Home » אנתרופולוגיה » נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית

נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית

חג שמחת תורה שהסתיים זה עתה, הפגיש אותי שוב פנים בפנים עם התופעה המפליאה בכיעורה של תגובת כמה גברים דתיים כלפי נשים שמבקשות לקחת את ספר התורה לעזרת נשים (או באנתרופולוגית: רפלקס התוקפנות הזכרי למול נקבות השבט הנוגעות בחפצי הפולחן). חוויתי את זה פעם בקהילה אחרת, שם בסופו של דבר עזב מישהו את הקהילה בשל כך, ועכשיו נתקלתי בזה שוב, כשהפעם האיום היה לערב את הרב המקומי… מה שמעניין בשני המקרים האלו, שלא מדובר באנשים המקפידים, בוא נאמר, להיות מעשרת הראשונים בתפילה. ונשותיהם, בוא נאמר, לבושות יותר כמו בנות ציון שתיאר ישעיה (ג). וסליחה על המבט השטחי והחיצוני – אבל זו בדיוק התגובה שלהם כלפי אותן נשים: לא בוחנים כליות ולב, אלא שוללים על הסף את הלגיטימיות שלהן להשתתף בשמחת תורה.

אפרת שפירא-רוזנברג והכלוב הנשי

האירוע הזה – שכמוהו יש בלא מעט בתי כנסת אחרים אני מניח – הזכיר לי ווידאו שיצא לי להיתקל בו לאחרונה, ובו אפרת שפירא-רוזנברג מתארת את הסיפור הקפקאי סביב ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות להרחיב מעט את עזרת הנשים התחתונה בבית הכנסת המרכזי במזכרת בתיה (החל מדקה 47):

בקצרצרה, הוועד המנהל (= גברים אשכנזים בגיל העמידה) החליט לאחר כמה חודשים לא לבצע את ההחלטה, כדי "לא לפגוע במרקם החיים של בית הכנסת" (!) – כמובן שזה קשור למניין המשתף שאפרת הובילה במקביל, שהתכנס פעם בחודש לתפילה בה גם הנשים נטלו חלק, ולא בתור בייביסיטריות. את מה שקרה לאחר מכן אני משאיר לכם לשמוע מפיה של אפרת (רמז: טרגדיה-דרמה-קליימקס-הפי אנד), רק אצטט משפט אחד שהיא אמרה לרב המושבה: "אני לא מבקשת לבטל את הכלוב שלנו, אני מבקשת להגדיל את הכלוב. זה לא מאבק פמיניסטי – זה מאבק הומניטרי!"… תגובת הרב, אגב, היתה לדברי אפרת: "זה חלק מהאג'נדה שלך… אבל אני לא אחיה לנצח – אחרי שאני אמות, תעשו מה שאתם רוצים".

אגב, לסרטון התוודעתי כתוצאה מפוסט של יהודה יפרח, שניכר מהתבטאויותיו הפוגעות שקשה לו לבלוע את אפרת שפירא-רוזנברג ודרכה (מילא זה היה שימוש בסמים, או התנהגויות קבליות אזוטריות – אבל נשים בבי"כ?!…) – מה שמעניין הוא שלפוסט היו 186 לייקים ו- 58 תגובות, בעוד שלווידאו היו רק 220 צפיות. מנסיוני הדל, המשמעות היא שבפועל צפו בו כמה עשרות אנשים במקרה הטוב, וכמה וכמה תגובות היו יכולות להיחסך לו נחשפו לסיפור המלא, ולא רק לתיאור של יפרח.

כך או כך, ניסיתי להתרחק נפשית מהתופעה, ולבחון אותה בצורה אובייקטיבית, כמו שבוחנים שבט ילידי באמזונס למשל – והנה נזכרתי בתיאוריה סטרוקטורליסטית מרתקת, מבית מדרשו של האנתרופולוג הצרפתי קלוד לוי-שטראוס, תיאוריה שעוצמתה נעוצה באוניברסליות שבה.

אנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית (יש חיה כזאת)

אודה ואתוודה שבכל פעם שאני שומע את המילה "תיאוריה" במבטא צרפתי, אני שולח את היד אל ה- shift-delete – בעיקר בשל לאקאן, פוקו, דרידה ועוזריהם משאר העמים (כן, קריסטבה וז'יז'ק – אני מתכוון אליכם!). אבל קלוד לוי-שטראוס הצליח לכבוש את לבי, ולו בזכות העובדה שהוא היה גם אנתרופולוג. כלומר – יצא מגבולות צרפת האינטלקטואלית לכמה שנים, ואסף כמה עובדות לפני שהגה תיאוריות ממוחו הקודח. חוץ מזה, השימוש שלו בסטרוקטורליזם (ש'הומצא' עד כמה שידוע לי ע"י הבלשן דה-סוסיר) כדי להבהיר תופעות כלל-אנושיות הוא מרתק ובהיר, ואנסה להציג חלק מרעיונותיו בקצרה.
לוי-שטראוס טוען כי האדם מבקש לפענח את התופעות הטבעיות בהן הוא נתקל, במטרה 'לעשות סדר' בעולם שסביבו. הבעיה היא שהטבע הוא למעשה אוסף תופעות רציפות שקשה להבחין ביניהן. רק לשם דוגמה, לנו ברור ששיח הוא 'צומח' וחרק הוא 'חי' – אבל ישנם צמחים טורפים שנדמים חיים הרבה יותר מחרקים מסוימים. ואם כבר שיח – מה בעצם ההבדל בין שיח לבין עץ? או במונחים דתיים, על מה אנחנו מברכים 'בורא פרי האדמה' ועל מה 'בורא פרי העץ'?

התשובה לכך נעוצה בנטייתו של המין האנושי לקטלג תופעות: האדם אוסף תצפיות על הטבע, כמו כל בעל חיים. ההבדל הגדול הוא היכולת התרבותית של האדם לסווג את התצפיות האלו לקטגוריות. כך יש לנו קטגוריות כמו עשב-שיח-עץ, או דומם-צומח-חי-מדבר ועוד (מי שחושב שמדובר בקטגוריות 'טבעיות' ולא תרבותיות, מוזמן לעיין במחלוקות היהודיות לגבי הקטגוריה האחרונה, האם היא אמורה להיות 'מדבר' או 'חושב', והאם ישנה קטגוריה נוספת של 'נביא' או אולי אפילו 'יהודי'!).

אבל התרבות האנושית לא מסתפקת בכך – היא ממשיכה ומחלקת את אותן קטגוריות למה שמכונה 'צמדים בינאריים', כלומר, זוגות-זוגות של מושגים המוציאים זה את זה, למשל: חיים-מוות, חום-קור, למעלה-למטה, אני-אתה ועוד. צמדים מורכבים יותר הם זכר-נקבה, אנחנו-הם, חול-קודש, טבע-תרבות ועוד – כאלו שבהם המעורבות התרבותית גבוהה יותר. הנטייה האנושית הזו היא אוניברסלית, שכן המוח פועל כתוצאה מפעילות עצבית של שדרים חשמליים הנמצאים בשני מצבים – דלוק\כבוי, ומכאן שבכל תרבות אנושית אותה נחקור, נגלה חלוקות בינאריות שכאלו, והן תוכלנה ללמד אותנו על אותה תרבות (חשבו על היִין והיאנג כדוגמה – אם כי אלו נתפסים לפעמים כזוגות משלימים ולאו דווקא מנוגדים).

הדבר המעניין ביותר הוא מה קורה לתופעות שנופלות בין הקטגוריות? למשל חיה שגם זוחלת, גם שוחה וגם מטילה ביצים (נחש); או יצור אלוהי שנראה כבן אדם (מלאך); או – וכאן אני מתקרב לנקודה בה התחלתי – חפץ מקודש שעובר מעזרת גברים לעזרת נשים?…
ובכן, התשובה היא, שמתפתח סביבו טאבו ו\או מיתוס. ליתר דיוק, המיתוס הוא חלק מהפעילות התרבותית שנועדה להצדיק ולהסביר את הקטגוריות (למשל מיתוס הבריאה היהודי, בו מובחנים האור מהחושך, השמים מהארץ ועוד), והטאבו הוא מעין תגובה אנושית לתופעה שלא מסתדרת עם החלוקה הזו, כאשר גם לטאבו הזה מתלווה מיתוס כלשהו (למשל מיתוס הנחש בגן העדן). וכאן המקום להדגיש שבמילה 'מיתוס' אין שום שיפוטיות שלילית אלא להיפך, ואכמ"ל.

בתרשים סכימטי, בהשפעת איוריו של אדמונד ליץ', זה נראה בערך ככה:

structuralism

והנה דוגמה פשוטה לרעיון מאחורי התרשים הזה – תופעת הצבע. כידוע, צבעים הם לא משהו מוחלט, אלא קביעה חצי-שרירותית של כל תרבות, שהרי בטבע אין דבר כזה 'צבע', אלא משהו שהפיזיקאים קוראים לו 'אורכי גל' המהווים בעצם רצף מתמשך. התרבות שלנו 'חותכת' את הרצף הזה בנקודות מסוימות וקוראת לקבוצת אורכי גל בשם מסוים: כחול, אדום וכן הלאה (ראו את דברי ד"ר גיא דויטשר על 'למה אין כחול בתנ"ך', ואת הביקורת עליו) – וככה זה נראה בעיניים סטרוקטורליסטיות:

structuralism_of_colors

קודש-חול, זכר-נקבה, שפירא-רוזנברג

וחזרה לעולם הדתי הצר…
כמו שרמזתי לעיל, ההתנפלות הגברית-דתית על נשים המבקשות לרקוד עם ספר התורה (שלא לדבר על לקרוא בו בפועל, רח"ל!), היא מימוש לא מודע של הבינאריות הסטרוקטורליסטית הנ"ל. כלומר, הגבר הדתי מרגיש שהאשה מעבירה חפץ ל'איזור הדמדומים' שבין הקטגוריות המובחנות אותן יצרה התרבות שלו, ומעשה כזה הוא למעשה פריצה של טאבו – אלא שלטאבו הזה אין עדיין מיתוס ש'ירכך' אותו וינגיש אותו לסביבה (בעוד מאה שנה, הסיפור של אפרת יהיה מעין מיתוס שכזה, אולי…)
מה שמעניין הוא, שהגברים הדתיים בטוחים שהם נלחמים במאבק דתי, כלומר זה שבין קודש לחול. אבל האמת לדעתי היא שמדובר במאבק מגדרי, כלומר זה שבין זכר לנקבה .ההוכחה לכך היא גם הרמה הדתית הלא ממש גבוהה של הזכרים המעורבים במאבק, וכמובן התופעה המפליאה לפיה ילדים קטנים וחסרי הבנה דתית של ממש מורשים ואף מעוּדדים לעלות לתורה – בעוד שנשים מודרות ממנה לחלוטין!

male_female

אפילוג

בדרך כלל אני נמנע מלכתוב על תופעות חברתיות-דתיות שכאלו, אבל מדי פעם מגיעים מים עד נפש – מה שמזכיר לי את הפעם האחרונה בה חרגתי ממנהגי, וזה היה לפני כשנתיים, אז יסולח לי…

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית

36 תגובות על “נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית

  1. אברם, תסלח לי על מילותיי (בכנות) אבל הטון של הדברים הוא קצת מתנשא ולא נעים.
    באשר לנושא השוויון המגדרי, אני חושב שהבעיה איננה הלכתית טהורה כיוון שלכל בעיה הלכתית אפשר למצוא פתרון יצירתי כידוע. השאלה היא מהי רמת הנכונות של הציבור להתקדמות בנושא.

    • סלחתי כדבריך! אם כי לא נפגעתי כמובן – אבל אשמח לפירוט, מה בדיוק ההתנשאות?! בייחוד בהשוואה לפוסט של יהודה יפרח, ובכלל, היחס הגברי לתופעה הזו שהוא באמת מתנשא ולא נעים.
      ואגב, לא לכל בעיה הלכתית אפשר למצוא פתרון יצירתי, אבל הבעיה פה היא – כמו שניסיתי להסביר – תרבותית-חברתית. או אם תרצה, סוציולוגיה, ולא תיאולוגיה.
      נ"ב
      לא כאן המקום וכו', אבל ברור לי שההלכה היא (עוד) אמצעי תרבותי להנציח מבנים חברתיים כאלו, ולכן היא חלק מהבעיה, ולא חלק מהפתרון.

  2. מסכים איתך, והייתי אומר יותר מזה – החזקת ספר תורה, התעטפות בטלית, הנחת תפילין וכד' הפכו לסמלים זכריים. לכן אישה שמבצעת אותם נראית כאילו היא לובשת בגדי גבר, ובכך היא מערערת על הגבולות המגדריים ועוברת על הצווי: לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (דברים כב ה).

    • בס"ד כ"ה בתשרי ע"ז

      נשים האוהבות את התורה, מקיימות את מצוותיה בהקפדה ומחנכות את ילדיהן לאהבת התורה מובן מאד רצונן לשמוח עם התורה. וכבר נמצא פתרון הלכתי של רבה של רמת-גן הרה"ג יעקב אריאל – לשים ספר תורה על בימה בעזרת הנשים שתרקודנה סביבו. לדעתו, היה המנהג המקורי, גם לגבי הגברים, שספר התורה הונח על הבימה ורוקדים סביבו, וכך ראוי לנהוג גם אצל גברים.

      כך סובר גם רבה של ירושלים הרה"ג אריה שטרן (נזכר בראיון עמו 'הפתרון רבנות חיובית', באתר 'מוסף שבת – מקור ראשון). מזה שנים רבות נוהגים באלון מורה בהסכמתו של הרב אליקים לבנון, שנשים רוקדות בשמחת תורה סביב ספר המונח על הבימה בעזרת הנשים. כך הונהג לפני שנתיים בכוכב השחר. כמה נשים פנו לרב היישוב הרב אהד קרקובר (בוגר 'הר המור'), הציעו שנשים ירקדו סביב ספר התורה על הבימה שבעזרת הנשים (יש שם בימה, ארון קודש וספרי תורה המשמשים את מניין הותיקין ביום יום) וקיבלו את הסכמתו.

      במקום שיודעים, הן הרבנים והן הקהילה, שהיוזמה באה מאהבת תורה, מנשים שבאמת רוצות להיות 'מוסיף והולך' בעבודת ה' – יש פתיחות לחדש אף שהדבר לא היה נהוג מימים ימימה.

      במקום שיש חשש סביר, ש'פותחים בכד ומסיימים באוקיינוס', עד כדי שאיפה לבטל את גדרי הצניעות, ואצל ה'מהדרין' את כל הלכות הטהרה… – מובן שיאמרו להם 'לא בבית כנסתנו'.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לפעמים יש בעייה שעזרת הנשים קטנה מדיי, אך גם עזרת נשים גדולה מדיי יכולה להוות בעייה. אם יש בעייה של צפיפות כל שבת – ראוי לחשוב בכיוון של הגדלה. אך אם הצפיפות היא דווקא בחגים ובשבתות מיוחדות, יכול המצב של 'עזרה גדולה וריקה' להשרות דיכאון על המתפללות.

        את בעיית הצפיפות בעזרת הנשים, ניתן לפתור גם בדרך של הסבת חדרי תפילה ולימוד צדדיים בקומת בית הכנסת ל'עזרת נשים' נוספת לעת הצורך, דבר המיקל גם על קשישות או נשים המטופלות בתינוקות, שאינן צריכות לטפס לקומה השנייה.

        הגדלת עזרת נשים בקומה שנייה כרוכה בהוצאת כספית עצומה,המתחייבת מבניית משטח נוסף על עמודים. טוב יותר להשקיע בהנגשת הקומה השנייה לנשים, אם ע"י גשר, המאפשר לבעלות עגלות' לעלות בנוחות, או על ידי 'מעלית שבת'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בס"ד ח' בחשון ע"ז

          אחת הדרכים לבטא את חשיבותה של עזרת הנשים היא לעשותה למקום תפילה קבוע של אחד המניינים המתקיימים בימות החול, כגון מניין 'ותיקין' או מניין ל'מנחה-ערבית', וכך יהיו בה בקביעות תיבה, ארון קודש וספר תורה.

          כמו כן ראוי לעשותה לא רק מקום תפילה לנשים בשבתות וחגים, אלא לעשותה ל'בית מדרש לנשים', שבו יתקיימו בשבתות ובימי החול שיעורים לנשים. כן ניתן למקם בה ספריה תורנית שיהיו בה ספרים במקרא ןבמשנה, במדרשי חז"ל ובמחשבת ישראל, בהלכה ובאגדה, וכן עמדת מחשב עם מאגרי מידע תורניים – שתאפשר לנשים ולבנות לשבת בה, ללמוד ולעיין, להכין שיעורים ולכתוב עבודות וכל כיוצא בזה, בסביבה שקטה שמטבע הדברים קשה להשיגה בבית.

          כך תהיה לנשים אותה הרגשה ביתית שיש לגברים בבית הכנסת!

          בברכה, ש.צ. לוינגר

          • לפי תורת האנטרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, שכל זוג עיגולים מוצא לו נקודת חיתוך – מובנת היטב הבעייתיות בקיום מעגל של נשים לצד מעגל הגברים, שהרי יש לחוש שמא ישתלבו שני המעגלים זה בזה ויהיו כאן ח"ו ריקודים מעורבים. לפיכך נראה שלכל הפחות באתרא דשכיחי אנטרופולוגים סטרוקטורליסטים יש למחות, ובשאר מקומות יש מקום לצדד לקולא.

            בברכה, הק' ז'אן קלוד לוינג-שטראוס

          • בס"ד ב"ך בכסלו ע"ז

            בניגוד לספרי הנביאים והכתובים הנגללים סביב עמוד אחד – ספר התורה נגלל סביב שני עמודים היוצרים שני עיגולים – העיגול הימני המכיל את מה שקראנו בעבר והעיגול השמאלי המכיל את מה שעדיין לא קראנו, כאשר ביניהם מחברת היריעה המכילה את מה שאנחנו קוראים עכשיו.

            אולי הרעיון העומד ביסודה של צורת גלילה זו הוא: שהעיסוק ההווי שלנו בלימוד התורה אינו 'חזות הכל'. לימודנו כאן ועכשיו הוא חוליה מקשרת בין עבר לעתיד. הננו עוסקים בתורה, מעיינים ומחדשים על סמך היסודות שקנינו בעבר, ובכך מניחים את היסודות למה שעתיד להתחדש מכאן ולהבא.

            דברי התורה הם 'כמסמרות נטועים' – קבועים באיתן על יסוד המסור לנו מימות משה עד היום, אך כאילן הנטוע עושים פירות ופירי פירות.

            בברכה, ש.צ. לוינגר

            אף שמחת התורה, בה מציינים את סיום התורה והתחלתה מחדש, מבטאת את היות דברי התורה בעינינו תמיד כ'דיוטגמא חדשה', שככל ששבים ועוסקים בה מוצאים בה תובנות חדשות

    • לא בדיוק! טומאה-טהרה היא רק *עוד* צמד בינארי בו מבוצע שימוש תרבותי\חברתי כדי להגדיר ולהבדיל בין קטגוריות שונות. כמ"ש (וי' י, יא) "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר… לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר…"
      אגב, דיני הטומאה והטהרה מאוד שוויוניים – הבעיה היא שמה שנשאר מהם בימינו הוא בעיקר טומאת נידה השייכת לנשים – וגם שם מצאו הגברים מקום להתגדר בו, בראיית כתמים וכו' ואכמ"ל.

      • לא מדויק, טומאת נידה הוגדרה כדמונית והיא הייתה כזו בניגוד לשאר הטומאות. ע' רמב"ן על התורה במספר מקומות, מנהג אשכנז שהקדום שנידה אינה נכנסת לבית הכנסת ועוד.

        הבה ונשווה בין טומאת נידה לטומאת קרי:
        נידה טמאה שבעה ובעל קרי יום אחד.
        נידה היא אב הטומאה + ומטמאה משכב ומושב, מה שאין כן בבעל קרי.
        נידה היא תופעה מחזורית לעומת קרי שהוא טבעי.

        • תיקון
          נידה היא תופעה מחזורית לעומת קרי שהוא מקרה או יזום.

          • מפני אשר טרדות הזמן גליו ומשבריו עלי עברו, ומה שהלב חושק הפנאי עושק, ובדוחק יש לי זמן אף לבלוע רוקי וכל שכן לדון בדיני רוקו של זב והמסתעף – אשר על כן אמרתי כיוון שאיתמחי גברא ואיתמחי קמיעא, קריינא דאיגרתא איהו ליהווי פרוונקא.
            ויה"ר שיקויימו בי דברי צופר (איוב יא) "הֲרֹב דְּבָרִים לֹא יֵעָנֶה…וְאוּלָם מִי יִתֵּן אֱלוֹהַּ דַּבֵּר וְיִפְתַּח שְׂפָתָיו עִמָּךְ".
            החותם בדמע לכבוד האקדמיה וכותבי הדוק' באשר הם,
            נאם אברם העברי.

        • נכון – וטומאת נידה היא עוד כלום לעומת טומאת לידה שמגיעה בסוף ל- 40 יום לזכר ו- 80 יום לנקבה (ושוב הנקבה טמאה יותר מהזכר).
          אני רק אומר שזו נגזרת של הדיכוטומיה זכר-נקבה, שמטרתה להעצים את הניגודיות הזו, ולא שבגלל ענייני טומאה וטהרה נקבעה הדיכוטומיה הזו!

          • ולכן…?
            או אולי עדיף שתגדיר שוב מה בעצם הטענה שלך?
            "ובעומק העניין [איזה עניין?] הכל קשור להלכות טומאה וטהרה [איך ?]"

          • אתה טוען שהלכות טומאה וטהרה נובעות מהדיכוטומיה של גבר אשה, אולי. למעשה הלכות אלו מקבעות את האשה כ'חפצא' של טומאה, ולכן היא מנועה מתלמוד תורה, ובעיני ראיתי תשובה של ת"ח שכתב שאסור ללמד תורה לנשים ובפרט בעת נידתן, ומן הראוי להרחיק אותה מכל דבר שבקדושה כולל ספר תורה. התחושה הזו וודאי קיימת גם אם היא לא עוגנה ממש בהלכה.
            במגילת אחימעץ מתואר:
            ור' אמיתיי נאסף אל עמו. והניח בן ועבדיאל שמו.
            ולעבדיאל בן ושמו ברוך. ולא היה בתורה כאבותיו ערוך.
            ובימי ברוך בביתו ספר המרכבה היה. שבו שימש כל ימי חייו ר' שפטיה.
            והיה יום אחד. בערב שבת. שבו אל מכל מלאכה שבת. והיום חשכה. והאורה
            חשכה. ולא היה שהנר מדליק. לפני ספר המרכבה להדליק. ואשה אחת עמדה.
            והיא הארורה היתה נידה. מספר החיים תהא אבודה. ומהעולם הבא כחודה, הדליקה הנר לפני התורה. ואף ייי במשפחה חרה. (http://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain.aspx?mishibbur=560001&page=9)

          • אוקיי, אם הגענו עד מגילת אחימעץ להוכיח כזה דבר, אז המצב טוב :)
            רק שים לב שהתורה 'דאגה' לדין מקביל לזה של נידה\זבה – דין הזב, שגם הוא טמא שבעה ימים וכו' (אגב, לי זה נראה כהמצאה גמורה, וזה עוד יותר מדגיש את המוטיבציה ה'כהנית' לשוויון בתחום הזה).
            ואגב בזכות דבריך, ואגב עיוני בפרשת בבראשית, שמתי לב שקטגוריית הטומאה-טהרה *לא* מופיעה בכלל בפרשה! הפעם הראשונה שמופיעה זה בפרשת נח, לגבי הבהמות וכו'. אולי זה אומר שהקטגוריה הזו לא היתה כ"כ חשובה? אחרת הייתי מצפה לפסוק כמו "הרבה ארבה עצבונך וטומאתך" למשל!
            ודוק.

          • ממש בפרופורציה. בכנה זבים נתקלנו, ובשבעה דרכים בודקים את הזב.

            אפילו אחרי שבטלו דיני טומאה וטהרה מובא בחילופי מנהגים בין בני ארץ ישראל לבני בבל:
            א״מ (מזרח = בבל) אומרים נדה משמשת כל צרכי הבית, חוץ מג׳ דברים: ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, ובני א״י אינה נוגעת בדבר לח, ולא בכלים שבבית, ומרוחק התירו להניק את בנה.
            וראה הרחבה במהדורת מרגליות ב hebrewbooks

          • טוב
            מתקרבים לפרשת תזו"מ. אצטט מספרו של אברהם גרוסמן
            חסידות ומורדות.
            עמ' 49: בתלמוד ובא פסקו של רב הונא: "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו"."ואולם, בפםקיהם של חכמי אשכנז, ולאחר מכן גם של חכמי ספרד בימי הביניים, אנו מוצאים מנהגי הרחקה נוספים, מעבר למצוי בדבריו של רב הונא. כך, למשל, כתב ר' אליעזר בן נתן (ראב"ן) במאה הי"ב: "והאידנא נוהגות נשים שלא לבשל ושלא לאפות בנידתן.

            ובשם חכמי נרבונא כתב מורי אב"י העזר"י שאוסרים לנדה לאכול על שלחן של בעלה… ופסקי נידה כתבו.- אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו אוכלין לא בקערה שלה ולא משירי מאכלה, ולא כתב שום טעם. ואני שמעתי מטעם סכנה… וכל מה שנוכל להחמיר, ןחמיר ונרחיק ממנה, ונותנין אנו לה כלים וקערות וכפות ומפתחות וסדינים וכרים וכסתו' להשתמש בימי טומאתה… ויש נשים שנמנעות מליכנס לביהכ" ן ) לבית הכנסת) ומליגע בספר, חומרא בעלמא היא ויפה הן עושות. ומורי אבי העזרי אמר לי שיש נשים שאינן מתפללות אחורי הנדה. ואמר לי שמצא כן בפירוש בבריית' דנדה. הרבה חומרות אמר לי שראה שם. כללו של דבר כל מה שיכול אדם להחמיר בנדה יחמיר ותבוא עליו ברכה. "

            עמ' 318
            גורם אחר שהכביד על חלקן של נשים בתפילה בבית הכנסת הוא ההחמרה במנהגי נידה, שבעטיה לא באו נשים רבות לבית הכנסת, כפי שביררנו לעיל,

            האיסורים שעליהם הן הקפידו כללו איסור על הנידה לברך, להתפלל, להיכנס לבית הכנסת ולגעת בספר תורה, ולדעת כמה חכמים אף להסתכל עליו. אמנם, מדובר במנהגים קדומים שיש להם שורשים עתיקים עוד בארץ ישראל. ואולם, ההחמרות באשכנז מדברות בעד עצמן.

            נראה לי שהמקורות מדברים בעד עצמן ואני מציע ליידע בהן את הנשים הרוקדות

  3. התייחסותך פטרונית, מתנשאת ולא נכונה בעליל.

    למיטב הכרותי עם העולם הדתי והחרדי,
    ההתנגדות העזה להעברת הסמכות הדתית מהגברים לנשים,
    נובעת משמירה על ההלכה,
    שהיא הקנתה בעבר את הסמכות הדתית לגברים,
    מטעמים תלויי תרבות,
    כלומר: בעבר הגברים נחשבו נעלים יותר, מובילים ומנהיגים,
    ולכן ניתנה בידם הסמכות הדתית.
    כיום עם התפתחות השויון המגדרי,
    יש המבקשים להחיל זאת גם על הסמכות הדתית,
    אך ההלכה אינה גמישה לשינויים.
    ומגיני ההלכה נזעקים.

    • אתה מדבר על "העברת סמכות דתית מגברים לנשים" – דבר שלא הזכרתי ולא עלתה על ליבי בפוסט הזה (אם כי עמדתי בנושא זהה, אם זה מעניין מישהו).
      הפוסט עוסק רק בהתנגדות הגברית להעברת ספר תורה לעזרת נשים. אנא עיין הקישור שהביא דוד למעלה, שעוסק בדיוק בשאלה האם יש כאן איסור הלכתי – וליתר בטחון אעתיק משם את פסק ההלכה:

      "לא מצאנו במקורות איסור כלשהו לאשה להחזיק ספר תורה, ובכמה מקורות רואים במפורש שמותר לנשים להחזיק ספר תורה"

      כך שהבעיה היא ממש לא ההלכה אלא החברה* – וכמו שכתבתי, סוציולוגיה ולא תיאולוגיה.
      * ליתר דיוק (לדעתי) הבעיה היא פגיעה בגבולות ה'זכר-נקבה' כפי ששרטטו אותם הזכרים. ולכן בעיה כזו תהיה קיימת בכל חברה שהיא שקיימים בה גבולות כאלו ה'מתוחזקים' על ידי מוסדות הדת.

  4. Pingback: מעשה בראשית כיצירה סטרוקטורליסטית | ארץ העברים

  5. שלום אברם

    העלית נקודה שציינת כ"מעניינת" ומפתיעה למרות שהיא לא מפתיעה כלל בזה שאנשים שלא נחשבים כמקפידים על קלה כבחמורה ,לא "דוסים" מתנגדים נמרצות לכל מיני רעיונות חדשים במסגרת בית הכנסת במה שקשור לשיתוף נשים
    העניין פשוט מאוד -זה מה שמכונה "בעליבתים" או "הבורגנות הדתית" -אנשים שלא יהיו "דוסים" לא אנשים בעלי תודעה רוחנית או למדנית במינון גבוה אבל בכל מה שקשור לתפילות בבית הכנסת הם יהיו קנאים ל"איך שהתפללו סבא וסבתא" ול"כללי הטקס" – בניגוד למה שאתה חושב לא מדובר בשובניסטיים ,מדבור באנשים שבכל הקשור לחיים שמחוץ לבית הכנסת הם יכולים להיות תומכים נלהבים בשוויון ובקידום נשים אך כשזה מגיע לבית הכנסת "דיר באלאק ,סבא" [כלשונו של הרב בני לאו בפאנל שעסק בנושא שיצא לי לראות ביוטיוב שהוא תיאר מדוע בקהילה שלו הוא נזהר מאוד בעשיית שינויים בכל הקשור לשיתוף אקטיבי של נשים בתפילות למרות שהוא אישית דווקא תומך בשיתוף כזה]

    בהרבה מקרים אותם מתנגדים שאתה מתפלא עליהם הם יתנגדו גם לשינויים ממה שהם רגילים ללא קשר לנושא של שילוב נשים -מדובר פשוט בשמרנות בורגנית

    אלו אנשים שלא יתעניינו בפאנלים סטייל "התורה ופוסט מודרניזם הילכו שניהם יחדיו?" או "הלכה ומגדר אתגר או מדרון?" שהדתיים הליברלים כל כך אוהבים ולא יתעניינו בבירור הלכתי והשקפתי בדרך הנעשית בישיבות ,מה שמחזיק את הזהות הדתית שלהם זה בעיקר "יידישקייט מבית סבא"

    מדובר למעשה בקבוצה גדולה מאוד [אם לא הרוב]בציבור הדתי לאומי שפשוט לא עושה רעש ומטבע הדברים היא לא מסקרנת את התקשורת

    אני טיפה מתפלא שאני צריך "להכיר" לך את הקבוצה הזו – זה לא שגדלת כל חייך בקהילה חרד"לית או לחלופין בקהילה ליברלית בקטמון

  6. בהמשך לתגובתי הקודמת אעיר שהנטייה הבעליבתית לקנאות על שמירת המנהגים המקובלים בבית כנסת תוך כדי הפער בין קנאות זו לבין רמתם הדתית בכל שאר הדברים או בין דיעותיהם על שוויון לנשים מחוץ לבית הכנסת ודעתם השונה לגמרי שמדובר בתוך בית הכנסת

    היא בדיוק נקודת הפספוס של המאמר של פרופ' ורד נעם "מעבר למחיצה הפנימית" שבעל הבלוג מאוד אהב והזדהה אתו

    אותו ציבור גדול "בעליבתי" בדר"ך עושה הפרדה גמורה בין בית הכנסת לבין חיי היום יום שמחוץ לו באופן מובנה ומודע (וכמו שאמר לי אחד המתפללים בבית הכנסת כשהייתי גבאי שהתלונן על כל מיני חידושים -לא בענייני שיתוף נשים! – "בחברת סטארט אפ תחדשו חידושים בבית כנסת אני רוצה את המאמע לשון שלי")

    יש בנטייה הזו צד טוב – כי בית כנסת אכן אמור להיות בהרבה מובנים סוג של אקס טריטוריה- אך גם צדדים בעייתיים – כי חיי תורה ומצוות לא מתחילים ונגמרים בבית הכנסת והתורה היא לא מסגרת של "כללי טקס" ותו לא אלא הרבה מעבר לכך –

    אך מבלי לדון על החיוב והשלילה שבעניין מדובר בהלך רוח קיים ונפוץ ותמהני על ורד נעם ואלו -כמו אברם – שהזדהו עם מאמרה שהם התעלמו מכך כשהם באו במאמר בתמיהה כביכול הציבור הדתי לאומי מתנהל ב"פיצול אישיות"

  7. לגבי הנושא עצמו של הקפות לנשים –

    אם נעזוב כרגע את הבירור בעניין המנהג שהרמ"א מביא על נשים נידות שנמנעות מלגעת בס"ת [בצירוף עוד מנהגים שאותם הוא מזכיר באותו מקום וכיום דומני שלא נהוגים באף קהילה] ברור שסוף כל סוף אין טכנית בעיה הלכתית בדבר אך השאלה החשובה היא הקונטקסט

    אם מדובר בנשים סטנדרטיות שמעווניינות באמת ובתמים לשמוח עם התורה ולא רוצות רק למחוא כפיים מעזרת הנשים לגברים הרוקדים ואין להן שום אג'נדה פמיניסטית אז זה יכול להיות דווקא מבורך מאוד

    אלא שבלא מעט מקומות שעולה הרעיון הזה זה מגיע מהפמיניסטיות של הקהילה שספרי התורה משמשים להם כ"שלטי הפגנה" וכעוד דרך לקידום האג'נדה הפסולה שלהן בשיטת הסלאמי -מתחילים בזה ובשאיפה להגיע לנקודת הסיום בהפיכת בית הכנסת ל"בית כנסת" קונסרבטיבי [בכתבה שהייתה על העניין בזמנו דומני שב"ישראל היום" היו מרואיינות שאף אמרו זאת במפורש] ובדיוק כמו שיהודה יפרח כתב בקישור שהובא

    במצב כזה אי אפשר לצפות מהרבנים ומהציבור שיקבלו את הדבר בשוויון נפש ויכול להיות שיש בדבר גם בעיה הלכתית "טכנית" של ביזיון ספר תורה [שימוש בספר תורה כ"שלטי הפגנה"]

    באשר להתנגדות "בורגנית" "בעליבתית" לדבר שתיארתי של אלו שמתנגדים לעניין כי "הסבתות שלנו לא עשו את זה" עם זה אני פחות מזדהה משום שלמרות שאני שמרן וסובר שבית כנסת אמור לשמור על מנהגים וותיקים יש הבדל בין שמרנות לבין קיבעון וחשוב לזכור שעולם התפילה היהודי תמיד התחדש ולמשל קבלת שבת הנהוגה בכל בית כנסת כיום לא הייתה מוכרת לרבותינו הראשונים שכן היא נוצרה והתהוותה רק במאה ה16 למניינם ,לא מעט פיוטים ולחנים לתפילות נוספו עם הדורות ותמיד היה איזון בין קלאסיקות לבין חידושים שנהפכו עם הזמן לכאלו

    הסבים והסבתות לעיתים עשו דברים שהסבים והסבתות שלהם גם לא עשו וגם אנחנו יכולים לחדש כל עוד זה בגבולות ההלכה ורוח בית הכנסת וקדושתו -סבינו וסבותינו גם לא עשו קבלת שבת קרליבך" וחלקם לא רקדו במהלך התפילה ובהקפות בשמחת תורה הם לא הכירו הרבה מהשירים המושרים כיום זה לא אומר שלנו אסור לעשות את זה כדברי הרב זצ"ל "הישן יתחדש והחדש יתקדש" -יש איזון מתמיד בין הישן לבין החדש וזה איזון בריא

    לא צריך לפסול כל דבר אוטומטית כי "סבא וסבתא לא עשו את זה" -כל מקרה לגופו

    • טוב, חסכת לי להגיב על התגובה הקודמת, כי כאן אתה סותר מה שכתבת שם :)
      בקיצור, זה הטיעון הנדוש לפיו "אפשר לשנות קצת, אבל אנחנו הגברים נחליט על זה" בתוספת הטיעון הנדוש לא פחות "תוכיחי שאת באמת יראת שמיים ולא רפורמית" (הגברים פטורים, שהרי ברור שכולם יראי שמיים). עייפנו מזה.
      ולגבי ה'הפתעה' מהתגובה הדתית-גברית הצפויה (לדעתך) של "אל תגעו לי בבית כנסת" – אז כן, סכיזופרניה דתית היא דבר אולי צפוי, אבל תמיד מפתיע מחדש…

  8. אברם, לא מדובר רק בגברים, תתפלא לשמוע שיש גם נשים שמתנגדות לעניין ומאותם טיעונים בדיוק, המנטליות הבעליבתית שדיברתי עליה היא לא רק נחלת הגברים

    הטיעון של "סבתא לא עשתה את זה" מגיע גם מנשים לא רק מגברים

    זה נראה כאילו אתה לא מכיר מספיק את הבורגנות הדתית (גדלת בקהילה חרד"לית? )

    לגבי בדיקת היראת שמיים- כל מי שבא לשנות מהסדר הקיים ורוצה להציע משהו חדש נבחן בשבע עיניים זה לא קשור לנשים או גברים, זה בדיוק מאותה סיבה שאנשי ציבור נבחנים ונשפטים יותר מאשר האדם הממוצע מהרחוב, מי שרוצה לשנות ולהשפיע נבדק יותר .. ככה זה וזה הגיוני ומתבקש

  9. ועוד דבר- אתה לא מצליח להבין אנשים שיכולים להיות תומכים בשוויון וקידום לנשים אך כשזה מגיע לבית הכנסת הקנאות ל"תפילה של סבא וסבתא" גוברת? אתה באמת חושב שאנשים שיתמכו בנשים כראשי ממשלות ומנכ"ליות וכו' וכו' יתנגדו לשילובם האקטיבי בבית כנסת ממניעים שובניסטיים? שלא נדבר על זה שכפי שהזכרתי זו עמדה ששותפות לה גם נשים

    זה נראה שאתה מסתכל על כל הנושא בצבעי "שחור לבן" ושל "מדכאים ומדוכאים" ועיוור לגמרי לתמונה המלאה ולהפוך חשיבה של מתפללים ממוצעים בבית כנסת שעולמם לא מתחיל ונגמר בעיסוק בענייני מגדר

  10. כדאי לך להיכנס לאתר של בית הכנסת הרמב"ן בהנהגתו של הרב בני לאו – הרב הפופולארי בה"א הידיעה של הדתיים הליברלים – ולהציץ שם על הנאמר על שמחת תורה אצלם בבית הכנסת ועד כמה הייתה מחאה של מתפללים ומתפללות! על הרעיון שיהיו הקפות לנשים

    למרות שלדברי הרב בני לאו הוא טען באוזני בני קהילתו שהדבר מותר בשופי מבחינה הלכתית הם לא מיהרו לקבל את הדברים

    הוא כותב שם במפורש שלא מדובר היה בוויכוח בין הגברים לנשים ובכל צד של התומכים והמתנגדים היו גם גברים וגם נשים!

    קח את הדוגמא הזו כמקרה מבחן : קהילה בורגנית במובהק (לא מדובר בקהילה חרד"לית)ומונהגת על ידי רב מוכר מאוד וידוע בליברליות שלו וגם בכשרונו הרטורי ובכריזמה שלו לא תמהר להקשיב לו כשמדובר בפגיעה ב"יידישקייט מבית סבא" בסדרי בית הכנסת ושאני מדבר על הקהילה זה כעדותו שם גם מקרב נשות הקהילה

    צא ממשחקי "הבנים נגד הבנות" סיימנו איתם מזמן כבר בבית ספר היסודי ……..

  11. Pingback: לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב) | ארץ העברים

  12. Pingback: למה? ככה! | ארץ העברים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים