Home » מקרא » בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל"ב ג

בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל"ב ג

אלישע ומלך ישראל (לא מל"ב ג, אבל לא רחוק משם)

אלישע ומלך ישראל (לא מל"ב ג, אבל לא רחוק משם)

החודש פורסם כרך נט של "בית מקרא" בהוצאת מוסד ביאליק (עברית, אנגלית) ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!

מה עשו מואב שגרם למלחמה? מדוע אלישע מסייע בעל כרחו, כמי שכפאו שד? ומנגד, מה פשר ציוויו האכזרי על הרס העצים והמים בניגוד למצוות "בל תשחית"? ומה פשר הנס המוזר של המים? ומעל הכל – מה הקשר בין קרבן האדם המזעזע של מלך מואב לקצף שחל על ישראל?!
המעמיקים יותר בהיבטיו המחקריים של הפרק יגלו עוד מספר נקודות למחשבה: האם יש קשר בין הסיפור לבין המתואר במצבת מישע המפורסמת? ואם מדובר בסיפור שמתיימר להיות היסטורי, מדוע הוא 'תקוע' באמצע אוסף הסיפורים הניסיים והעל-זמניים של אלישע? ולאור התוצאה הסופית של נסיגת ישראל – האם ייתכן שנבואתו של אלישע למעשה נכשלה?

על כל אלו ועוד התיימרתי לענות במאמר, כמובן תוך הסתמכות על גדולים וטובים ממני, בתוספת כמה חידושים משלי בבחינת דברים שלא שמעתם אוזן מעולם (ככל הידוע לי). בשל אקדמיותו למהדרין של המאמר, הדגש שבו הושם על החלק ההיסטוריוגרפי והפחות מעניין, וכפי שבא לידי ביטוי בכותרתו המרגשת: "מל"ב ג – קריאה היסטוריוגרפית", שאני מניח ותגרום לרוב הקוראים לשקוע בנמנום קל.

אז כדי להוציא לאור את הבר מן התבן, הנה הרעיון המעניין ביותר לדעתי במאמר, והוא פתרון חידת קרבן האדם של מישע.

קרבן מישע – השאלה והתשובות

(כו) וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ.
(כז) וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.

מעבר לתמיהה על מה ראה מלך מואב שהקריב את בנו הבכור, זועקת השאלה הקשה מכל בפרק הזה – מדוע מעשהו הנפשע של מישע, המנוגד לחלוטין לאמונת ישראל המקראית, מדוע דווקא הוא גרם לקצף גדול על ישראל? המלך אחד יחטא ועל עדת ישראל יקצוף?!

התשובות הרבות שניתנו לשאלה במהלך הדורות מעידות על חומרתה, ואציגן כאן בקצרה (סקירה מקיפה נמצאת אצל הרב אלחנן סמט בספרו "פרקי אלישע" עמ' 128-145 – וכאן יש סקירה נגישה אך קצרה יותר של פרופ' יהודה אליצור):

  • יוסף בן מתתיהו כותב כי "משראוהו המלכים בכך ריחמו עליו בשל מצוקתו ומתוך רגש רחמי אנוש הסירו את המצור וחזרו איש לארצו". כמובן שלאור ההתקפה האכזרית המתוארת קודם, פירוש זה נראה לא סביר בעליל.
  • בתלמוד (סנהדרין לט:) נחלקו בכך האמוראים – האם קרבנו היה לשם שמים (שביקש לחקות את אברהם בתקווה שה' ייענה לו), או לשם עבודה זרה (ובכך עורר קיטרוג עקיף על ישראל, ראו להלן).
  • כמה חוקרי מקרא פירשו שהקצף עליו מדובר הוא פאניקה או טראומה פסיכולוגית שתקפה את מחנה ישראל לנוכח המעשה הברברי. הסבר זה נראה אנכרוניסטי, כביכול בתקופת המקרא לא נראו מעולם מראות שכאלו, בעוד שידוע לנו שנהגו להקריב ילדים למולך גם בישראל.
  • חוקרים אחרים פירשו שקרבנו של מישע נועד לכמוש אלהי מואב, ובפסוק המקורי היה כתוב "ויהי קצף כמוש על ישראל", אלא ששינו מפני הכבוד. פרשנות כזו נדחתה ע"י יחזקאל קויפמן, שכן היא סותרת לחלוטין את כל מערכת המושגים של המקרא על אודות אלוהי העמים.
  • קויפמן עצמו מציע הסבר לא שונה בהרבה מזה שדחה בעצמו, ולפיו קרבנו של מישע היווה פעולה מאגית שנועדה להטיל קללה על ישראל (כמו קרבנות בלעם), ואכן הפעולה המאגית הזו הצליחה. לשאלה מדוע וכיצד 'השתחל' סיפור מאגי כזה למקרא, ועוד לספר מלכים, עונה קויפמן בדוחק כי "הסיפור יש לו, כנראה, רקע נבואי-עממי מסוים".
  • יהודה אליצור מציע הסבר מורכב יותר, לפיו יהורם מלך ישראל לא היה ראוי לניצחון, שהרי אלישע נזף בו לעיל "מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ!" כיוון שכך, נענשו כל ישראל בסיבתו ונפגעו מהקצף – שלדעת אליצור אינו אלא מגיפה תברואתית שאירעה עקב התארכות המצור – וכך הוסר המצור והניצחון הלא-ראוי אכן לא הושג.
  • ש"צ לוינגר הציע כאן בתגובות כי הקצף על ישראל נבע מהעובדה שהם לא עשו דבר כדי למנוע את רצח הבן, שנעשה לעין כל, למרות שהיו יכולים (אולי) לירות חץ או קלע במישע שעמד על החומה, ודפח"ח.
  • ולסיום, ההסבר המבריק ביותר לדעתי, שהוצע כבר לפני כאלף שנה ע"י רב האי גאון (ש' אסף, מספרות הגאונים, עמ' 153-154), ומופיע גם בפירוש הרד"ק בשם אביו: לפי פירוש זה הבן הבכור עליו מדובר כלל אינו בנו של מישע, אלא בנו של מלך אדום (!) – בימיהם היה נהוג שבני מלכים מועברים בין החצרות כמעין 'בני ערובה' מרצון, ובשל כך בנו של מלך אדום שהה תחת חסות מלך מואב. מלך אדום הצטרף למלחמה למעשה כדי לנצל את ההזדמנות ולהחזיר את בנו, ולכן מודגש בפס' כו שמישע ניסה לפגוע דווקא במלך אדום: "וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ". בשל הכישלון הזה, החליט מישע להקריב את בנו של מלך אדום – ועל אירוע זה אמר עמוס (ב, א): "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב… עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד".

ההסבר שלי – כננס על גבי ענקים (ראשיתו במחקר המודרני וסופו במדרש)

כל ימיי הייתי מתקשה במקרא זה, עד שגיליתי מאמר קצרצר וקולע מאת פרופ' ברוך מרגלית, המתבסס בעצמו על מאמר ישן יותר מאת אנדראה הרדנר. אותה הרדנר פיענחה כתובת אוגריתית שהיתה כתובה על טבלת חימר, שתוארכה לשנים 1200-1250 לפנה"ס (= כ- 400 שנה לפני מל"ב ג), ובה מופיעה תפילה לבעל בזו הלשון (בתרגום שלי):

Mesha_Sacrificeהו בעל! הַסֵּג את כוח [האויב] משערינו, את התוקף מחומותינו! …
בן בכור, בעל, אנו נקריב, ילד אנו ניתן! …
אז בעל… יסיג [אויב] משעריך…

לפי מרגלית, מעשהו של מישע מלך מואב אינו אלא שיקוף מדויק של המסורת הכנענית הזו!
כלומר, הקרבת בנו הבכור של מישע (ולפי הסבר זה אין צורך לומר שמדובר בבנו של מלך אדום) נועדה לרצות את כמוש, אלוהי מואב, כפי שהיה מקובל הרבה לפניו וכנראה גם אחריו (תיעוד של מנהג דומה נמצא בקרתגו של ימי חניבעל).

עבודת הבעל בישראל

החוליה החסרה בפאזל היא כמובן – מה אשמים ישראל בכך שמישע פעל כמו הכנענים עובדי הבעל?! והתשובה שלי היא שזו בדיוק החוליה החסרה בסיפור שלפנינו – סיפור שתחילתו ואמצעו מאזכרים את עבודת הבעל, והנה מסתבר כי גם סופו כך: בתחילת הפרק נאמר (פס' ב) "וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ וַיָּסַר אֶת מַצְּבַת הַבַּעַל אֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו". באמצע הפרק (פס' יג) מטיח אלישע ביהורם: "לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך!" כשהכוונה כמובן לנביאי הבעל שטיפחה איזבל (מל"א יח, יט), אותם נביאי בעל שחיסולם הוא אחת ממטרות משיחתו של יהוא במצוות אלישע (מל"ב ט–י).
עכשיו, אם נזכור כי הבעל שב ונעבד בקרב ישראל מימי אחאב (מל"א טז לא-לב), הרי שניתן לראות בקרבנו של מישע "מזכיר עָו‍ֹן" (יחזקאל כט טז) לישראל, כלומר, פעולה המזכירה שישראל עצמם העובדים לבעל אינם טובים ממישע ולכן אינם ראויים לניצחון. 'הזכרת עוון' נזכרת גם אצל אליהו במל"א יז יח (וגם שם, אגב, מדובר במותו של ילד!) ומשמעה זהה: פעולה של אדם אחד העלולה להביא ללא כוונתו להחלת עונש על אדם אחר.
וכך בדיוק פעל קרבנו של מישע: הוא התכוון כמובן לזעוק לעזרת כמוש אלוהיו ולא להזכיר את חטאם של ישראל, אבל עצם הפעולה האלילית, המאפיינת את עבודת הבעל, הביאה להזכרת חטאי ישראל ולהצתת חרון אף ה', שהתבטא בקצף הגדול על ישראל, כעין דברי המדרש: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה!"

ואם הזכרתי את המדרש, אצטט את המדרש התלמודי שציינתי לעיל (סנהדרין לט:) לפיו מישע הקריב את בנו לשם עבודה זרה. ושואל התלמוד שם, אם כך למה היה קצף על ישראל? וענה מי שענה שהטענה כלפי ישראל היתה שהם חיקו את הגויים דווקא בדברים הרעים, ולא בטובים ("כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם"). והנה לאחר שכתבתי את רובו של המאמר עיינתי שוב ברד"ק וגיליתי שהוא מביא את המדרש הזה, ומפרשו כך: "ומה שאמר ויהי קצף גדול, שנזכרו עונותיהן של ישראל באותה שעה, שגם הם היו שורפים את בניהם לע"ג ולאשרה…"

ועל זה נאמר – "ליכא מידי דלא רמיזי…" (אם כי לא נאמר במקרא שישראל הקריבו למולך עד ימי מנשה ואחריו).

נס המים – רמז מפורש לחטא עבודת הבעל

לפי ההסבר הזה אפשר להסביר גם את נס המים עליו ניבא אלישע: הצבא נתקל במחסור במים כיוון שעבודת הבעל אמורה להוביל להפסקת הגשם: כך מפורש בדברים יא, בירמיהו ג, וכמובן בסיפור הבצורת שגזר אליהו במל"א יז-יח, סיפור שמתחיל, אגב, לאחר אזכורו של חיאל בית-האלי (מל"א טז לד) שהקריב (?) את ילדיו כדי לבנות את חומת יריחו!
אלישע שמלווה את המלחמה מסיבות שלא כאן המקום להסבירן, נאלץ להתגלות ולסייע, אבל הנס שעליו הוא מנבא מביא גשם שאינו נראה בקרב הלוחמים, כיוון שהללו כלל אינם ראויים לו! לכן גם אלישע נעלם מיד לאחר נבואתו, כמי שיודע מראש שהניצחון כלל אינו ודאי, ובעצם משאיר את הצבא לחסדי שמים. אלא שה' נוקט מידה כנגד מידה, וכשם שיהורם (המייצג את ישראל) 'פסח על שתי הסעִפּים' בהתנהגותו, כך ישראל מכים את מואב אך אינם מצליחים לזכות בניצחון שלם.

יש לציין כי מה שקרה בפועל לצבא ישראל (אימה, מגֵפה, או כל השערה אחרת) אינו מענייננו כאן, כשם שלא היה מעניינו של כותב הפרק: ברור שהיה רקע ריאלי כלשהו לנסיגה, אבל המסר התיאולוגי של הסיפור – כבכל סיפור מקראי – אינו מתעניין בשאלה ה'מדעית' מה קרה אלא בשאלה ה'רוחנית': מדוע קרה!

נספח – מחזור החיים של פרסום מאמר אקדמי

שער בית מקרא נטראשיתו של המאמר ברעיונות שעלו לי תוך כדי עבודת התיזה שסיימתי בניסן תשע"ג (4/13), בהנחייתו הסוּפּר-מקצועית של חוקר ומרצה בשם ד"ר יונתן ספרן, שבזכותו הגעתי עד הלום.
אחרי כמה חודשי עבודה, באיזור אב תשע"ג (8/13) שלחתי בחיל ורעדה את הגירסה הראשונה של המאמר לעורך המפורסם של 'בית מקרא', פרופ' יאיר הופמן. תוך פחות מחודש קיבלתי בחזרה תשובה שלילית-אך-חיובית: יש במאמר נקודות מעניינות ואפילו חידושים, אבל הוא לא בּשֵל לפרסום מדעי, ולהלן ההערות: [א, ב, ג, ד,….]

את חופשת הקיץ (שאין לי…) ביליתי בכתיבה קדחתנית של המאמר כמעט מחדש, ותוך שבועיים – שלושה שלחתי גירסה שנייה, אחרי שהוזהרתי כי אין הזדמנות נוספת (!).
עבר עוד חודש, ובאיזור תשרי תשע"ד (10/13) קיבלתי מייל מפתיע ובו מודיע לי העורך שהמאמר אכן השתפר פלאים, אבל זה עדיין לא מספיק טוב. אלא שבאופן חריג, ובשל מעלותיו של המאמר, ניתנת לי הזדמנות אחרונה בהחלט… למייל צורף קובץ עם הערות מפה עד להודעה חדשה, החל מהערות מתודולוגיות ומחקריות מעמיקות ועד תיקונים ברמת מיקום של הערת שוליים כזו או אחרת – שכן מסתבר שישנם חוקרים אלמונים (עבורי) שתפקידם הוא לטרוח ולקרוא כל מה שאנשים כמוני שולחים ולהעיר להם בצורה רצינית ומעמיקה, גם אם המאמר כלל לא יתפרסם! ואני חייב לומר שלולא אותם מבקרים אנונימיים שדוחקים אותך לקיר ומכריחים אותך להפוך כל אבן, המאמר לא היה מגיע לרמתו הנוכחית – וזה אולי אחד היתרונות הבולטים של (חלק מ) עולם האקדמיה, לעומת למשל עולם הפרסומים התורניים וד"ל.

בקיצור, אחרי שכמעט קויים בי "ואני נגרשתי מנגד עיניך", זכיתי שאמונו של העורך יקיים בי "אך אוסיף להביט אל היכל בית מקרא" – עוד שבועיים – שלושה של עבודה לילית + שישי ומוצ"ש, והגירסה השלישית והאחרונה נשלחה. לא חלפה יממה והנה הגיעה לה תשובה חיובית מפרופ' הופמן + (איך אפשר בלי:) עוד כמה תיקונים קלים שלו, ואחרי עוד יום-יומיים, בחשוון תשע"ד (11/13) התקבל אישור רשמי סופי-סופני לפרסום.
אבל זה לא הסוף – כיוון שאחרי חודשים מספר קיבלתי הערות מהעורך הלשוני, שלא השאיר משפט ללא תיקון כלשהו (הידעתם שלא כותבים סתם "אודות" אלא "על אודות"?…) – אבל גם זה עבר, והנה חלפה כמעט שנה מתחילת התהליך, וכמתנת יום הולדת (נולדתי בכ"ט אלול, תודה, צ'קים יתקבלו בברכה…) התפרסמה בשבוע שעבר אותה חוברת של "בית מקרא" ומאמרי בתוכה, בה פתחתי את הפוסט.
אז הנה המאמר בגירסה המלאה כפי שפורסם בחוברת, באדיבות מוסד ביאליק ומערכת "בית מקרא" בניצוחה של הגב' גאולה כהן:

א' דנטלסקי, "מל"ב ג – קריאה היסטוריוגרפית", בית מקרא נט (תשע"ד), עמ' 19-37.

אפילוג

בחודשיים האחרונים, בעיקר בשל רעם תותחי מבצע צוק איתן, המוזה לכתיבה בבלוג השתתקה, אבל מצד שני המוזה האקדמית דווקא התעוררה, והתחלתי לכתוב מאמר מקראי-אקדמי חדש, בנושא רחב הרבה יותר, וכנראה גם מחודש הרבה יותר.
כפי שניתן להבין מהנספח לעיל, פרסום מאמר אקדמי הוא אתגר גדול, ובוודאי כשמדובר במאמר בסדר הגודל המסתמן לנגד עיניי (והפעם אני לא בונה על הזדמנות שלישית :) – לכן מינון הכתיבה שלי בבלוג יירד מן הסתם בחודשים הקרובים – ושלא תחשבו שרק אותכם אני זונח, כי הנה במקביל הודעתי על נבצרות זמנית מהעברת הדף היומי החל מי"ב תשרי, או-אז מתחילים במסכת יבמות הבלתי-אפשרית ללימוד (עבור אנשים מן השורה כמוני) – ובחלל הפנוי שייווצר אשתדל לסיים את אותו מאמר שברצות ה' עוד כשנתיים גם יתפרסם איפשהו :)

שנה טובה!

16 תגובות על “בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל"ב ג

  1. יישר כח על עבודתך הארוכה והמשמימה.
    יש בה תועלת גדולה בעבורי מכיוון שאשתי דוחקת בי לעשות תואר שני בתנ"ך ב"אקדמיה" כדי להרחיב אופקים ולקנות כלי לימוד חדשים.
    עבודתך הארוכה שבסופה יוצא לך הסבר שהיה ידוע לי מכבר (רד"ק אכן הוסבר לי כפי שהבנת דבריו) ושנוסף בה פרט נחמד של "המים והבעל" בוודאי מוכיחה את טענתי לדברי אשתי ש"באקדמיה יש דווקא צרות אופקים וחשיבה ומיקוד למחקר מאוד ספציפי שלא יקדם אותי רבות לשום כיוון ויש בו כדי לבזבז המון מזמני".
    כאמור עבודתך מוכיחה טזה זו בצורה שאין מפורשת ממנה.
    שנה טובה ושתזכה שבמאמרך הגדול הבא יהיו הרבה יותר חידושים ותובנות מאשר במאמר הנוכחי.

    • תודה על הברכות הלבביות :)
      לגבי האקדמיה – הנה סיפור לחג:
      ר' שמערל מכתריאליבקה רגיל היה כל ימיו לומר ווארטים נחמדים בקלויז אחרי לימוד"עין יעקב", והנה נתקנאה אשתו בחתנו העילוי של הגביר, תלמיד ישיבת ר' חיים מבריסק, ודחקה בו בבעלה לילך ללמוד שם. הלך שמערל אצל אותו עילוי ושמע ממנו צורת 'חילוק' אחד או שניים אודות דקדוק ברמב"ם הלכות פסולי המוקדשין ויישוב סתירה ברשב"א בעניין חליצת גידמת…
      כל עוד נפשו בו חזר לאשתו ואמר: "בישיבה הזאת יש דווקא צרות אופקים וחשיבה ומיקוד למחקר מאוד ספציפי שלא יקדם אותי רבות לשום כיוון ויש בו כדי לבזבז המון מזמני", ושב לומר ווארטים בקלויז הישן והטוב…

      • :)
        אין קשר כמובן בין הנדון לראיה, הסיפור אכן חמוד.
        כתגובה גם להערה הבאה אני מוכרח להודות שלא קראתי את המאמר כולו אלא רק סמכתי על תקצירך וטרונייתך על הטרחנות שבהגשת המאמר.

        נראה לי שאין חולק על דברי הרמב"ם שאם לפני דיבורו החכמם בודק הדברים 4 פעמים הרי שלפני הכתיבה צריך לבודקם 40 (נראה לי שזה היחס אומנם ייתכן שזכרוני מטעני אשמח להפניה מדויקת- כאן נהגתי שלאכמנהג החכמים :( ).
        עדיין יש מקום לדיון בנקודת הגבול הראוי בין התוכן לצורה ונראה לי (ממאמרים ושיחות עם אנשי אקדמיה) שבאקדמיה הדגש על הצורה גבוה בצורה מוגזמת מאשר על התוכן ודבר זה יש בו פגם גדול לטעמי.
        עניין המיקוד והריכוז של "מומחיות" בנושא ספציפי הינו מסימני ההכר האקדמיים (מלבד אצל מרצים מיוחדים ושלכן גם נערצים בשם "אנשי אשכולות") דבר שהוא כמובן ההפך הגמור מתלמידי ישיבת בריסק שלא היו מתקבלים ללימודים הגבוהים טרם שהקיפו את הש"ס בבקיאות ומס' סדרים בעיון, הקף כזה וודאי שלא קיים אצל הדוקטורים ה"רגילים" שהחל מהתואר השני עסוקים בתחום מוגדר ובקושי מתעניינים ברמב"ם אם בחרו לעשות דוקטורט על הרמב"ן (אומנם ישתמשו בציטוטים מקביליים, אך רק ממה שישמשם לנושא שלהם ולא כלימוד עצמי של המקור האחר).

        • טוב, לגבי האקדמיה, יש תחומים ויש תחומים.
          מי שכבר עושה את הטעות והולך ללמוד מקרא אמור להיות ברמה הרבה יותר גבוהה ממי שהולך ללמוד חינוך \ סוציולוגיה \ לימודי מגדר \ שקר כלשהו…
          תחום המקרא כולל: ידיעת תנ"ך (כמעט) על בוריו, היסטוריה, ארכיאולוגיה, בלשנות, תיאולוגיה (יהודית ונוצרית), פרשנות (כנ"ל) – ועל זה יש להוסיף בקיאות סבירה בספרות חז"ל + ימה"ב, קצת יוונית\לטינית\אכדית\גרמנית, הבנה בכתבי יד נוסחים ותרגומים, וקריאת עשרות רבות של ספרים ומחקרי יסוד שהם בגדר חובה.
          עכשיו אני לא בטוח שכל מי שלמד אצל ר' חיים היה בקי בכל הש"ס, אם כי העילויים שבהם (=המקבילים לאנשי האשכולות שבאקדמיה) ודאי שכן – אבל עיקר תפארתם היתה בדיוק ההתמחות בפינות הנידחות ביותר, ולא בידיעה בע"פ של הלכות נטילת ידיים וכדומה…

          • האומנם כל חבריך ללימודי התואר שהיו בקורס ארכיולוגיה אכן הפכו לבקיאים ברזי מקצוע זה, ע"י ני קורסי הסטוריה הפכו להסטוריונים, בעקבות קורס ברגומים עתיקים 0סוגיות נבחרות) הפכו לבקיאים בכל הגרסאות לכל התנ"ך ו"בקיאות סבירה בספרות חז"ל" הכוונה לקורס סמסטריאלי או שנתי? (אני לומד ספרות חז"ל מעל עשור 5 ימים בשבוע בערך 8 שעות ביום ואני מעיד על עצמי שאני ככל הנראה עומד בהגדרת"בקיאות סבירה בספרות חז"ל" חבריך ללימודים???) וכן בכל שאר התחומים.
            ייתכן כמובן שאתה מהמשקיענים שהרחיבו בכל הלימודים מעבר לחובות המטלה של הקורס אך כמה כמוך היו במחזור הלימודים שלך?

            לגבי ההוכחה ההסטוריוסופית להתקיימות המאורע:
            יש כאן בעיה בהבנת המושג "הוכחה"
            לגבי אדם מאמין ההוכחה נעוצה בעצם היות הדברים כתובים בתנ"ך וזה נחשב הוכחה מספקת ביותר (למעט סיפורו של איוב שחז"ל איפשרו פקפוק באמיתות הסיפור וכן מפגשי המלאכים לשיטת הרמב"ם)
            לעומת זאת לאדם לא מאמין אין די בניתוח הסטוריוספי של ספרות קדומה להוכיח את דבר נכונות הסיפור, לדוגמא ברור לי שלו היית מבצע ניתוח כזה על ספריהם של ג' גרישום או ט' קלנסי וודאי היית טוען שהם "אמיתיים" למרות שהדבר כמובן אינו כך.

          • בקיאים בוודאי שלא! רק ציינתי שבהשוואה ללימודים אקדמיים אחרים (מדעי הרוח) תחום המקרא דורש הרבה יותר תחומי דעת.
            ההשוואה מול ה'עילוי' נעשתה כמובן בחיוך, אבל גם העילוי לא תמיד בקי למשל בפסיקת הלכה, או בתורת הקבלה – אבל ודאי שיש לו "בקיאות סבירה" בתחומים האלו (גם אם בעיני מומחה לדבר בקיאותו היא אפסית) –
            אותה בקיאות צריך שתהיה לחוקר מקרא (יהודי לפחות) בספרות חז"ל.

            לגבי היסטוריוסופיה (התכוונת היסטוריוגרפיה?) – לא הבנתי את הטענה, בכל מקרה משפט כמו "למעט סיפורו של איוב *שחז"ל איפשרו* פקפוק באמיתות הסיפור" בעייתי מאוד כמובן מבחינת חוקר אקדמי כלשהו… וכי לולא איפשרו זאת אסור להעלות טיעון כזה?!

        • טוב, אם בהשחרת פני האקדמיה חפצת, למה לך ללכת אל אזובי הקיר כמו הד"ר הזאת?
          כלך לך אל כתב העת החריף, השנון והנוקב 'קתרסיס', אשר כל קוראו תצילנה אוזניו משמוע מה הולך באקדמיה ואילו שגיאות (בעיקר בלטינית!…) רואות אור במחקרים מכובדים :)
          http://www.katharsis.co.il/

        • והנה עוד דוגמה אגב – כותרות עבודות הדוקטורט ב"תוכנית ללימודי פרשנות כתרבות" (=שקר כלשהו):
          * מודלים מושגיים ע"פ תיאוריות של אוטופיה, פער ותשוקה ויישומם בתכנון וביצירה במרחב האורבאני
          * ה"שלישי" במרחב הסינותרפי בטיפול במצבי שכול ואבדן: המשגה פסיכואנליטית ופילוסופית
          * בין עצמי אוטונומי לעצמי התייחסותי ותלוי-הכרה: ניתוח של כתיבת יומנים אישיים כחלק מאקט של כינון העצמי באמצעות דיאלוג עצמי
          עיין כאן:
          http://culture.biu.ac.il/node/731

          • חמודים (:

            אני מניח שאתה בעצמך מרגיש בטימטום הפושה בהרבה מהדוגמות האקדמיות וכללי הכתיבה ששם, כך שלמעשה אנו כנראה מסכימים ברוב הדברים. שבת שלום.
            בלי קשר
            רעיון נחמד לפרשה מאשתי:
            "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה"
            לא הגיוני להסביר שמרוב אהבה הזמן התקצר שהרי ידוע שהזמן דווקא "נמתח" במצבים כאלה.
            הפשט הוא שבעיניו של יעקב הערך ששילם על אהובתו היה כאילו קיבלה בחינם (מחיר של ימים) ביחס לערכה האמיתי (שבעיניו היה שווה לעבוד נצח בשבילה, מאד רומנטי..)

          • וכמו שנאמר: "אל יתהלל חוקר"… אבל לפחות הם מנסים לחדש…
            ולגבי הרעיון של אשתך (מאירה?) – יפה!
            יש כאן לפחות בסיס לתזה, משהו כמו: "קריאה פוסט-לאקאניאנית במימד הזמן המקראי כהנכחת זהות נשית מכוננת במרחב הפרוטו-שמי"

    • לגבי החידוש במאמר – כמו שרמזתי בהתחלה, מדובר ב"קינוח סעודה" לגבי המאמר כולו, והבאתיו כאן כשי לחג לאלו שלא רגילים לאכול בשר…
      אבל כמו שכתבתי ברמז (ולא נרמזת), הרד"ק לא צדק בכך שישראל עבדו למולך, שכן זה לא נזכר כלל במל"ב בתקופה הזאת + הוא לא הסביר למה הקריב מישע את בנו אלא הניח זאת כמובן מאליו.
      אני הראיתי, לאור הממצא מאוגרית, שמישע עשה את מעשהו כמנהג עובדי הבעל, ומכאן ראיה שכל הפרק נסוב סביב עבודת הבעל, דבר שמסביר את כל המסר של הסיפור (+ נס המים), שאחרת אין לו שחר.

      במאמר עצמו הראיתי גם ש: א) הסיפור הוא לא "אגדה" כפי שסברו רבים, כיוון שיש לו מאפיינים היסטוריוגרפיים רבים – מה שמשנה לגמרי את היחס הפרשני אליו. ב) הסיבה ל"תקיעתו" של הסיפור הזה דווקא בפרק ג מוסברת בשינוי האופי של אלישע שמתגלה בסיפור, בין פרק ב לפרקים ד והלאה. ואידך זיל גמור…

  2. בס"ד ערב ראש השנה תשע"ה

    ד"ר יהודה קיל, בעל 'דעת מקרא' למלכים ב, הראה (בהערה) שיש הד למעשהו של מלך מואב בתוכחתו של הנביא מיכה לישראל (פרק ו'). הנביא מזכיר את חסדי ה' עם עמו ביציאת מצרים ובהצלתם ממזימתו של בלק מלך מואב, ומתווה את הדרך הראויה להודות לה' על חסדיו:

    'במה אקדם ה' אכף לאלקי מרום? האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה? האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי? הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'

    הכנענים, ובעקבותיהם מלך מואב, סברו שניתן לרצות את אלהיהם על ידי הקרבת בכורם לכפרת פשעם ועשיית בנם לקרבן חטאת עבור נפשם (ראו גם 'דעת מקרא' מיכה ו,ז) – לא זה רצון אלקי ישראל, כי אם 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך'.

    זו דרכו של אברהם 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט…' (בראשית יח,יט).

    בברכת שנה טובה ומתוקה, ש.צ. לוינגר

    לגבי הקצף על ישראל –
    אולי יש להציע, שהתביעה על ישראל היתה: הנה מלך גוי מוכן להקריב את בנו בחשבו שזה רצון קונו, ואנחנו שלא נדרשים לקרבן כזה, וכל שנדרש מאיתנו הוא ללכת בדרכי ה', ולעשות מעשים טובים המביאים לנו טובה וברכה – איך נוכל להתרשל במילוי חובתנו?

  3. הסבר מעניין לקצף על בני ישראל, מובא ב'ילקוט מעם לועז' (מלכים ב', עמ' לג), בשם רבי אברהם בן הרמב"ם ו'קהלת שלמה':
    'וקדמונינו אמרו שסיבת הקצף על ישראל היה, שלאחר שכבר ניצחוהו, לחצוהו והביאוהו לידי כך, והיה עליהם לנהוג בו מידת רחמים ולהשאיר לו איזה שיור'.

    אני חשבתי להסביר שהקצף היה על שבני ישראל צפו במחזה הנורא שמלך מואב מקריב את בנו על החומה, ולא הגיבו ולא עשו דבר למנוע את מעשה הזוועה. האם לא יכלו לירות חץ או קלע במלך המואבי ולמנוע את מעשה הרצח?

    יש חשש שכאשר מקיימים מעשי אכזריות, אף בציווי אלקי, כגון כאן שנצטוו ע"י נביא ה' להרוס כל חלקה טובה, להפיל עצים ולסתום מעיינות, ציווי מוצדק לחלוטין כנקמה על מעשיו הנפשעים של מלך מואב – בכל זאת קיים החשש שהאכזריות תהפוך לטבע בנפש, לאכזריות לשמה. אולי לא בכדי הסיפור הבא הוא הסיפור המזעזע על הנושה העומד לקחת את שני ילדי האלמנה לעבדים!

    ייתכן שזו הסיבה למגמת ההתמתנות בקנאות של אלישע, מגמה עליה הצביע אברהם במאמרו, ומכאן עושה הנביא חסד גם עם שר צבא ארם, ומצווה לחמול על שבויי ארם. ואולי דוקא גילוי החמלה כלפי האוייב הביא למצב של 'ולא יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל' (מלכים ב', ו,כג).

    ויהי רצון שאף המלחמות הנכפות עלינו לא יסירו מאיתנו את הטבע הישראלי של 'ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים', וכהבטחת התורה: 'ונתן לך רחמים ורחמך' (דברים יג,יח).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. בס"ד מוצאי שבת שובה תשע"ה

    הילדים תופסים מקום מרכזי במעשיו ובדבריו של אלישע.

    הילדים מבטאים את מה שרוחש בחברה 'מתחת לפני השטח', מה שהמבוגרים לא יאמרו 'מפני הכבוד' או 'מפני היראה', ייצא ללא עכבות מפיהם של הילדים.

    אלישע מופיע אל חברה שבה בזים לחלש ולשונה. והיחס בא לידי ביטוי בנערים הלועגים לנביא בשל היותו קרח. חברה שבה, הן בעמים והן בישראל, הילד הוא רכוש. מישע מלך מואב מקריב את בנו על החומה, ואיש לא נזעק. נושה מוכן לקחת ילדים יתומים לעבדים תמורת חובו של אביהם המנוח, ורק נס יכול להושיע. זו הנורמה: עיקול ילד בחוב אביו.
    ואלישע מביא למהפך בתודעה, עד שאפילו 'נערה קטנה' מארץ ישראל, יודעת את מה שמלך ישראל לא רוצה לדעת, ומפנה את גברתה: 'אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון, אז יאסוף אותו מצרעתו'.
    והסימן לרפואתו של השר החשוב, הוא: 'וישב בשרו כבשר נער קטון'. חזרה אל התמימות של הילד, המוכן להקשיב ולשמוע בקול אביו, בלי חכמות והתחכמויות.
    אלישע קרא לרבו 'אבי אבי'. אף מלך ישראל התרגל ומכנה את אלישע 'אבי' ('האכה אכה אבי'. מל"ב ו,כא). אף עבדיו של נעמן למדו לקרוא לאדוניהם 'אבי' (מל"ב ה,יג). מה עצום ההבדל בין עולם שבו יחסי הורים לילדיהם הם יחסי אדון ועבד, לבין עולם שבו אף בין אדון לעבדיו יש יחס אוהב של אב לבניו.

    הילדים הם היכולים להביא את העולם לתקוה חדשה. שלא כחנה, השונמית לא מבקשת בן. היא מקבלת את מצבה כנתון. אבל, כאשר יש לה בן והיא מרגישה שהיא הולכת לאבדו, היא רצה בכל כוחותיה אל הנביא שיתפלל עליו שיחיה. זה כוחם של 'נערים', המסוגלים ל'נער' את המבוגרים מקיבעונם.
    אף הנביאים שבדור הבא ידעו את כוח הנעורים, כדברי הושע: 'כי נער ישראל ואוהבהו' (יא,א); וכדברי ישעיהו: 'כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו… למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו, להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה…' (ט,ה-ו). וכן הוא אומר: 'הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל מעם ה' צ-באות השוכן בהר ציון' (ח,יח).
    וכבר עמד דוד המלך על כוחו של הגואל העתידי לשמור גם בשיא כוחו על טל ילדותו, כדבריו: 'עמך נדבות היום חילך, בהדרי קדש, מרחם משחר לך טל ילדותך" (תהלים קי,ג), וכדברי אבי כל חי: 'עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה', צורי ולא עולתה בו' (תהלים צב,טז).

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. Pingback: סקירת מאמרי "בעיני אלוהים ואדם" בעיני אברם העברי | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים