדעתו בנושא הזה  – אמנם הוא קורא לכך “היחס לליברליות-מודרנה”, אבל בשורש הדברים, היחס להומניות ולמוסר האנושי הוא השאלה.

מוסר והשכל

אם אחזור למה שפתחתי בו, כששני צדיקים ינסו להטות אותך אליהם, האחד לתפילה והאחר לצדקה – שווה לנגד עיניך את פרופ’ קויפמן מצד אחד, ואת הר’ שרלו מצד שני, והחלט במי לבחור!…

8 תגובות על “הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן

  1. אהבתי,
    אני מזדהה עם גישתו של הרמב”ם, שכל תכליתה של התורה הוא להילחם בעבודה זרה במובנה הרחב. גם 1. קויפמן הסכים עם זה, אך פספס את העיקרון המוסרי כפי שציינת. במורה נבוכים א/לו’, רבנו מציין שכל “חרון אף” בתורה הוא על עבודה זרה. הרב אורי שרקי “מקשה” כביכול משמות כב’ שם יש חרון אף בגלל עינוי אלמנות ויתומים. אך מהקשר הפרשיה שמתחילה ב:” זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַיהוָה לְבַדּוֹ” מובן בתורה שעבודה זרה גם מדרדרת את המוסר. (שיעורו של הרב שרקי).

    2. לגבי קדימות מוסר או מצוות, אני קורה לגישות הללו “חלוקה אנכית” ו”חלוקה אופקית” . ב”חלוקה אנכית” בין תורה לדרך ארץ, אצל האדם “הטוב” התורה היא רובד מאוחר שנרכש לאחר שכבר השתלם בדרך ארץ. עיקרה ההתייחסות חיובית לעולם וכלפי הקיום האנושי.
    “חלוקה האופקית” גורסת שתורה וקדושה מנוגדות ואף עוינות לחוֹל ואל דרך הארץ הנלווית אליו. אני קורא לה “אופקית” כי כאן התורה אינה קומה ע”ג דרך-ארץ, אלא שתיהן עומדות זו מול זו כהפכים כמעט: זה לעומת זה עשה האלוהים (ראו כאן – אנכיות לעומת אופקיות)

    • תודה והרעיון שלך לגבי הגישות האופקית והאנכית אכן מעניין ופורה!
      גם דברי הרב שרקי נכונים מאוד (ולא שהוא צריך את אישורי:) וזו גם חלק מהביקורת על קויפמן – ההבחנה המודרנית בין פולחן\דת לבין מוסר לא היתה חדה כ”כ אז: העבודה הזרה נתפסה כפגיעה במוסר, והראיה שכל אותם נביאים נושאי דגל המוסר, זעקו חמס גם כנגד ע”ז, למרות שזה “פולחן” במושגים שלנו .

  2. Pingback: "הקומונה יסוד התורה" – על סוציאליזם יהודי והמקרא, לזכר האחד במאי | ארץ העברים

  3. Pingback: הרהורים על מלחמת החמס נגד עמלק | ארץ העברים

  4. Pingback: כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב) | ארץ העברים

  5. עם כל הכבוד לרב שרלו (ויש הרבה) הראשון שעשה שימוש בפסוק זה הוא הרמבם במורה והספורנו ושניהם פירשו לא כן. אלא שעד חטא העגל (סה”כ כמה ימים ממתן תורה עד חטא העגל) לא היה צורך בקורבנות אלא כל העם היו ליבוביצ’נים משכילים ויודעים את ריבונם ולאחר חטא העגל ניתן להם בדיעבד קורבנות …. ובנושא האם המוסר המערבי (בפני עצמו לא שנכתב בתורה) הוא אתאיזם או שיש לו מקום ביהדות נחלקו רבות מן ההוגים ולמעשה עליך לנסח האם אתם מעדיפים את הרמבם או את הרב שרלו

  6. Pingback: הפרופסור (קויפמן) והרב (שרלו) – על מוסר ופולחן (מיחזור) | ארץ העברים

ענני נא!