Home » מקרא » שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

בצירוף מקרים מעניין, בדיוק כשפרסמתי את הפוסט הקודם בו הצגתי בין השאר את התפיסה לפיה עם ישראל היה מורכב ממספר שבטים נפרדים שלא כולם היו במצרים וכו', התפרסם באתר TheTorah.com מאמרו של פרופ' ריצ'רד אליוט פרידמן (Richard Elliott Friedman) על פרשת בשלח – שמציג תפיסה דומה ובצורה הרבה יותר מעניינת כמובן :)
אז כשירות לציבור, הנה תרגום שלי לעברית של המאמר, צמוד ככל האפשר למקור הכתוב בסגנון 'סטקטו' מקוצר [הוספות שלי יופיעו בסוגריים מרובעות ובפונט קטן]. אעיר רק כי פרידמן משתמש במונח Levite sources כחלופה למה שמקובל לכנות Priestly sources. תרגמתי בהתאם "מקורות לויים" למרות שבעברית זה קצת מוזר, אבל מתרגלים…

ההיסטוריה של יציאת מצרים:
העדות לעזיבת הלויים את מצרים והצגתו של י-הוה לישראל
מאת: פרופ' ריצ'רד אליוט פרידמן

The Historical Exodus:
The Evidence for the Levites Leaving Egypt and the Introduction of YHWH into Israel
Prof. Richard Elliott Friedman

Who_Wrote_the_Bibleאחת התרומות המשמעותיות למחקר הביקורתי נעשתה במשותף על-ידי מורי פרנק קרוס [Frank Moore Cross] ז"ל ועמיתי הבכיר דיוויד נואל פרידמן [David Noel Freedman] ז"ל. ב- 1948 הם טענו על בסיס מספר ראיות שונות כי כמה שירים [במקרא] הינם עתיקים מאוד. אלו כללו את שירת מרים [=שירת הים] בפרשתנו ואת שירת דבורה בשופטים ה. פרידמן קרא להם 'שני הטקסטים העתיקים ביותר בתנ"ך'. פרידמן הוסיף וטען כי יש לכך השלכה על ההיסטוריוּת של יציאת מצרים.
חוקרים וארכיאולוגים רבים אומרים כי יציאת מצרים מעולם לא קרתה. 90 אחוז מהטיעון מבוסס על היעדר ממצאים ממצרים או מסיני, ועל מציאת מספר מועט של פריטים מהתרבות החומרית המצרית באתרים ישראליים, מועט מכפי שהיינו מצפים לו הישראלים התגוררו במצרים במשך מאות שנים.
אך זהו אינו טיעון נגד ההיסטוריוּת של יציאת מצרים. לכל היותר זוהי ראיה (ליתר דיוק: היעדר ראיה) נגד המספר העצום של המשתתפים כפי שהתורה מתארת.

כללתי את הרעיון של 'יציאת מצרים קטנה' [במקור: non-millions exodus] בספרי מי כתב את התנ"ך? כבר ב- 1987, שם העליתי את הדעה, כאפשרות בלבד, לפיה קבוצה קטנה זו היתה רק הלויים. אפשרות זו נראית ממשית היום באופן משמעותי יותר מאשר ב- 1987.

שירת הים אינה מזכירה את ישראל

נתיב הראיות מתחיל בשירת מרים (או שירת הים). היא לעולם אינה מדברת על עם ישראל כולו. המילה ישראל אינה מופיעה בה. המקור הקדום הזה שיש לנו מתייחס רק לְעם (פס' יג, טז [x2]), העוזב את מצרים. ואלהים אינו מוביל את העם אל כל הארץ. הוא מוביל אותם לנווה קדשו, הוא נוטע אותם בהר נחלתו, במִקְּדָשׁ שלו, מכון שבתו (פס' יז). (ביטוי זה, 'מכון לשבתך', מופיע רק בשירה וביחס למקדש בחנוכת מקדש שלמה במל"א ח יג). פסוקים אלו מקבלים משמעות אם אנו מדברים על הלויים, שהפכו לכהני המקדש. הם לא מתייחסים לכל ישראל.

אין לויים בשירת דבורה

שירת דבורה, במקביל, מונה את כל עשרת שבטי ישראל (יהודה ושמעון היו קבוצה נפרדת באותו זמן ולא חלק מישראל), אך אינה מזכירה את לוי. מדוע? או (1) משום שהלויים לא היו שם עדיין. הם היו במצרים (או בדרך). או (2) הם לא היו שבט ישראלי, אלא קבוצה כהנית.

שמות מצריים

ניתן לטעון כי די בנימוק השני לעיל; הוא עדיין אינו קושר את הלויים עם מצרים או עם יציאת מצרים. אך עם זאת, לכמה לויים יש שמות מצריים: חפני, חור, מררי, מושי, שניים בשם פינחס, וכמובן משה. אנו בצפון-אמריקה, המכונה "ארץ המהגרים", מבינים במיוחד את חשיבותם של השמות ומה הם מגלים אודות הרקע של בעליהם. ללויים יש קשר למצרים המוכח משמותיהם המצריים. לשבטים האחרים אין.

כך דבורה, החיה בישראל, אינה מזכירה את הלויים; ושירהּ של מרים, הנמצאת במצרים, אינה מזכירה את כל ישראל. היא רק מזכירה קבוצה שעזבה את מצרים ופניה אל המקדש.

ראיה מביקורת המקורות [=השערת התעודות]

כעת הרשו לי להוסיף את מה שלמדנו מביקורת המקורות לסוגיה זו של הלויים. מה היתה הראיה הראשונה, הידועה ביותר, שהצביעה על קיומם של מקורות שונים בתורה? תשובה: שם האל. אנשים נוטים להתייחס לכך כבעיה של "שמות האל", אך זה איננו נכון. זה לא שיש לאל שמות שונים במקורות שונים, אלא שהמקורות מתארים את האל אחרת כששמו, י-הוה, התגלה. כפי שציינתי במחקר קודם, יש לייחס את המקורות הידועים כ- E, P ו- D למחברים כהניים משבט לוי.[1] במקורות E ו- P האל מכונה בעקביות 'אלהים' (שם כללי, לא פרטי) או 'אל' עד שהוא מגלה את שמו י-הוה למשה (בשמות ג' [E] ושם ו' [P]), ומשם והלאה הוא נקרא גם בשמו וגם בשם אלהים. אך במקור הנקרא J, אנשים מכירים את שם ה' כבר מההתחלה. לראשונה משתמשת בו חוה (או מסתבר יותר למך, כיוון שהמילה י-הוה המופיעה בדברי חוה בנוסח המסורה מתורגמת כ- theou בתרגום השבעים, שמשמעו 'אלהים'). כמו-כן, המספֵּר במקור J אינו מתייחס לעולם לאל במונח 'אלהים'. אנשים בסיפור משתמשים במונח; אך המספר אינו עושה כן.[2]

באיזו זהירות נשמרה האבחנה הזו בהתגלות שמותיו של האל? ב- 2,000 היקרויות של 'אל', 'אלהים' ו'י-הוה' בתורה, ישנם רק שלושה חריגים.[3]

חשיבות גילוי השם י-הוה על-ידי האל במקורות הלויים

החשיבות של אבחנת המקורות בנוגע לתפיסה כי שמו של האל לא התגלה עד ימי משה, נותרה ללא פירכה אך ללא הערכה מספקת. היה זה הרמז הראשון שהוביל אותנו לנתיב הגילוי של מי כתב את התנ"ך. לו היתה זו תרומתו היחידה של רמז זה, דיינו. אך הסיבה שאני מציג אותו כאן היא כדי להמשיך ולשאול: מהי הסיבה לכך? מדוע שני מחברים פיתחו בתורה את הרעיון כי האל לא גילה את שמו עד ימי משה ויציאת מצרים? מדוע לנסח דבר כזה?

כפי שציינתי לעיל, שני המקורות שפיתחו את הרעיון הזה, E ו- P, נכתבו שניהם על-ידי לויים. בעזרת ההשערה שאנו בוחנים, לפיה היו אלו הלויים שעלו ממצרים והביאו עמם את פולחן האל י-הוה, אנו יכולים להבין מדוע מחברים לויים רצו לספר זאת; סיפור המבסס את הרעיון שי-הוה הוא האל הוותיק, אלהי אבות ישראל, ולא אל חדש ושונה. בהגיעם למקום בו עבדו את 'אל' כאלהות הראשית מזה זמן רב, הלויים והמתיישבים הישראלים לא נזקקו להחליט על פולחן כפול של שני אלים ראשיים, או לריב על בחירת אחד מהם ודחיית האחר. מקורות E ו- P משקפים את ההחלטה לפיה 'אל' ו'י-הוה' הם אותו אל. במקביל, J, המקור המקומי והלא-לויי, אינו מוטרד מהעניין. הוא פשוט מתייחס ל'י-הוה' כשמו של האל מימים-ימימה, והמספֵּר, כשהוא מדבר בקולו-שלו, לעולם אינו משתמש במילה 'אלהים'.

ויש עוד. למעשה רק המקורות הלויים – E, P ואף D – מספרים את הסיפור המלא של המכות ויציאת מצרים. J, המקור הלא-לויי, אינו מספר על כך. כשקוראים את J, הוא מדלג מדברי משה "שלח את עמי" בשמות ה א, ישירות ליציאת העם ממצרים בשמות יג כא.[4] מי יודע איזה סיפור, אם בכלל, היה באמצע.

המשכן

 המקורות הלויים הם אלו המתרכזים במשכן. E מזכיר אותו מעט; P מתייחס אליו רבות. יש יותר פסוקים אודות המשכן מאשר אודות כל דבר אחר בתורה. אך המקור הלא-לויי J אינו מזכיר אותו כלל. פרופ' מייקל הומן [Michael Homan] הראה כי למשכן ישנן מקבילות ארכיטקטוניות באוהל המלחמה של פרעה רעמסס השני.[5] פרופ' סקוט נוג'ל [Scott Noegel] הצביע על מקבילות בין התיאור הכהני-לויי של ארון הברית לבין 'ספינות פולחן' מצריות.[6] רק מקורות שנכתבו על-ידי לויים מצווים על ברית מילה – מנהג מצרי ידוע. השפעות תרבותיות מצריות אכן קיימות, אם כך, אך רק בין הלויים!

יחס ראוי לגר: מנסיונם של הלויים במצרים

שוב ושוב מזהירים המקורות הלויים E, P ו- D מפני יחס לא ראוי לגר. מדוע? "כי גר היית בארץ מצרים". ההיקרות הראשונה של המילה 'תורה' בתורה היא בפסוק: "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם" (שמות יב מט). בשלושת המקורות הלויים, הציווי להתייחס לגר באופן ראוי חוזר 52 פעם! וכמה פעמים במקור הלא-לויי, J? אף לא פעם אחת. וויליאם פרופ [William Propp] בפירושו לשמות מביא ראיות חזקות כי האטימולוגיה של המונח 'לוי' עצמו משמעה ככל הנראה 'איש נלווה' במובן של גר.

סיכום

התרחיש הינו כי הלויים היו במצרים והם אלו שעבדו את האל י-הוה. שירת הים בפרשתנו מזכירה את שם האל תשע פעמים, ובכולם השם הוא 'י-הוה'. שם זה נמצא במצרים בשתי כתובות מהמאות ה-14 וה-13 (לפנה"ס). לויים אלו הביאו את סיפורם ואת אלהיהם לישראל.

מצד אחד, מודל ארכיאולוגי וביקורתי זה מאתגר את התפיסות המסורתיות, ומצד שני הוא מאתגר את אותם מבקרים הטוענים כי יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי. בכל הנוגע לטיעוניהם אלו, כפי שהשירה עצמה אומרת " נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ… צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת…".

הערה: זוהי רק הדגמה קצרה לטיעון כי יציאת מצרים הינה אירוע היסטורי. הטיפול המלא בכך יהיה חלק מספר עתידי.

___________________

[1] "מי כתב את התנ"ך?" עמ' 70-80, 119-129, 188 והלאה [העמודים במהדורה האנגלית].

[2] טעות שנייה שאנשים עושים היא המחשבה שאנו פועלים באופן מעגלי על-ידי הגדרת כל פסוק המכיל 'י-הוה' כ- J, וכל פסוק המכיל 'אל' או 'אלהים' כ- E או P, ואז אנו טוענים: "הנה, זה עקבי". אך זו אינה הדרך בה הדברים עובדים. הפסקאות בהן מופיעים 'י-הוה', 'אל' או 'אלהים' צריכות להיות עקביות מבחינת שאר המאפיינים המזהים פסקאות כ- J, E או P. מאפיינים אלו כוללים:
א. המשכיות טקסטואלית רציפה של הנרטיב;
ב. שימוש עקבי במונחים אופייניים (לפחות 20 מהם, מתוך יותר מ- 460 היקרויות בתורה);
ג. חלוקה בסיפורים כפולים (כמו הסיפורים אודות אברהם המספר למלך כי אשתו שרה היא אחותו) בין המונחים 'י-הוה' ל'אלהים', המופיעים בעקביות בסיפור האחד או בשני;
ד. קשרים בין הסיפורים בכל קטע לבין התקופה ההיסטורית אותה הם משקפים;
ה. קשרים בין מקורות אלו לבין חלקים אחרים במקרא (J עם 'היסטוריית החצר' של דוד, P עם יחזקאל);
ו. קשרים רבים בין מקור J לממלכת יהודה הדרומית, ובין מקור E לממלכת ישראל הצפונית.
אף חוקר אינו חכם מספיק כדי לגרום לכל זה לעבוד באופן עקבי ועדיין לשמור על שם האל תמיד במקום הנכון.

[3] ישנם הבדלים בתרגום השבעים ואין בכך הפתעה, כיוון שכפי שראינו זה עתה, מתרגם מעברית ליוונית יכול בקלות לבחור kurios [אדון = י-הוה] או theos  [אל = אלהים] עבור 'י-הוה' או 'אלהים'. אך במגילות ים המלח, המכילות טקסטים בעברית, התמונה זהה לזו שבנוסח המסורה, בכל הנוגע לעקביות בשם האל. רק בשני פסוקים במגילות מקומראן יש 'אלהים' במקום 'י-הוה' בנוסח המסורה, ושניהם אינם סותרים את ההשערה בכל מקרה. בבראשית כב יד מופיע (במגילה 4QGen-Exoda) "אלהים יראה" במקום "י-הוה יראה" בנוסח המסורה. אך אנו מייחסים פסוק זה ל- RJE שיכול להשתמש בכל אחד משני המונחים. גם בבמדבר כג ג מופיע (במגילה 4QNumb, וכן בתרגום השבעים) אלהים במקום י-הוה בנוסח המסורה. אך אנו מייחסים פסוק זה ל- E, שיכול להשתמש גם הוא בכל אחד משני המונחים בנקודה זו.

[4] הראיה לאבחנה הזו ולפער ב- J (כמו גם לחולשה היחסית של הטיעון המייחס את המכות שאינן ממקור P למקור J) מוצגת בספריי The Hidden Book in the Bible ו-  The Bible with Sources Revealed, עמ' 123-131. וויליאם פרופ הגיע לאבחנות דומות באופן בלתי-תלוי בפירושו על ספר שמות (Exodus 1-18, Anchor Bible).

[5] בספרו To Your Tents O Israel, עמ' 111-115.

[5] במאמרו “The Ark of the Covenant and Egyptian Sacred Barks: A Comparative Study,” paper presented at the San Diego conference  on the Exodus “Out of Egypt”

64 תגובות על “שירת הים, שירת דבורה ושבטי ישראל הקדומים

  1. א. למה דוקא j, שלדברי הכותב אינו לוי, משתמש בשם הוי"ה שהוא השם שחידשו לדבריו הלויים?
    ב. איך השליטו הלויים המסכנים מחוסרי הקרקע, בני מעמדם של העני הגר היתום והאלמנה, את תורתם ו'נראטיבם' על כל שבטי ישראל, ועוד הטילו על העם מסים של תרומות ומעשרות כדי לפרנסם?

    • א. שאלה מצוינת! והתשובה פשוטה (לדעתי, לא שאלתי את פרידמן…) –
      J הרי לא נכתב בתקופת האבות, אלא בתקופת המלוכה, מאות שנים אחרי ששם ה' כבר נכנס ל"מחזור החיים" של עם ישראל. אלא ש- J הקפיד להשתמש רק בו, גם כשסיפר על ראשית האנושות, בעוד שהמקורות האחרים הקפידו להשתמש באלהים בתקופה הקדומה, ורק בימי משה עברו לשם ה' – להדגיש את השינוי הגדול שעשה משה.
      ב. זה שהלויים מסכנים וכו' כתוב רק בספר דברים (ומהדהד קצת בספר שופטים). לפי ספרי בראשית-שמות הם היו שבט חזק ואולי גם אַלִּים. ובלי קשר, הם לא המציאו יש מאין, אלא שילבו את תורתם עם הקיים בישראל + הם היו חלק מאותם שבטים עבריים קדומים.
      קח לדוגמה את ראשוני הציונים שהצליחו למרות מיעוטם המספרי הניכר והעובדה שהיו עניים מרודים "להשתלט" על מוסדות המדינה עד לימי מפא"י העליזים…
      נ"ב
      לוי&גר – חזק!

      • אם הלויים היגרו לארץ מיושבת – כיצד מצליח מעמד נטול קרקע, עבדים נמלטים, להגיע לשליטה תודעתית על אדוני הארץ, עד שאלה מוכנים לאמץ לעצמם היסטוריה משוכתבת ההופכת אותם לצאצאי עבדים? מי משכתב לעצמו עבר משפיל כזה?

        • א. עובדה!…
          ב. אני שוב חוזר לנרטיב הציוני – אם זכור לך התכתבנו פעם על זה באתר 'מוסף שבת', ויגעתי ומצאתי את התגובה שלי:
          http://tinyurl.com/Mapai-Zionism
          שעיקריה הם: עד 1930 בערך החרדים והדתיים היו רוב מוחלט ביישוב בארץ ובשוקלי השקל להסתדרות הציונית. תוך עשור או שניים חל מהפך אדיר שבסיומו כידוע 'השתלטה' מפא"י על כל מוסדות המדינה ושיטת החינוך.
          ועל זה נאמר – מעשה אבות סימן לבנים…

          • אבל לא מצאנו שמפא"י הצליחה למחוק לגמרי את התודעה של בני פלוגתה עד שכולם שכנעו את עצמם שהם עלו לארץ בעלייה השנייה או השלישית…

          • ש.צ,

            אני אומנם שולל את התיאוריה על ה"נראטיב של שבט לוי" אבל דווקא לא מהטעם שהבאת.

            בהחלט יכול להיות שקבוצה קטנה ואפילו נרדפת תשפיע על האליטה תוך זמן מסויים, עד היום כידוע היסטוריונים שוברים את הראש מה גרם לקונסטנטינוס הקיסר הרומי לקבל על עצמו את הנצרות שעד אז הייתה נרדפת ומאמיניה נזרקו לאריות בזירה ופחות ממאה שנה מאז התנצרותו של קונסטנטינוס הנצרות נהייתה הדת המותרת היחידה! [למעט היהדות ואכמ"ל בכך]

            אברם,לגבי מפא"י -אני לא חושב שזו דוגמא טובה, המפא"יניקים לא היו כל כך מעטים אך הם היו נמרצים יותר בעשייה והיה ברור שהם ישלטו בעניינים, בכל זאת לא מדובר באיזו קבוצה איזוטרית שפתאום עלתה לגדולה בעסקנות של הישוב
            זה נכון שבעליה השנייה העלייה של ראשי המדינה לעתיד ושל מייסדי הקיבוצים מעריכים שרק 10% מהעולים היו אידיאליסטים שפיתחו את הישוב אבל כאשר ה90% האחרים מהווים את הרוב הדומם ברור שהמיעוט הפעלתני יתפוס את המושכות וכמשל הילדים הנודע על הצב והארנב.

          • ולאברהם –

            הדוגמה שהבאת, של הפלגים השונים המתכתשים בעולמנו, היא עצמה מלמדת שהפילוג מקורו בחזון מאוחד.
            הרי כאן ברור שיש מקור משותף – היהדות שבה יש סינתיזה של ערכים דתיים, לאומיים, חברתיים ואוניברסליים. פירוד המפלגות בא מתוך הנסיון להדגיש רק פן אחד ולהעצימו או אף לנתקו מהמכלול.
            בסופו של דבר, חייב לבוא תהליך של 'החזרת עטרה ליושנה' – לחזור כעם לדמותו של אברהם, המאחד את הקריאה בשם ה' עם השאיפה לעשות צדקה ומשפט, את האהבה לארץ עם אהבת הבריות כולם.
            מכאן באנו ולשם אנו הולכים!

            בברכה, ש.צ. לוינגר

  2. בס"ד ט"ו בשבט ע"ה

    בשירת הים אין כלל מקום לאיזכור מיוחד של הלויים, זו שירתו של העם המאוחד 'אז ישיר משה ובני ישראל'. אחרי גיבוש הזהות המאוחדת במעמד הר סיני. כאשר מתכוננים לכניסה לארץ – אז יש חשיבות לגבש ולחזק את המבנה השבטי שתהיה לו חשיבות מיוחדת בתקופת ההתנחלות, כאשר כל שבט יקבל אחריות על חבל הארץ המיועד לו.
    הלויים לא קיבלו נחלה משום שנועדו לעבודת ה' וללמד את העם תורה ככתוב: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לשם כך פוזרו הלויים בין השבטים וכל שבט נתן להם ערים מנחלתו. לפיכך ברור מפני מה אין הם מופיעים כשבט עצמאי בשירת דבורה.
    השאלה היא מדוע לא נזכר שבט יהודה? אולי היה שבט יהודה מופקד על שמירת הגבול הדרומי מפני אויבים שאיימו עליו. ואולי כבר בימי דבורה היה מצבו של שבט יהודה כבימי שמשון – נשלט תחת עול הפלשתים?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הפלשתים היוו איום על ישראל בימי דבורה. על בן זמנה שמגר בן ענת נאמר: 'ויך את פלשתים שש מאות איש במלמד הבקר ויושע גם הוא את ישראל' (שופטים ג,לא). מדברי דבורה בשירתה 'בימי שמגר בן ענת בימי יעל חדלו ארחות', עולה כדברי רד"ק שתשועתו של שמגר לא היתה שלימה. מובן איפוא שדבורה לא באה בטענות אל בני יהודה, שהיו מרותקים מחמת האיום הפלשתי ולא יכלו לבוא לעזרת אחיהם שבצפון.

      • ראוי לציין ששבט לוי גם לפי המדרשים הופקד על הלימוד והעיסוק ברוח עוד קודם מתן תורה ועוד מימי יעקב אבינו עצמו ושלפי המדרשים שבט לוי לא שועבד במצריים כאשר ניתנו לכך מספר הסברים בפרשנים מדוע פרעה נתן לבני שבט לוי צ'ופר והרמב"ן מסביר שבגלל עיסוקם ברוח פרעה נתן להם להיות המלמדים של ילדי ישראל [כי למרות שהם היו עבדים עדיין היה בכך צורך] ומאת ה' הייתה זו.

        אכן רואים שהיה לשבט לוי מעמד מיוחד ונראה די ברור שזו גם הסיבה שהוא לא הוזכר בשירת דבורה משום שלא ציפו שבניו יצאו להילחם מדוע צריך סברה צפותלת כאשר יש סברה ישרה?

        • הסברה שלך ישרה בדיוק כמו של פרידמן, והאמת שאין הרבה הבדל ביניהן – אתה מסתמך על מדרשים + מפרשים שטוענים (על סמך מה, אגב?!) ששבט לוי זכה למעמד מיוחד במצרים. בא פרידמן ומסביר שזה מפני שלמעשה הם היו קבוצה נפרדת מבני ישראל (ועזוב עכשיו את השאלה מי מבנ"י בדיוק היה אז במצרים).
          אלא שאתה לוקח את המדרשים כאמת עובדתית, קרי – בני לוי היו אוסף של מלמדי דרדקי נעבעכים שהסתובבו בארץ – ואילו פרידמן מציע שאולי הם היו פשוט לא היו עדיין בארץ, או שלא נחשבו עדיין חלק מישראל.

          ובהערת אגב – אני לא מסתמך על מדרשים (ובוודאי שלא על פרשנים ואפילו הרמב"ן) כ"סברה ישרה", שכן לא ראיתי שום הסבר הגיוני מדוע דווקא שבט לוי "קיבל פטור" מהמצרים, ולא – מה שהיה הרבה יותר הגיוני – שבטי אפרים ומנשה, בני יוסף?!

          • ייתכן שחז"ל למדו שבני לוי לא היו משועבדים מן העובדה שמשה ואהרן מסתובבים בחופשיות. אף מרים יכלה לעמוד על שפת היאור ולצפות בתיבה ללא חשש שהנוגשים יגררו אותה לעבודה.
            ובאשר לשאלה: למה יתנו המצרים פטור כזה?
            התפיסה האלילית מכירה בלגיטימיות של כל מיני אלילים. אם פרעה רוצה 'שקט תעשייתי' כדאי לו שלא להתעמת חזיתית עם 'אלהי העברים' ולפטור מעבדות את אנשי הפולחן שלו. אף העבדים יהיו רגועים יותר אם יותר להם לקיים את פולחנם הדתי כפי מסורתם. התקוות לעתיד טוב רחוק מנחמות את העבד ומקילות עליו את עול ההווה העגום.

            [

          • כבר כתבתי בתגובה שלי וכנראה שלא שמת לב שלפי המדרשים הייעוד של שבט לוי כמלמדים ומורי דרך היה עוד מיעקב אבינו עצמו והם עסקו בכך עוד טרם השיעבוד

            יש לכך עוד הסברים במפרשים שהיות והעבדות הגיעה בשלבים [פרך -פה רך שפרעה שיעבד את ישראל בשיטת הסלאמי ולא ישר בשיעבוד מלא] שבט לוי שלא נרתמו כלל לעבודה פיזית כמלמדים ואנשי רוח לא שועבדו גם בשלבים האחרונים של השיעבוד

            פרידמן טוען ששבט לוי הצטרף לשאר שבטי ישראל שהיו בארץ יותר מאוחר אבל דרושים נימוקים יותר מבוססים בשביל לטעון זאת בבחינת "ברי" הרי מדוע שבט לוי לא הוזכר בשירת דבורה זה ברור כשמש משום שמדובר בשבט שלא עסק בלוחמה ולא נחל את נחלות השבטים ולטעון ששירת הים הייתה שירה של בני לוי בלבד צריך קצת יותר מ"עם ישראל לא מוזכר שם" בכדי לטעון זאת

            לקחת את שתי הדוגמאות האלו ולבודד אותן משאר ההקשר נראה לי יומרני מידי, זה נראה לי כמו ניסיון נחמד להיסטוריה אלטרנטיבית ותו לא מידי

            עניין השמות המצריים אכן מסקרן ועדיין אין בכך בכדי להוכיח כלום, מדובר סך הכל בכמה שמות ולא בתופעה מהדהדת ובוהקת

            -דהיינו לרוב יוצאי שבט לוי הרשומים בספר שמות היו שמות עבריים רגילים ואפילו שמות
            "תיאופוריים" כמו "עוזיאל" שלא אפוייניים למצרים-

            בשביל לבוא ולטעון טענות מרחיקות לכת שיהוו יותר משעשוע אינטלקטואלי של הרכבת פאזל ההיסטוריה מחדש ושיסבירו לכולם מדוע מה שדורות על גבי דורות העבירו היה מבוסס על קריאה לא נכונה של המפה צריך טענות חזקות הרבה יותר

            לגבי השערת התעודות-עוד דוגמא טובה למשחקים ב"נדמה לי" שנלקחים יותר מידי ברצינות ,דומני שאין מה להוסיף על זה

    • בס"ד עש"ק בשלח ע"ז

      יש כמה הקבלות בין שירת האזינו לשירת דבורה.

      שירת האזינו פונה בקריאה אל השמים והארץ: 'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי'. בשירת דבורה פונה המשוררת אל המלכים והרוזנים: 'שמעו מלכים האזינו רזנים' (בנקודה זאת יש הקבלה גם למשליו של בלעם הפותח: 'קום בלק ושמע האזינה עדי בנו צפור').

      בשירת האזינו מתוארת סערה וגשם, אליהם נמשלים דברי השירה: 'יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. אף בשירת דבורה מתוארת התרגשות הטבע לקראת התגלות ה': 'ארץ רעשה גם שמים נטפו, גם עבים נטפו מים, הרים נזלו מפני ה'…'.

      בשירת האזינו מודגש חטא עבודת האלילים כסיבה לצרות הבאות על העם, וכן בשירת דבורה: 'יבחר אלהים חדשים אז לחם שערים, מגן אם יראה ורמח בארבעים אלף בישראל'.

      אך שירת דבורה מסנת מפנה. אם בשירת הים התקיים 'ה' ילחם לכם ואתם תחרשון', ובשירת האזינו אין שום 'אתערותא דלתתא', הישועה באה כולה מאת ה', לא בגלל תיקון החטא אלא כדי למנוע את חילול שם ה' בגויים – בשירת דבורה מתוארת התגייסות של רבים משבטי ישראל 'לעזרת ה' בגבורים'.

      אם בשירת האזינו מצטרפות הנשים אל הגברים לרעה 'וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנתיו' – בשירת דבורה תופסות הנשים מקום מרכזי בהבאת הישועה – 'עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל', 'תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני'.

      בני ישראל חדלו להיות פאסיביים. העם מתנדב. אוהבי ה' יוצאים כשמש בגבורתו, וה' עומד לימינם!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. מרתק, וההסבר נשמע לי מאוד מתקבל על הדעת. ועדיין יש לי תמיהה לגבי עניין המונותאיזם. האם פרופ' פרידמן טוען שהלוויים היו מונותאיסטים? האם יש תקדים מצרי לבניית מקדש/משכן לאל יחיד?

    • האמת שלא קראתי את הספר שלו – אבל דברים דומים (אם כי קצת\הרבה יותר קונספירטיביים) כתב פרופ' ישראל קנוהל ב"מאין באנו" – והוא בהחלט טוען שהלויים היו מונותיאיסטים, כיוון שהם היו מפליטי המהפכה המונותיאיסטית של אח'נתון… (והנה לך גם התקדים המצרי):
      https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%90%D7%A0%D7%95_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)

      אבל לדעתי אפשר להישאר קרובים יותר למתואר בתורה, ולהניח שהלויים היו שייכים לשבטים העבריים הקדומים שהיו כולם מונותיאיסטים, וההגעה לכנען היוותה מעין "איחוד משפחות", עם כל הבעייתיות שיש באיחוד שכזה, וכפי שמשתקף בתורה ובנביאים.

      • וכפי שקרה יותר מאלף שנים אחר כך שעם ישראל השפיע את רעיון המונותאיזם לעולם התרבותי כולו.

        כדאי לשים לב לעובדה שבכל המיתולוגיות יש אל עליון. דבר המסייע לתיאוריה של הרמב"ם בתחילת הלכות עבודה זרה שהמונותאיזם קדם לאלילות. האלילות היא תוצאה של תהליך התנוונות שתחילתו כיבוד משרתי האל האחד וסופו ייחוס כוח עצמי לאותם משרתים.

      • גם לי נראה שאם כבר אותו אח'נתון – שהיה סה"כ אפיזודה זניחה ושולית במצרים – למד על כך מישראל, מה גם שהוא לא היה בדיוק מונותיאיסטי ולא כאן המקום להאריך.
        קישורים לביקורת קטלנית על ספרו הנ"ל של קנוהל בעיתון הארץ + תגובה + תגובה לתגובה אפשר למצוא בסוף העמוד בוויקיפדיה, ע"ש, אין טעם להתחיל עם זה כאן.

    • ש.צ, יישר כחך! נתת לי כמה כיווני חשיבה שנותנים הסבר הגיוני לתהיות שיש לי על הסברו של הרמב"ן

      הרי מדוע שלפרעה יהיה אינטרס כל שהוא שלעבדים שאותם כזכור הוא שיעבד מראש בכדי למנוע אפשרויות מרידה אפשריות יהיו חינוך ולמידה? הרי חינוך ולמידה יכולים להקנות תחושת חוזק ויציבות לעבדים שאמורים להיות בשפל ובתחושת נחיתות לעומת אדוניהם שמא יעלה בראשם להרים ראש ולמרוד

      לא לחינם בתקופת העבדות בארה"ב היה מקובל שלא ללמד את העבדים קרוא וכתוב בדיוק מסיבה זו
      אך מאידך האדונים של העבדים שם כן עודדו את עבדיהם שיאמצו את הנצרות ויעסקו בפולחן דתי ותפילות שדבר זה משקיט את תחושת הייאוש
      – וכידוע שהרבה מהמוזיקה השחורה בארה"ב ובמיוחד הגוספאל נוצרה כמזוקה דתית של העבדים שרצו להפיג מעצמם את הייאוש ולתת לעצמם תקווה-
      ובכלל בעבדות בעולם העתיק הנוהל המקובל הזה מארה"ב לא היה נהוג ועבדים ידעו קרוא וכתוב

      לכן יש הרבה בדבריך שבשביל מצד אחד לשעבד אך מאידך לתת מרחב קטן של עצמאות והרגשה טובה פרעה היה מוכן להניח לכוהנים והמורים של עם ישראל לא לעבוד
      ידוע אגב שבלא מעט מדינות כוהני דת פטורים משירות צבאי ועוד דברים וכמו שכתבת אפשר שלפרעה היה אינטרס בזה וכנכתב לעייל

  4. לש"צ ואמיר – תראו איזה יופי: אתם מפתחים כאן סיפור אלטרנטיבי מרתק, לפיו הלויים היו אנשי הפולחן של בנ"י והיו אחראים על לימודם וכו', ורואים בזה את שיא הפשט ו"הסברה הישרה".
    עכשיו, על מה מבוסס הסיפור הזה? על מדרשי חז"ל.
    ומניין זאת לחז"ל? פשוט – הם קראו את הכתובים וראו שיש בהם בעיות. אז לקחו (כנראה) פסוק מברכת משה המאוחרת "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", וחיברו את זה לעובדה שמשה ואהרן נכנסים ויוצאים שלא ברשות + מעמדם של הלויים כנעים ונדים בארץ ומחזרים על הגרנות – וטוו את הסיפור הזה.
    כל השאלה למה לחז"ל מותר ולפרידמן אסור?… וכי הם ידעו משהו שהוא לא ידע? או שפשוט בגלל שהם חז"ל מותר להם וממילא דבריהם הם הפשט וכל הצעה אחרת היא "מפותלת"?

    בהקשר אחר כתב הרב ברויאר באירוניה על הסתירה הפנימית בדרכה הפרשנית של נחמה לייבוביץ, שלא הסכימה להכיר בסתירות בתורה, למעט זו בין בראשית א' ל-ב', כיוון שאותה "אישר" הרב סולובייצ'יק. וד"ל.

    • יחי ההבדל באמת בין חז"ל שהביאו את פרשנותם במסגרת ראית התורה כמו שהיא בלי לפרק אותה לגורמים ושכמובן בתור מעתיקי השמועה איש מפי איש הם קיבלו לא מעט דברים של מסורת פרשנית
      -אם כי לא את הכל וכידוע שבפרשנות על התנ"ך אין מניעה מלחלוק עליהם וגדולי פרשנינו עשו זאת לא מעט פעמים תוך כדי כבוד גדול לחז"ל וקדושתם-
      לבין מי שלא קיבל מסורת ברורה והולך על פי מתודות המצוצות מהאצבע של ולהויזן ותלמידיו שבדו מליבם
      הרי מה עשה פרופ' פרידמן?
      הביא תיאוריה לגבי שירת דבורה למרות שההסבר להיעדרותו של שבט לוי מהשירה נראה ברור לגמרי בעצם העובדה שמדובר בשבט שלא נלחם עקב עיסוקו בכהונה ולימוד וגם אם נניח שכן הרי שלא הייתה לו נחלה והוא היה מפוזר בין השבטים שהוזכרו כיחידות אורגניות שבאו או שלא באו להילחם ואין צורך להזכירם כיחידה בפני עצמה
      הביא תיאוריה לגבי שירת הים שבגלל שהשם "ישראל" לא מוזכר שם הוא בנה תילי תילים של תיאוריות כאילו הייתה זו שירה של שבט אחד וזאת בגלל ההתעקשות לא לראות את השירה כיחידה אחת עם שאר הפרשה שם ועם הפסוק לפני "אז ישיר משה ובני ישראל…." ומההיעדר המילה "ישראל" הוא בנה תיאוריות לא מוכחות בעליל
      הדבר היחיד שאולי מעורר סקרנות בדבריו זה עניין השמות המצריים שמופיעים אצל בני שבט לוי ולדבריו מדובר בתופעה הקיימת רק בשבט זה אבל גם כאן היות ומדובר בכמה דוגמאות בלבד ולא בתופעה ברורה ומובהקת [=כלומר לא מדובר בכל בני שבט לוי המוזכרים או אפילו ברובם] הרי שלא הייתי אומר שצריך לקפוץ למסקנות מרחיקות לכת

  5. מעמד המיוחד של הלוים הנהיג יוסף כשנתן לכהני מצרים מעמד מיוחד בזמנו, וע"ז נסוב פרעה להמשיכה לכהני בנ"י
    דברי חז"ל תבין עכ"פ כפרידמן…
    עומק חז"ל אמיתיים

    • זה רעיון!
      ואני מסכים שיש במדרשי חז"ל רעיונות שמעידים על כך שהם היו מודעים ל'פערים' בסיפור הרשמי (כמו הדוגמה הידועה של כל סיפור אברהם, תרח, נמרוד והפסלים וכו').
      ואגב, במדרש כתוב שהיו לבנ"י במצרים "מגילות" בהן היו משתעשעים – כלומר, היו להם ספרי היסטוריה של מעשי האבות. ובמקום אחר יש דעה שהתורה "מגילות מגילות ניתנה" – אולי הכוונה שה' צירף לתורה את המגילות הקדומות האלו.

  6. תודה על המחמאה!

    למעשה, אחרי תקופת העצבנות והפכפכה, חוזרים להבין שכדאי לחנך או קרי להעביר מסר, צריך להשתמש בסיפור לא רציונלי.
    למשל לספר לילד שאמתה של בתיה נתארכה
    אז בא רציונלי ולא רוצה להאמין… אז מה יש לך בזה שאתה אומר שאתה לא מאמין? המספר אינו צריך להאמינו, אבל מאמין בעומק הבנתו, כי כשעושים פעולה לעזור, בורא הבריאה יעזור לך לעשותו.
    אז בא הטיפש ואומר אבל במקרא וכו' מן השמים וארץ כו' לא כתוב שהיה נס… אולי תבין למה סיפר לך באופן כזה שהיה נס?
    אז במקום להתמקד באופן נתינת התורה, תתמקד בכאילו אתה רוצה להנחיל תורה וחוקה ומשפט, תגיע בעצמך למסקנה כי אי אפשר להנחילו, או עכ"פ למעשה הדרך הכי טובה ויעילה להנחילה התקיים ע"י עם ישראל ובוראו, או ננסח כך ע"י הבורא ועם ישראל יצירתו

    כשתכנס לחנות בעל החנות ישבח לך מקחך, האם נחשב כשקרן? גם הלוקח רוצה בזה.

    • בס"ד טו"ב בשבט ע"ה

      לאלי – שלום רב,

      עצם הרעיון שדרשן משתמש בסיפור מופלא כדי לעורר את הקהל, מובע בסיפור על רבי עקיבא שדרש וראה שהקהל לא מרוכז, ואז סיפר על אשה שילדה ששים ריבוא בבת אחת, ולקהל שהתעורר בתדהמה הסביר שהכוונה לאימו של משה שהיה שקול כנגד כל ישראל.

      ברם, נראה שבדברי רבי עקיבא יש גם מסר רעיוני גדול: מנהיג אמיתי אינו חי לעצמו. כל חייו מוקדשים לכלל. כביכול, אין לו זהות עצמית, ואינו אלא נציג האומה. מעניין, שבפרשת לידתו של משה לא נזכר איש מגיבורי הסיפור בשמו. יש 'איש מבית לוי', 'בת לוי', 'האישה', 'העלמה', 'בת פרעה', ו'הנער' שאת שמו יקבל מידה של בת פרעה – לכל איש אין שם…

      לגבי 'אמתה' – מסתבר שגם חז"ל קראו כנוסח המסורה, באל"ף חטופה ומ"ם רפויה, ואין המקרא יוצא מידי פשוטו 'אמה – שפחה'. הרעיון שחז"ל מבטאים כאן הוא ש'יד עבד כיד רבו' (בבא מציעא צו,א), העבד בטל כלפי אדוניו וידו היא כ'ידא אריכתא' הממלאת את פקודות האדון.

      בסיפור שבתורה נזכר שבת פרעה הולכת עם 'נערותיה', הנערות משמשות לה גם כחבירות. אך ביוזמת ההצלה והאימוץ של התינוק העברי היא בודדה. אף אחת מנערותיה לא אהדה את הרעיון, וכאן היתה בת פרעה צריכה להפעיל את סמכותה. האמה שנאלצה לבצע את המעשה עשתה זאת כ'יד' בעלמא, אנוסה על פי מצוות גבירתה.

      לבדה התקוממה בת פרעה כנגד עולם שבו כל האנשים חסרי זהות, חיים כמכונות בלי לחשוב, ולראשונה 'קראה לילד בשם', ונתנה לו ייעוד: להיות 'מושה', למשות את עמו ואת האנושות כולה ולתת להם שם וייעוד!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. התזה של פרידמן היא סמל ודוגמה למחקר המקרא: מבריקה אבל חסרת כל ביסוס עובדתי. בהתחשב בכך שכותרת השירה היא ׳אז ישיר משה ובני ישראל׳ (אבל כמובן, זה זיוף) ובגוף השירה מוזכר שוב ושוב ׳עמך ה׳ ׳, לגבי חז״ל, הטיעון שלהם לגבי שבט לוי אכן חסר ביסוס במקרא. השאלה היא אם יש לו מקור במסורת קדומה (כדעת קאסוטו על חז״ל)
    סיפור אברהם היה נראה לי תמיד כמו המצאה מרתקת.
    תמיד היה קשה לי: למה לקחו את הכופר אברם למלך? אם היום יבוא אדם ויטען שיש אלוקים, תקחו אותו לראש הממשלה או לריצ׳רד דוקינס?.. או בימי הביניים הדתיים, כופר ילקח למלך או לכומר?

    אלא שבשומר, המלך היה הכהן הגדול (האנסי, מנהל המקדש). דבר זה נעלם כבר בתקופה הבבלית הקדומה וודאי שבזמן חז״ל. מכאן שלמדרש זה יש שורש היסטורי.

    • בס"ד י"ז בשבט ע"ה

      לאריאל – שלום רב,

      אדם המנפץ אלילים הוא איום קיומי על סדרי הממלכה. המלך אינו רק מגן המקדש, אלא אחד האלים. מי ששולל את זכות המלך להוות התגלמות האל, מערער את יסודות הממלכה ומפר את סדרי השלטון המקודשים!

      בברכה, שמשומוכין הכשדי

      אגב, אפילו בארצכם הדמוקרטית, מבינים שיהודי הקורא 'ה' הוא האלקים' כפי שעשה פרופ' יואל אליצור בהר-הבית, מהווה סכנה חמורה לסדר הציבורי המחייבת טיפול משטרתי…

  8. בס"ד כ"ח בשבט ע"ה

    הסבר, שכמה שהוא הומוריסטי הוא אמיתי, לכפל השמות ה' ו'אלקים', נתן אורי אורבך ז"ל, באחד משירי הילדים שלו (שצוטט על ידי עמית סגל בהספדו): 'אלקים הוא שם החיבה של השם, כך אני מתרשם'. אכן שם 'אלקים' מבטא את הקשר את האדם. כל יש 'אלקי', 'אלקיך', 'אלקינו'. לעומת זאת, שם ה' אינו נדבק לכינוי-קניין, מבטא את היותו נעלה מעל לכל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  9. אם הלוויים הם שהיו עבדים במצרים וזאת הסיבה ליחס שלהם לגרים, למה הם הרשו שהעם ישעבד עבדים עבריים וכנענים? אם כבר, הניסיון האישי שלהם אמור להוביל לציווי על שחרור העבדים ולאיסור על עבדות, לא לציווי על יחס טוב לגר החופשי.

    • בואי נהפוך את השאלה: אם הקב"ה הוא כולו טוב וכו', איך הוא הרשה שהעם ישעבד וכו'?
      אלא ודאי שהעבדות היתה אז דבר שלא ניתן אפילו לדמיין את ביטולו (דוגמה אקטואלית\ פופוליסטית: האם ניתן לבטל את מעמד עובדי הקבלן בימינו?) – לכן אם כבר יותר קל להניח שבני אדם הם אלו שציוו על כך, ולא הקב"ה…

    • הלויים נכבשו במדבר להיות לעבדים לאהרן הכהן ולבניו, ככתוב: 'ונתת את הלויים לאהרן ולבניו, נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל' (במדבר ב,ט). כדי לבטא את שלילת חירותם, עברו הלויים טקס משפיל ובו גילוח שער ראשם והנפתם כאילו היו חתיכת בשר העולה למזבח. אפילו כיום נאלצים הלויים לרחוץ את ידיהם של הכהנים המפונקים לפני עלותם לדוכן. עד מתי יעקדונו כקרבן ציבור?

      המצפה לשחרור שבט הלוי, שאציוס פון לווינהאוזן, לוי&גר

      • יפה! אגב, אהרן היה אמור להניף 22,000 לויים באותו יום! מה שמסביר את היחס המשעבד שלו אליהם :)
        נ"ב
        לוי&גר – גדול! אפשר אפילו לוי'נ'גר, על משקל רוק'נ'רול.

  10. מובן לי שבני אדם הם אלה שציוו על כך, אך למה דווקא אלה שהיו עבדים?
    הם יכלו לפחות לצמצם משמעותית את משך העבדות, לדרוש להתייחס לעבדים ברחמים, לאסור עבדות מלידה, להבטיח שכר משמים על שחרור עבדים ועונש על עינוי עבדים, לעשות כל מה שכן היה מתקבל.
    בכלל לא נראה שהפריע להם הרעיון שבני אדם הם רכוש.

    • הם אכן צמצמו! העבדות הפכה ל- 6 שנים בלבד, מי שמכה עבד חייב להוציאו לחופשי, ויותר מזה – אם הוא הרג את עבדו, הוא נהרג! (קראי את שמות כא והשווי לחוקי חמורבי)
      בדברים טו המצב בכלל טוב יותר, שכן מחייבים את האדון להעניק לעבד ("אחיך!") מתנות בשחרורו.
      אמנם המקור הכהני (ויקרא כה) יותר 'אכזרי' וקובע לגבי עבדים כנעניים "לעולם בהם תעבודו", אבל אפשר להבין את זה כמו היתר "לנכרי תשיך" – מי שמחזיק עבדים לעולם ומלווה בריבית, לא זכאי ליחס מיוחד.

      • וההמשך "אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא" הורס הכל.
        תקופת העבדות לאמה הוכפלה לשש שנים.
        "אם אדניו יתן לו אשה וילדה לו בנים או בנות האשה וילדיה תהיה לאדניה והוא יצא בגפו" – כתבו את זה צאצאי עבדים שנולדו לעבדים? הכלל הזה מוביל למצב של עבד עולם!

        • "נצחוני בנ(ות)י נצחוני"… :)
          אבל עכשיו האיר ה' עיניי וראיתי שבעצם בכל הפוסט המתורגם שלי, לא נכתב בשום מקום שהלויים היו עבדים – רק שהיו גֵרים במצרים! אז אולי אנחנו תוקפים פה איש קש???
          בכל מקרה, כמו שכתבתי לעיל, הכל יחסי – ואני חושב שכל כושי\ת בארה"ב הדרומית של לפני מאה שנה היו שמחים להתחלף עם עבד עברי מלפני 3000 שנה. עד כאן דבריי לערב זה, נאם אברם ה(עבד ה)עברי!

  11. אז הלויים הביאו את סיפור יציאת מצרים בגרסה שלא כוללת עבדות?
    המקורות הלוויים הם שמספרים על העבדות במצרים ומכנים אותה "בית עבדים".
    דווקא ס"י הלא לויי, שלא מצווה על יחס טוב לגר, מתאר את העברים כגרים במצרים שסבלו מיחס רע.

  12. נראה די ברור שהאבות המקומיים שעלו ממצרים בסף תקופת ההיקסוס, והמהגרים החדשים שהגיעו מאיזור חרן והצטרפו אל הברית המקומית שלהם במאה ה-13 לפסה"נ, עבדו תחילה את האלוהות המערב-שמית המוכרת 'אל' (הידוע גם בשמות 'אל-עליון', 'אל-שדי', וכד') – ובגלל זה אנחנו לא נקראים עם "ישריהו" אלא עם "ישראל" (והוא גם זכה לכינוי 'אל-אלוהי-ישראל')… באשר לאלוהות 'יהוה', יש להניח שמי שהביא את האמונה באלוהים החדשים "יהוה" – בימי דבורה – היו חבר השבטים הקינים שעלו באותו זמן בדיוק מהמדבר בהנהגת יהושע, והצטרפו למלחמת דבורה כנגד יבין מלך חצור ושר צבאו (ולכן, כמובן, יש לנו שתי גרסאות לסיפור המלחמה ביבין מלך חצור. אחת מיד עם הכניסה לארץ "בימי יהושע". ואחרת "בימי דבורה", כביכול "כעבור 160 שנה")…

    באשר לשאלה האם השבטים/החמולות הקיניות שעלו מהמדבר נקראו "בני לוי" – אני בספק. נראה שתחילה הם מכונים פשוט "חבר הקיני, מבני חובב חותן משה" (שהיה כנראה מצרי שברח ממצרים, התחתן עם בתו של מנהיג שוסים קיני, והפך לדמות של מנהיג מרכזית בקרב הקינים), אח"כ אולי "חבר כהנים" (בימים שבהם הם הסתובבו עם האוהל המקודש ברחבי כנען, הקימו בכל-מיני מקומות את גילגליהם וטירותיהם, וכפו את פולחנם בכוח על מקומיים – כמו במקרה של אנשי שכם שהעזו לחזור אל פולחן העגל המקורי שנקרא 'אל-אלוהי-ישראל'/'אל-ברית'), ורק לימים חלק מהם נטמע בקרב בני השבטים המקומיים – כמו משפחתו של יהושע שכנראה השתלבה בשבט אפריים – בעוד חלק אחר המשיכו לאחוז בתפקידים פולחניים ונקראו "בני לוי"…

    הסופר J', אגב, שהיה יבוסי במוצאו, מאוד לא אהב אותם בגלל שהם השתלטו לו על גורן הארוניה – ולכן הוא החליט שהאל נקרא 'יהוה' עוד מימי בריאת העולם , בלי לתת שום קרדיט למשה (האמת היא שבסיפורו הסאטירי "שת" הוא דוד ו"אנוש" הוא שלמה), וגם הכניס אותם בדלת האחורית לסיפור גן העדן (הם 'אדם' לזכר הימים בהם ישבו באדם-העיר ואילו 'חווה' הם החיוים מגבעון שהסתפחו אליהם כעוזרים), ואף כתב עליהם את הסאטירה האכזרית על קין והבל ('קין' הוא משה, ואילו 'הבל' הם דתן ואבירם), אבל לא חשוב…

    • צאצאי יהושע התחתנו עם צאצאי יבין מלך חצור ומהם יצא החוקר 'יהושע יבין' שלחם כרביזיוניסט למען שלימות הארץ. הסיפור על רצח הבל בידי קין רומז לרצח ארלוזורוב, שלדעת המספר נעשה ע"י הקינים שבאו מעבר הירדן ושאפו ל'שתי גדות לירדן'. לימים השתלטו צאצאי הקינים על השיח הציבורי. בבניין הטלביזיה הישראלית שברחוב 'תורה מציון' הטיפו לציבור את דיעותיהם יאיר שטרן, יעקב אחימאיר וחיים יבין. לימים תפסה את מקומם יונית לוי, אף היא מבני הקינים, כפי שציינת.

      בברכת 'משנה עתים ומחליף את הזמנים', שמשון ל"ץ הקורץ

      מאיזכורם של מאורעות המאה ה-20 בתורה, מוכח שהתחברה רק בתקופה זו. וראיה לדבר: פרופ' שלמה זנד הוכיח שעם ישראל וארץ ישראל הומצאו במאה ה-19, בעוד שלגבי תורת ישראל לא טען שנתחברה במאה ה-19. ברור היה לו ולקוראיו שהתורה חוברה רק במאה ה-20!

    • בס"ד ט' בשבט ע"ז

      לעודד – שלום רב,

      שמע, ישראלי, ה' אלקינו ה' אחד!

      שם 'אלקים' מבטא את היות ה' מנהיג העולם, המוציאו מתוהו ובוהו למצב של סדר ומשטר. שם 'הויה' מבטא את היות ה' הבורא המהוה את העולם, שאינו רק 'מלכנו' אלא גם 'אבינו', המגלה כלפי ברואיו 'רחמי אב על בנים'. וכך בספר יונה זוכים אנשי נינוה גם במידת הדין עקב שינוי מעשיהם: 'וירא האלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה', וגם במידת רחמי האב: 'ויאמר ה': אתה חסת על הקיקיון אשר אשר לא עמלת בו ולא גדלתו, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה'.

      אף האדם כבוראו נדרש לשני הייעודים: בפרשת בריאת העולם (שבשם 'אלקים'. בראשית א') נדרש האדם להיות כאלקים ולמשול בעולם החי. לעומת זאת, בפרשת יצירת גן העדן (שבשם 'ה' אלקים', בראשית ב') נדרש האדם 'לעבדה ולשמרה', לא רק לשמור על הסדר, אלא ליצור ולטפח.

      שם ה' לבדו מופיע לראשונה בסיפור קין והבל, כאשר הוא מקבל בחיבה את קרבנו של הבל, אך גם קין, למרות חטאו הנורא, הוא גם ראשון השבים המודה בפה מלא 'גדול עווני מנשוא', וה' מקבל את תשובתו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      לגבי השוואת קין והבל ולמשה מול דתן ואבירם – ההשוואה הפוכה: משה הוא הרועה שה' שועה אליו, בעוד דתן ואבירם מורדים במשה ומתריסים נגדו על שלא הביאם לארץ זבת חלב ודבש. השאיפה ל'נחלת שדה וכרם' יכולה להוציא את האדם מהעולם.

      מאידך, גם ההיפך – המאיסה בארץ חמדה – אף היא הביאה למרידה בה' בחטא המרגלים. אולי משום כך, מצטוים ישראל אחר חטא המרגלים לצרף לקרבן מהחי, גם מפרי האדמה, סולת יין ושמן. שיטתו של קין טובה כשהיא מצטרפת לשיטתו של הבל 'שבת אחים גם יחד'.

  13. בס"ד ט' בשבט ע"ז

    ראשון הקוראים בשם ה' היה למך, אביו של נח, המביע את תקותו שבנו נח יביא ל'פתיחת דף חדש' ביחסו של הבורא לאנושות: 'זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה".

    ואכן נח זוכה לא רק במידת הצדק האלקי, המחייבת שלא לספות צדיק עם רשע ולהשאיר שריד לכל מיני החי. נח זוכה גם ליחס של חיבה ומציאת חן בעיני ה', ועמו הבהמות והעופות הטהורים שמהם יבואו אל התיבה יותר מהשיעור המינימלי – עם נח ואשתו ניצלים גם שלושת בניו ונשיהם, ומן הבהמה והעוף הטהורים ניצלים שבעה זוגות.

    בנח, אכן מתקיימת בסופו של דבר תקוותו של אביו, שהוא יביא לפתיחת דף חדש ביחסו של הבורא לאדמה ולאנושות כולה. כאשר מקבל ה' ברצון את קרבנו – אומר ה': 'לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם… ולא אסף עוד להכות את כל חי…'.

    שם 'אלקים' שבסיפור נח מבטא את הצדק האלקי, עשיית דין בחוטאים תוך הקפדה שהעולם לא יחרב כליל. שם ה' מבטא את יחס החיבה היתרה לנח שמצא חן בעיני ה' ולבעלי החיים הטהורים, ואת ההלטת הבורא לפתוח דף חדש של חמלה ובלנות כלפי האנושות והאדמה.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    אולי לבקשתו של למך בשם ה' בלידת בנו רמזה התורה באומרה על אנוש 'אז הוחל לקרוא בשם ה". בעת הולדת נח, 1056 שנים אחר בריאת העולם, כבר לא היו אדם ושת בין החיים. רק אנוש זכה עדיין לראות בהעזתו של למך לבקש בשם ה' חנינה שתבטל את גזירת עצבון האדם וקללת האדמה.

  14. יש כמובן שני "למך" במקרא. השני הוא אביו של נח מהרשימה של מקור P – שעליו אתה מדבר – אבל הראשון הוא מהרשימה הסאטירית של "צאצאי קין" אותה כתב J היבוסי.

    נראה כי השמות ברשימה של J רומזים לאישים בהיסטוריה של ישראל שהוא לא חיבב במיוחד, ביניהם vfh קל לזהות את "מחוי-אל" (מי שהאל מחה אותו) שהוא כנראה שמואל, ו"מתו-שאל" (מי שנוהג להעלות את מתו באוב ולשאול אותו שאלות) שהוא כנראה שאול (הסופר P, אגב, הכיר כבר את הרשימה של J ואת הסאטירה הארסית שמאחוריה, ולכן טרח "לתקן" את השמות הסאטיריים, והפך ברשימתו את "מחוי-אל" ל"מהלל-אל" ואת "מתו-שאל" ל"מתו-שלח")…

    באשר לשם "למך" – נראה כי הסופר התכוון למלך רחבעם בן שלמה ("למך" הוא שיכול אותיות משעשע של "מלך", הרומז לזה שהוא לא היה מלך מוצלח במיוחד). ללמך ככתוב היו "שתי נשים", האחת היא "עדה" המיצגת את ישראל (על משקל "עדת בני ישראל") והשניה היא "צילה" המייצגת את יהודה (הכוונה מאחורי המילה "צילה" היא שיהודה שלטה על ישראל, כמו שאומר האטד לעצי היער "בואו חסו בצילי"). השיר ששר כביכול "למך" ל"שתי הנשים" שלו – "עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי–נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי: כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" – בא לרמז לדברים הקשים והמתרברבים שיוחסו לירבעם: "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, וַאֲנִי, אוֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" וכו'…

    יש לציין כי הביטוי "קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" של ירבעם אינו מדבר על האצבע הקטנה של היד, אלא על אותו אבר שעליו עורכים את ברית המילה – וכך גם הבטוי של למך "אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי. כִּי שִׁבְעָתַיִם, יֻקַּם-קָיִן; וְלֶמֶךְ, שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" מזכיר גם הוא את "אות קין" – שהיה מין סוג של "פצע וחבורה", או בקיצור "ברית המילה" (ואתה בטח זוכר כמובן את הסיפור לפיו ציפורה הקיינית היא זו שמלה את משה, ונראה שהקינים שנמנו על המולים בערלה שישבו בפאת המדבר, הם באמת אלו שהביאו לכנען את המנהג הנוודי האפוטרופאי של ברית המילה, יחד עם האל המדברי החדש "יהוה"; והם שלימדו זאת את בני ישראל בנקודות המפגש הראשונות ביניהם, בגילגל שבאדם-העיר וגם בשכם)…

    השמות "שת" ו"אנוש" בסוף הסיפור של קין, עדיין שייכים לרשימה הסאטירית של J היבוסי, והם מרמזים לדוד שהניח את היסוד להפיכת ירושלים לבירת ישראל, וגם הכניס אליה את פוחן 'יהוה' (היבוסים עבדו שם לפני-כן את 'אל-עליון' כזכור), ושלמה הוא זה שלמעשה הפך את המקדש היבוסי ל'אל עליון' למקדש של 'יהוה', וכך הפכו גם הכהנים היבוסים לבית מלכי-צדוק – הלא הם אבותיו של הסופר J – למי אשר "החלו לקרוא בשם יהוה"…

    ואגב, המשפט של הסופר היבוסי J – "וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֶל-מֶלֶךְ סְדֹם: הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל-יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" – וגם המשפט של הסופר הכהני P "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" – שני אלו הם משפטים סינקרטיסטיים שנועדו לספק הסבר לאיחוד הסינקרטיסטי בין 'אל-עליון/שדי' ובין האל המדברי 'יהוה', שנחשבו לפני-כן לשני אלים שונים…

    • בס"ד י"ב בשבט ע"ז

      אברהם כיחיד מבקש את ה' – בונה מזבח לה', קורא בשם ה', מצוה את בניו לשמור את דרך ה', מרים ידו בשבועה אל ה' ומבקש: 'ה' יראה'.

      אך ה' מתגלה אליו לראשונה בשם הויה, רק בהקשר של הקמת אומה:
      בלכתו לארץ מבטיחו ה' 'ואעשך לגוי גדול'. בחנייתו הראשונה בארץ, מבטיחו ה': 'לזרעך אתן את הארץ הזאת. אחרי שיחל לראשונה לפעול כממלכה. אחרי מלחמתו במלכים מבטיחו ה': 'אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד' ומבטיחו שזרעו ירבה ככוכבים. בברית בין הבתרים מודיע ה' לאברם שזרעו עתיד לרשת את הארץ, וכן אחר העקידה נגלה ה' לאברהם ונשבע לו שזרעו ירבה ככוכבי השמים וכחול הים ויירש את שער אויביו. – גילוי שם הויה בעולם כרוך בייסודה של אומה ובנטיעתה על הארץ.

      לעומת זאת בציווי על ברית המילה, הנכרתת עם כל יחיד ויחיד מבני בית אברהם וזרעו – בא הציווי בשם אלקים. ללמדנו שצריך ראשית כל לקיים את המוטל על כל יחיד, ורק כשרשות היחיד מתוקנת נסללת הדרך לקיום ייעודי האומה.

      אף בפקידת בני ישראל במצרים מתגלה ה' כאלקי העם: 'ויאמר ה' ראה ראיתי בעני עמי… וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו אל ארץ טובה ורחבה…'. לאבות התגלה האלקים כיחידים. גילוי שם ה' היה רק הבטחה לעתיד. אך מעתה ייפתח דף חדש. ה' יתגלה לעיני כל כמחוללה של אומה חדשה שתירש את הארץ כאומה.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שני נביאי ה' בשם 'עודד' הביאו לחיזוק הקשר בין יהודה וישראל.

        בימי אסא עמד עזריהו בן עודד שהיתה עליו רוח אלקים וקרא בשם ה' לאסא ולבני יהודה ובנימין שישובו לדרוש את ה' כדי שישוב ויהיה בעזרם. אסא ועמו שמעו להם, ביערו את השקוצים וחידשו את מזבח ה', ואליהם הצטרפו רבים מבני אפרים, מנשה ושמעון שנוכחו שה' עמם (דה"ב טו).

        ובימי אחז ופקח שבו בני ישראל מאתים אלף שבויים מיהודה. עודד נביא ה' שבשומרון מיחה בהם והזהירם שכבישת אחיהם לעבדים ולשפחות תגדיל את אשמתם וחרון ה' עליהם ועליהם להשיב את השבויים, ואכן בני ישראל צייתו, הלבישו את השבויים והנעילום, האכילום השקום וסכום והשיבום לארצם (דה"ב כח).

        מיתוסי האלילים מלאים אלימות וקנאה וכמוהם כהניהם ונביאיהם – וה' אלקי ישראל אחד ושמו אחד, וכהניו ונביאיו מרבים שלום ואחוה. יהי רצון שלאורם נלך!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בפיסקה 2, שורה 2:
          … כדי שישוב ויהיה בעזרם. דברי עזריהו ו'הנבואה עדד הנביא' השפיעו. אסא ועמו שמעו להם…

  15. אתונו של בלעם בן-בעור (הידוע כהיפוך שמו של ירבעם בן-נבט) מהעיר דינהבה (המוכרת גם בשם "שכם" – שבה שם יהושע דין לישראל, ואח"כ פרשת דינה התרחשה בה)… ;-)

  16. למר ש.צ. לוינגר הנכבד – שלום רב, בס"ד.

    שמע, ישראלי, ה' אלקינו ה' האחד (שנחשב פעם לשניים, אבל בסוף אוחד)! ;-)

    סיפורי הבריאה של P (זה ה"אלוהיסטי" עם ששת הימים, בבראשית א') ושל J (זה עם השם המפורש בגן העדן [שהוא בעצם המקדש]) חושפים שתי תפישות עולם סותרות שמקורן בשתי קבוצות כוהנים שבאו כל-אחת מרקע קדום אחר. בגנטיקה של משפחת כהן היום אפשר לראות את האבות של שתי הקבוצות הללו מיוצגים בהבדל שבין כרומוזומי ה-Y של קבוצה אחת השייכים להפלוגרופ J1-p58 שמקורה בחצי-האי ערב (הסופר P, שמקורו קיני), ובין כרומוזומי Y של קבוצה שניה השייכים להפלוגרופ J2 שמקורה בארצות החורים והחיתים, אי שם בצפון הסהר הפורה (הסופר J, היבוסי)…

    אם תבחן את שני הסיפורים הללו היטב, תראה שהסופר P, שאבותיו בא מרקע של רועי צאן נוודיים, טוען שהאדם נוצר כיצור אלוהי וחופשי שתפקידו לשלוט בבעלי החיים ונדוד ולכבוש את הארץ ללא גבולות כאוות נפשו – ושהוא רשאי לאכול את כל-כל-כל הירק והפרי שרק ירצה, שמראש ניתנו לו ולכל-כל-כל חיית השדה. ואילו הסופר J, לעומת זאת, הוא טיפוס הרבה יותר אורבני, ובא מרקע של עובדי אדמה; ולכן אצלו האדם נוצר כמין עבד שתפקידו להיות גנן ולעבוד את האדמה ולשומרה; ויש גם גבולות וחלקות של מה ואיפה מותר לו ומה ואיפה אסור (ובעיקר אסור היה לו להתרועע עם הכוהנים שעסקו בפולחן נחושתן, וגרוע מזה: להכנס לקודש הקודשים של "הגן", ולעמוד מול ארון הברית ולשאול שאלות של "טוב או רע" באורים ותומים)…

    כפי שאתה ודאי יכול ללמוד מסיפור גן העדן – שבסופו גורשו אביתר וכהני שילה (שמקורם מהגלגל שליד אדם העיר) אל שדותיהם בענתות, יחד עם שואבי המים וחוטבי העצים החיוים שלהם – אהבה גדולה לא שררה בין משפחות הכהנים הסופרים… שיאה של האיבה בא לידי ביטוי בסיפור של J על קין והבל, שבו הוא מגלה בדיוק מה דעתו על בני משפחתו של משה בפרט (לא סתם הוא בחר בשם 'קין', שנאמר "וְחֶ֤בֶר הַקֵּינִי֙ נִפְרָ֣ד מִקַּ֔יִן מִבְּנֵ֥י חֹבָ֖ב חֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֑ה") ועל הנוודים רועי הצאן בכלל (ולא סתם הוא בחר בשם "הבל" כשמו של רועה הצאן הראשון, ו"יבל" – מלשון "ינבול" – כשמו של השני)…

    בדומה לסופר המסופוטמי הקדום שכתב את משל "הויכוח בין הרחלה ובין החיטה" (לח'ר ואשנן), כך גם הסופר היבוסי J נאלץ להודות שהאלים מעדיפים קורבנות של בשר כבש (ממש כמו הכהנים שישבו במקדש ואכלו את אישי בני ישראל). ברם, כמו בסיפור המסופוטמי, כך גם כאן הוא לא מתכוון לתת לזה להפריע לביקורת שיש לו על אופיים ואורח החיים של הנוודים האלו שמגדלים את הבהמה הדקה הזו – ולהעדיף על פניהם את עובד האדמה… לפי שיטתו, קין שהיה הבכור זכה אמנם בכבוד של להיות עובד אדמה – אבל בגלל רצחנותו הוא הפסיד את הבכורה, והפך להיות אבי כל הנוודים והשודדים שנעים ונדים בארץ (כמו אותם קינים בני משפחתו של משה והסופרים לחמת אבי בין רכב) רק בגלל שהם ארורים מ"האדמה אשר פצתה את פיה" לקחת את דם אחיו של אביהם…

    והנה כאן אנחנו גם יכולים לראות פתאום את הקשר בין הסיפור על "תחרות הקרבת הקרבנות" של קין והבל, ובין הסיפור על אותה "תחרות" עליה הכריז משה בפרשת קורח – שגם היא נגמרה בזה ש"האדמה פצתה את פיה" לקחת את דמם של היריבים של משה מידיו. יתרה מזו, הסופר מקפיד להשתמש במילים מקבילות נוספות המחברות בין הפרשות: אצל קין נאמר "וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו", והנה בפרשת קרח אנחנו מוצאים: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו", וגם "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה, אַל-תֵּפֶן אֶל-מִנְחָתָם"…

    לדעתי, שיא הביקורת של הסטירה מוצפן היטב במשפט: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ"…

    בתרגום לעברית בוטה, הסופר שם בפי האל את מילות התוכחה הבאות: "למה אתה כל-כך כועס ומקנא, ומה בעצם אכפת לך? הרי בין אם אתה מיטיב לשאת מנחה ובין אם אינך מיטיב – הנה לך הנשים אשר צובאות (רובצות) על פתח מועד (והרי האשה היא אותה "חטאת" שעליה נאמר "אֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ"), ואתה יכול "לעשות חיים" עמן (רמז למנהג המדינים-קינים לשכב עם הנשים באהלי המשכן שלהם, כמו שנזכר בפרשת בעל פעור ובסיפור על בני עלי ומשכן שילה: "אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד")…

    תבדוק אותי.

    שלך בברכה: ע.י. הישראלי. :-)

  17. נ.ב.

    כמעט שכחתי:

    אותה "חיבה יתרה" (בלשון סגי נהור) למשפחתו של משה, היא גם הסיבה שהסופר J בוחר לסיים את סיפורו בכך שהשם המופרש "יהוה" מתגלה לכל בני האדם עוד בימיו של "אנוש" (שמבחינתו זה שם קוד לשלמה, בנה של בת-שוע בת עמיאל היבוסית) – ולא בימיו של משה (בניגוד למה שמספר הסופר P בשמות ו' 3)…

  18. תשמע, על וולהאוזן אמרו שהוא לפעמים מזכיר את מינכהאוזן בהפלגותיו הפיוטיות, או בלשון קויפמן "הרומנים ההיסטוריים שבדה מליבו" –
    ומה נעני אבתרך? :)
    אם עוד לא זכית להיתקל בזה, תקרא את הסיפור המעניין על בן גוריון, העברים הקדומים והביקורת מצד מפלגת חירות ("לו זכה בן גוריון לגילוי אליהו"):
    http://ivri.org.il/2013/11/ben-gurion-and-the-hebrews/

    • תמהני עליך, אברם העברי, שנתפסת לטענותיו היבוסיוניסטיות של 'אלי-עזר' שוסטק. הלא דוד הוא אדם (שהרי שנותיהם 70+930 משלימות לאלף), והוא קדם ל'זה-אלי'ן וכל שכן ל'אליהו' ששמו מעיד בו שהוא מבעלי הסינקרטיזם שהצהירו 'ה' הוא האלקים'. לא 'אדו'ארד ראש – אלא דוד!

      בברכה, ד"ר שאציוס פון לווינהאוזן,
      מכון 'מים לדוד', שעריים

      • וַיְהִי דְבַר בַּת קוֹל אֵל הד"ר שטוציוס פון ווינדבאוזן בן חוב"ב התמני לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. וַיְדַבֵּר פון ווינדבאוזן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אברָם העברי אֶת דִּבְרֵי פון ווינדבאוזן, וַיִּשְׂמַח מְאֹד וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' בְּכָל יוֹם וָיוֹם אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִד בֵּן חָכָם עַל הָעָם הָרָב הַזֶּה. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי פון ווינדבאוזן…

        וְיֶתֶר דִּבְרֵי פון ווינדבאוזן וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, וְחָכְמָתוֹ, הֲלוֹא הֵם כְּתֻבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים אֲשֶׁר כָּתַב שֶׁבְנָא בֶּן-שְׂרָיָה בֶן-שְׁוָא בֶן-שַׁוְשָׁא בֶן-אֱלִיחֹרֶף בֶן-שִׁישָׁא בֶן-אֲרַוְנָה בֶן-אֲדֹנִי-צֶדֶק בֶן-מַלְכִּי-צֶדֶק, הַסֹּפֵר הַיְבוּסִי, הָשָׁנוּן, אֲשֶׁר לְבֵית דָּוִד:

        https://no666.wordpress.com/2010/05/06/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99/

        ;-)

  19. אילו זכה אליהו אורבך לגילויי ארנסט זלין (וראה: E. Sellin, Geschichte des israelitisch-jüdischen Volkes, I, Teil, 1924, 100) – שגם אותם הכיר קויפמן היטב (וראה תאור טענתו של זלין, ודעה אחרת המתנגדת לה, אצל: י. קויפמן. "תולדות האמונה הישראלית – כרך ב'", ירושלים ותל-אביב, תשכ"ד. עמ' 309, הערה 6 שם) – הוא היה יודע שזלין, אשר חפר בשכם בשנים 1914-1913, ומצא שם את המקדש עם האבן הגדולה בחזיתו (שעמד שם ברציפות מראשית תקופת הברונזה המאוחרת ואל תוך התקופה הישראלית) גם הוא כבר העלה את הרעיונות הללו עוד הרבה קודם, ואף מצא ביהושע כ"ד עדות לברית שכרת יהושע "ראש שבטי רחל" בשכם, בין "שבטי רחל" שעלו לארץ ממצרים, לשבטים ישראלים שכבר ישבו בארץ מלפנים, בשם "יהוה אלהי סיני"; וגם טען שתיאורי עלית ה' משעיר בשירת דבורה ו"בחירת האלהים חדשים" שם, הם רמז לעלית הקבוצה שהביאה את פולחן יהוה מדרום בימי דבורה ובחירת 'יהוה' כאל חדש של אותם משבטי ישראל שכבר ישבו בארץ; ועדויות נוספות לכך הוא מצא גם בפרשת המזבח בהר עיבל – המחלקת את העם לשתי קבוצות – וגם בברכת משה, המדברת על "המלכת 'יהוה' באספת ראשי שבטים" (דבר' ל"ג 2-5)…

    לדעתי, ספק רב אם חלוקתו של זלין בין "שבטי רחל", דווקא, לבין שאר השבטים היא מוצדקת (לדעתי עדיף מודל של שלוש קבוצות אוכלוסיה: אחת מקומית [כולל 'עפירו'] וכזו שיצאה ממצרים בסוף תקופת ההיקסוס; צפונית שהגיע מאזור חרן במאה ה-13 לפסה"נ; ודרומית שהגיע מהמדבר גם היא במאה ה-13 לפסה"נ, והביאה עמה משם את האמונה ב'יהוה'), אבל אכן, כפי שאמר זלין, אפשר לתמוך בדה זו לפי תאור "בואו/זריחתו" של האל 'יהוה' משעיר/סיני מופיע בברכת משה לצד תאורי שבטים היושבים בנחלותיהם וראשי שבטים המתאספים יחד כדי להמליך אותו (הברכה נפתחת במילים: "יהוה מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן … ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"); ואכן, בהתאם לטענתו, גם את שירת דבורה ניתן לפרש בקלות כאילו עליית 'יהוה' משעיר מתרחשת כשלפחות חלק מהשבטים כבר יושבים בנחלותיהם ומאוגדים בברית על-שבטית כלשהי בשם 'ישראל', ואלו בוחרים בו בתור "אלוהים חדשים"…

    העובדה שבסיפורי יוסף והעבדות במצרים מופיעה הרבה פעמים המילה "עברים", והעובדה שיציאת מצרים נקשרה בישראל לפולחן "עגלי הזהב" – שהיו סמלי הפולחן של 'אל' (שעל שמו אנו נקראים ישר-אל) – גם היא מחזקת את ההשערה שהמסורות הקשורות ביוסף ויציאת מצרים התגלגלו בארץ שכם עוד בימי העפירו של אל-עמרנה, שמצאו שם מפלט מהשלטון המצרי (ולא מדובר בקבוצה אתנית כלשהי, אלא סתם פליטי חברה עם אג'נדה אנטי-מצרית)…

    נו, אז קויפמן אמר על ולהאוזן "הרומנים ההסטוריים שבדה מליבו" – כאילו הטענה שמשה כתב את התורה מפי הגבורה היא יותר רצינית ופחות "רומנטית" מאשר לחפש ולהציע תאוריות שונות (מבוססות ככל הניתן, כמובן) שמנסות להסביר את הכתובים על רקע קצת יותר אנושי… השאלה הרצינית בסופו של דבר היא האם אותם "פיוטים" שאותם מציעים בתור הסבר יש בהם הגיון שמסתדר ופותר באופן אלגנטי וראוי את הבעיות שלפנינו – אם לאו…

    לדוגמא, במקום אחר אני טוען שיחזקאל ביסס את תיאורי "מעשה המרכבה" המופלאים שלו על חפץ ששימש "כיריים לבישול". נשמע מופרך והזוי על-פניו, נכון? ובכן, לדעתי יש לכך ראיות די חותכות:

    http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-45652-44522.htm

    וראה גם תמונות:

    http://www.tf.uni-kiel.de/matwis/amat/iss/kap_a/illustr/bronze_cauldron-stand_large.jpg

    http://www.britishmuseum.org/research/collection_online/collection_object_details/collection_image_gallery.aspx?partid=1&assetid=34830001&objectid=464314

    • תשמע, זה כבר לא רומן, אלא טלנובלה! :) אגב, נדמה לי שקויפמן זח"ל לא אמר זאת על וולהאוזן, אלא על צורר אדומי אחר, לא משנה…
      ולגבי החכם זעללין זי"ע, אין לנו אלא להניח שאורבך גילה לו רז זה בשבתו בגרמניה (או אולי בשכם?), והלה פרסם את זה קודם.
      ולגבי יחזקאל – אמר אברהם, חיי ראשי לא זכיתי להבין מניין שאלו כיריים לבישול?! (אגב, תמונות יפות, בלי קשר). במאמר המצורף לא מוסבר מאיפה הרעיון שהמכונות היו למעשה כיריים, ועיקר חסר מן הספר!

    • בס"ד טו"ב בשבט ע"ז

      עודד ישראלי ציין את ייחודה של המרכבה שראה יחזקאל שאין כדוגמתה במרכבות האלילים. אלקי ישראל מושל למעלה ולמטה ובכל רוחות העולם (כנרמז ב'ח' וב'ד' שב'אחד'). הוא הנושא את מרכבתו בו זמנית לכל כיוון שירצה, ותחת פיקודו עומדים איתני העולם, האריה המסמל את כח הלחימה, השור המסמל את היציבות ופיתוח העולם, הנשר המסמל עוצמה ומהירות, והאדם המסמל את יכולת המחשבה – כולם שוים בהיותם משרתי ה' העושים את רצונו.

      המשכן וכליו (חוץ מאשר המנוכה והכיור) רבועים, ומבטאים אף הם את שלטון הבורא, למעלה למטה ובארבעה רוחות השמים. נחושת עשוי גם המזבח שבמשכן, המבטא את עבודת האדם, המשעבד את כל כוחותיו לבוראו הנותן לו כח לעשות חיל.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  20. תגיד, אברהם. הא אתה טרחת לבדוק ולקרוא ולחשוב, או שמא זילזלת ופסלת מראש?

    האם אתה יכול, למשל, לענות על השאלה: מה בעצם רואים בתמונות – ואיך אני, "בעוונותי הדמיוניים" קושר את זה למעשה המרכבה של יחזקאל (שלא לדבר על נימוק רציני שיסביר איפה אני טועה)?

    • חלילה שזלזלתי! ועוד הדגשתי שאני "לא זכיתי להבין", משמע שהבעיה היא בי…
      ועיינתי בתמונות הדק היטב ו… זה נראה לי כמו פריט יודאיקה קלאסי, נניח מחזיק בשמים להבדלה:
      http://www.egozigallery.com/Data/Blogs/21/Images/7202.jpg
      או כלי נטילת ידיים בצורת אריה:
      http://www.sothebys.com/en/auctions/ecatalogue/2013/a-treasured-legacy-steinhardt-n08961/lot.51.html

      וכיו"ב…:)

      • ובכן, מתחת לתמונה הבאה כתוב:

        "Wheeled bronze wagon built for a cauldron 12-11 th century BC from Larnaka Cyprus"

        http://www.alamy.com/stock-photo-wheeled-bronze-wagon-built-for-a-cauldron-12-11-th-century-bc-from-57317134.html

        תשאל מה-זה "cauldron"?

        או, הנה הסבר:

        A cauldron (or caldron) is a large metal pot (kettle) for cooking and/or boiling over an open fire, with a large mouth and frequently with an arc-shaped hanger.

        http://www.wikiwand.com/en/Cauldron

        בקיצר, מדובר במין כיריים קטנים לבישול מהמאות ה-12 – 11 לפסה"נ – שהם מעין דגם מוקטן של "מכונות" מהסוג הגדול יותר, שעמדו בבית המקדש (אלו שבתמונות הן מקפריסין, אך חלקי מכונות כאלו נתגלו גם במקומות שונים בארץ)… וכמו שאומר המאסטר-שף יחזקאל:

        "וּמְשֹׁל אֶל בֵּית הַמֶּרִי מָשָׁל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה שְׁפֹת הַסִּיר שְׁפֹת וְגַם יְצֹק בּוֹ מָיִם. אֱסֹף נְתָחֶיהָ אֵלֶיהָ כָּל נֵתַח טוֹב יָרֵךְ וְכָתֵף מִבְחַר עֲצָמִים מַלֵּא. מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ… גַּם אֲנִי אַגְדִּיל הַמְּדוּרָה. הַרְבֵּה הָעֵצִים הַדְלֵק הָאֵשׁ הָתֵם הַבָּשָׂר וְהַרְקַח הַמֶּרְקָחָה וְהָעֲצָמוֹת יֵחָרוּ. וְהַעֲמִידֶהָ עַל גֶּחָלֶיהָ רֵקָה לְמַעַן תֵּחַם וְחָרָה נְחֻשְׁתָּהּ וְנִתְּכָה בְתוֹכָהּ טֻמְאָתָהּ תִּתֻּם חֶלְאָתָהּ"…

        נו, אתה מתחיל כבר לראות בעיני רוחך את הכיריים המעופפות מהנחושת, עם האופנים, האריות, הבקר והכרובים, ובתוכן תמרות האש ומעליהם הענן – או שמא אתה עדיין "אינך זוכה"?.. :-)

        • עכשיו זכיתי!
          אבל לא זכיתי להבין מה רע בזיהוי הפשוט והידוע של המרכבה עם "מרכבות האלים" השונות והמשונות שנמצאו, ושכללו חיות מכונפות למיניהן?
          משל הסיר הוא על ירושלים – מה הקשר למרכבת האלהים?!
          גם ירמיהו, אגב, ראה "סיר נפוח" – הגם האו במאסטר-שפים?…

          נ"ב
          גם ישעיהו אומר: "וְעָשָׂה ה' צְבָאוֹת לְכָל הָעַמִּים בָּהָר הַזֶּה מִשְׁתֵּה שְׁמָנִים מִשְׁתֵּה שְׁמָרִים שְׁמָנִים מְמֻחָיִם שְׁמָרִים מְזֻקָּקִים"…

          • האמת היא שאני לא מכיר שום "זיהוי פשוט וידוע" עם "מרכבות אלים" כלשהן, ודאי לא כאלו עשויות נחושת, מרובעות (עם "ארבע פנים"), על ארבע אופנים מנחושת (לרוב למרכבות מלכות יש שני אופנים, כמו במרכבות קרב), עם אריות (פני אריה), בקר (פני שור) וכרובים (פני אדם) וכנראה גם עם "נשרים מלמעלה" (שהם מוטיב חוזר באותן מכונות שנמצאו) – וגם עם "עיניים על גבותיהם סביב" (הצץ שוב בחלק העגול העליון של המכונה בתמונה להלן); ועוד כאלו שאפופות בלהבות אש, וניתן להוציא מתוכן/תחתן גחלים (יחזק' י' 1 – 7)…

            http://www.tf.uni-kiel.de/matwis/amat/iss/kap_a/illustr/bronze_cauldron-stand_large.jpg

            אפילו אם תמצא איפשהו בעולם העתיק כזה דבר בדיוק (ואשמח לראות תמונה), אין לנו שום ידיעה שיחזקאל זכה לראות כאלו במקומות בהם בילה את חייו – ומה שאנחנו כן יודעים, כמעט בוודאות, זה שהוא היה כהן במקדש ירושלים וזכה לראות שם את המכונות הענקיות הללו עומדות במלא הדרן, ולכן סביר הרבה-הרבה יותר שהן אלו ששמשו השראה לאותו "מראה" שהוא מתאר…

            באשר לסיר הבישול – שהוא כנראה מוטיב שמשותף ליחזקאל ולירמיהו – רק רציתי להראות ולהדגים שהשימוש בכלים המשמשים לבישול ומזון לצורך השראה נבואית משהו מאוד מקובל (ויש במקורותינו גם קלוב קיץ, דודי תאנים, ענף שקד, תנור ועוד), במיוחד אצל יחזקאל (שבמקום אחר אף משתמש ב"מחבת ברזל"), וזה למקרה שמישהו יתהה האם זה סביר שיחזקאל יעשה שימוש נבואי שכזה במשהו שמשמש בסה"כ בתור "כיריים לבישול"…

          • לגבי מרכבות האלים – הכוונה לרעיון הרווח שהאל עף עם איזושהי מרכבה, כמפורש במקרא: "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (תה' יח, ועוד).
            הנה לדוגמה ממסופוטמיה:
            http://www.mesopotamiangods.com/wp-content/uploads/2014/12/11b-Yahweh-in-flying-chariot.jpg
            http://www.mesopotamiangods.com/wp-content/uploads/2014/08/3b-Ashur-the-god-of-Assyria.jpg
            ואחת מאטרוסקיה:
            http://www.lebtahor.com/Archaeology/sealsbullaecoins/hephaestus%20winged%20chair%20525%20BCE%20attic.jpg

            נ"ב
            הפלאת אותי בדבריך הבאים: "ומה שאנחנו כן יודעים, כמעט בוודאות, זה שהוא היה כהן במקדש ירושלים".
            זו מניין?!

          • ונראה לי שאתה מחליף סיבה במסובב – הכיריים הם לא המקור לחיות וכו', אלא השתמשו בחיות האלוהיות כקישוט – כמו שפריטי יודאיקה מעוטרים למשל בספר תורה וכדומה (להבדיל…)
            אגב, אם מדובר פשוט בכיריים, למה יחזקאל מסתבך כל כך בתיאור המעורפל שלהן? מה הבעיה לומר "כְּעֵין כִּירַיִם" (או כל ביטוי אחר שהיה מוכר אז)?!

  21. נץב.

    "המאמר המצורף" הוא למעשה רק תגובה אחרונה בשרשרת – ובאחת מהראשונות מוסבר שעל המכונות עמדו "כיורים", ויש הפניה לסיפור על מקדש שילה בספר שמואל, ששם הכיורים נמנים על כלי הבישול:

    "וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים, אֶת-הָעָם–כָּל-אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח, וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר, וְהַמַּזְלֵג שְׁלֹשׁ הַשִּׁנַּיִם, בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד, אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר–כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג, יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ; כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה" (שמ"א ב' 13 – 14)…

    נדמה לי אף שנאמר שם משהו על זה שהמילה "כיריים" מקורה במילה "כיור/כיורים/כיוריים" – ואולי אף מוסבר שאין סיבה אחרת לשים "כיורים" ענקיים על משהו בגובה 2 מטר, אלא אם כן המשהו הזה הוא כלי המשמש כתנור לבישול – אבל אין לי כוח לבדוק…

    ואגב, באשר לטלנובלה של זלין – נדמה לי שזו הפכה בשנים האחרונות לאחת הדעות המקובלות יותר במחקר, בעיקר של האדומים. עובדה שהם אפילו הכניסו את זה לויקיפדיה הפופולרית שלהם, ימח"ש, בתוספת כמה הפניות למקורות, ועוד כמה נימוקים:

    https://en.wikipedia.org/wiki/Yahweh#Iron_Age_I:_El.2C_Yahweh.2C_and_the_origins_of_Israel

    :-D

  22. תשמע, אברהם. אילו יחזקאל ("בֶּן-בּוּזִי הַכֹּהֵן", שכנראה גלה עם "גָלוּת הַמֶּלֶךְ יוֹיָכִין", ומרבה לעסוק בענייני המקדש בירושלים ומשפחות הכהונה שם) רצה לתת לך תיאור סתמי ורווח של אל הרוכב על כרוב או טס במרכבה שמימית (ואגב, שים לב שהמרכבות באיורים שלך הן בעלות שני אופנים בלבד, כדוגמת מרכבות הקרב המלכותית בהן רכבו המלכים, וגם שתי כנפיים בלבד), הוא ודאי היה מסתפק במשפט אחד או שניים – מקסימום שלושה. אבל יחזקאל נותן פה תאור ארוך-ארוך ומפורט-מפורט, על עמוד שלם, שבו הוא מדגיש שמדובר במשהו מנחושת (או לפחות נוצץ כנחושת) עם ארבע פנים, וארבע אופנים בפינות שנראים בצורה מסויימת, וארבע "חיות" שפניהן מפורטות וזהות לתיאור המכונות במקדש (למעט פני הנשר, שלא נזכר בתיאור המכונות במקדש אך זה מוטיב שמופיע בכל/רובדגמי המכונות שנצמאו) ויש גם "עיניים על גבותיהם סביב" (בתיאור המכונות "וְלֹיוֹת סָבִיב")… הוא טורח לפרט את אופן תנועתן במבנה רבוע וקשיח, ואף להסביר שהאש "כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים–הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת" – ובפרק י' הוא אף מסביר: "בֹּא אֶל-בֵּינוֹת לַגַּלְגַּל אֶל-תַּחַת לַכְּרוּב וּמַלֵּא חָפְנֶיךָ גַחֲלֵי-אֵשׁ מִבֵּינוֹת לַכְּרֻבִים"…

    מכל זאת אנחנו אמורים ללמוד (במידה ואנחנו מפעילים קצת את הראש) שהמראה הוא לא תיאור סתמי, אלא יש לו איזה חשיבות שהמתאר רצה להעביר – או, לכל הפחות, הוא מתבסס על משהו מאוד מאוד ספציפי, ולא על איזה רעיון כללי מופשט (ואגב, אני מניח שאילו יחזקאל היה רוצה לתאר חיות שמימיות מיתולוגיות, הוא לא היה מיחס להן גוונים מתכתיים דווקא, כגון הנחושת)…

    אז מדוע יחזקאל לא אמר "כעין המכונות/כיריים"? כנראה שהוא רצה שאנשים יבינו לבד. אולי הוא רצה "לשחק אותה אידיוט" ("משוגע" כדרכם של הנביאים) שרואה משהו שהוא עצמו לא מבין – ואילו האנשים המאזינים לו (או קוראים את כתביו) ידעו לפרש בעצמם…

    ובכלל, אתה צריך להיפטר מהקונספציה לפיה הסופרים במקרא כתבו דברים "דוגרי" כפשוטם. הם כנראה דווקא מאוד אהבו משלים וחידות, רמזים וסודות, משחקי מילים ומדרשי שם, ושאר מיני דברי חכמה ושנינה (ועובדה שהפרקטיקות הללו אף נזכרות במפורש פה ושם במקרא, הלא כן?)… למשל, אם הסופר כותב לך סיפור על גן עדן ועל קין והבל, ומצרף לך גם כל מיני מגילות יוחסין עם שמות קצת משונים – זה לא באמת בגלל שהוא ידע, או אפילו דמיין, שהיו בתקופת הבריאה אנשים שנקראו קין והבל, או מחויאל ומתושאל ולמך ועדה וצילה ויבל יובל ותובל…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים