Home » מקרא » הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

חנוכת המזבח בעליית זרובבל - המאייר שגה קלות והכתירת את התמונה במילים "חנוכת המקדש", אבל המקדש נחנך 4 שנים מאוחר יותר

חנוכת המקדש בעליית זרובבל (עזרא ג), בערך בשנת 537 לפנה"ס – בפועל נבנה רק המזבח, ובניין המקדש חודש רק בשנת 520, בעידוד חגי וזכריה

משום מה נשמט מלוח השנה היהודי אחד האירועים החשובים והמרגשים בתולדות עם ישראל, שקרה ממש בימים אלו, וליתר דיוק, ב-ג' באדר לפני כ- 2,500 שנים – וכוונתי לחנוכת בית המקדש השני בימי שיבת ציון. האירוע התרחש בשנת 516 לפנה"ס, שבעים שנה בדיוק לאחר חורבן בית המקדש הראשון, וכעשרים שנה לאחר הצהרת כורש – אבל ככל שידוע לי אין שום טקס(ט) עבור היום הזה, והוא חולף בלוח השנה בלי להשאיר סימן.

אז כדי לתקן את המצב (באיחור קל, מקוצר רוח ומעבודה קשה), הרשו לי לצטט את תיעוד הטקס, היישר מהדיווח המובא בפרק ו' של ספר עזרא:

(יד) וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַּר עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס.
וְזִקְנֵי הַיְּהוּדִים בּוֹנִים וּמַצְלִיחִים, בִּנְבוּאַת חַגַּי הַנָּבִיא וּזְכַרְיָה בֶּן עִדּוֹא, וּבָנוּ וְתִקְּנוּ, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וּבְמִצְוַת כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרַס.
(טו) וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי הִיא שְׁנַת שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא.
וְנִשְׁלַם בַּיִת זֶה עַד יוֹם שְׁלֹשָה לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שֶׁהִיא שְׁנַת שֵׁשׁ לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ.
(טז) וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה.
וְעָשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַכֹּהֲנִים וְהַלְּוִיִּים וּשְׁאָר בְּנֵי הַגּוֹלָה, חֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה בְּחֶדְוָה.
(יז) וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
וְהִקְרִיבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית הָאֱלֹהִים הַזֶּה, פָּרִים מֵאָה, אֵילִים מָאתַיִם, כְּבָשִׁים אַרְבַּע מֵאוֹת, וּצְפִירֵי עִזִּים, לְחַטֵּא עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר, לְמִנְיַן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל.
(יח) וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.
וְהֵקִימוּ הַכֹּהֲנִים בִּפְלֻגּוֹתֵיהֶם, וְהַלְּוִיִּים בְּמַחְלְקוֹתֵיהֶם, עַל עֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַיִם, כִּכְתָב סֵפֶר מֹשֶׁה.

טוב, הייתי מסיים כאן, אבל כדי לא להשאיר הגיליון חלק, כמו שאומרים, אעלה על הכתב את התמיהות העולות מהקטע ואת הצעת התשובה אליהן, כפי שנגלתה לי מן השמיים, ומן השמיים ירחמו… 

שנים עשר השעירים כנגד "בני\שבטי ישראל"

חנוכת הבית שמתוארת בפסוקים, כוללת גם הקרבת קרבנות רבים. את רובם אפשר להסביר כמעין "דרשה" של שבי ציון על קרבנות חנוכת המשכן המופיעים בפרשת השבוע (תצווה), אבל הרעיון של הקרבת שנים עשר שעירים "לחטא" על ישראל הוא חדשני – אפילו יחזקאל, המחדש ה'רפורמי' של תורת הקרבנות, לא הזכיר קרבן כזה!
מה שמעניין הוא שקרבן דומה ואף משודרג יותר הוקרב על ידי אנשי עליית עזרא שאירעה כשישים שנה מאוחר יותר (ח, לה): "הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל פָּרִים שְׁנֵים עָשָׂר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה צְפִירֵי חַטָּאת שְׁנֵים עָשָׂר"!
אמנם ישנו תקדים מרומז ב"ספר משה" להקרבת שנים עשר שעירי חטאת כנגד ישראל, והוא קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן (במדבר ז). קרבנות אלו כללו שעיר עזים לחטאת (לא ברור על מי), ומכיוון שהוקרבו על ידי כל נשיא, נמצא שהם מכוונים כנגד ישראל (על שעירים כנגד ישראל\יוסף, ראו דבריי כאן). רמז נוסף אפשר למצוא בשעירים שהוקרבו בכל ראש חודש (במדבר כח), שמטרתם היא "לְחַטָּאת לַה' " (אך לא על ישראל!) ובסיכום הכולל הם 12 קרבנות (אך לפי ההלכה, בתשרי לא הקריבו, ואם כן יש רק 11).

הדבר השני שבולט בפסוקים אצלנו הוא הביטוי "בְּנֵי\ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (טז, יז) – ביטוי חריג מאוד בספר עזרא, ומופיע למעשה רק כאן ובפרק ג. בדרך כלל השימוש המקובל הוא "יהודים" או "בני הגולה" (ראו בפסוקים לעיל: "וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא", "בְנֵי הַגּוֹלָה"). כמו שנראה בסוף, הביטוי הזה יכול להוות מפתח להבנת 12 הקרבנות לעיל. וכך כותב ד"ר מיכאל קוכמן ב'עולם התנ"ך' (עמ' 168):

פסקה זו לא יצאה כנראה מתחת ידו של בעל המקור הארמי, שדבריו שוקעו עד כה בספר עזרא. אין הכתוב נוקט במונחים "יהוד", "יהודים", "זקני היהודים", שבעל המקור הארמי משתמש בהם. העושים את חנוכת הבית הם "בני ישראל, הכוהנים, הלויים ושאר בני הגלות". יתר על כן, הקורבנות בחנוכת הבית נועדו "לחטאה על כל ישראל תרי עשר למנין שבטי ישראל",* משמע, התפיסה היא שהמקדש נועד לכלל עם ישראל, ולאו דווקא ל"יהודים" תושבי "יהוד". פסוקים אלה הכוללים פירוט דקדקני של סוגי הקורבנות וכמויותיהם וכן את ההערה המסיימת "ככתב ספר משה" הולמים את רוחו וסגנונו של פרק ג.
* המילים "למנין שבטי ישראל" אינן בארמית תקנית, שכן היה צ"ל "למנין שבטיא דישראל" (כנלע"ד – השוו אונקלוס לבר' מט, טז ועוד – אם כי יש גם את דב' לב, ח, וזו לא אותה ארמית, ואכמ"ל)

"כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה"?!

הביטוי החותם את הקטע לעיל הוא גם התמוה ביותר בו – מה בדיוק כתוב בספר משה (=התורה) שבוצע בטקס? כפי שראינו, הקרבנות אולי רמוזים אבל בוודאי שלא כתובים, והעמדת פלוגות הכהנים ומחלקות הלויים אפילו לא רמוזה בתורה שבידינו! (יש אולי רמז רחוק בדב' יח, ח).
יתרה מכך, בתיאור הדומה שבעזרא ג, נכתב כך (פס' ב-ד): "וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים… וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב וְעֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפַּט דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" – בניגוד לפרקנו, העלאת עולות, וקרבנות חג הסוכות, אכן מפורשים בתורה, ואפילו הלשון "במספר(ם) כמשפט(ם)" כתובה בפירוש בספר במדבר (כט). אבל שנים עשר השעירים, כמו גם חלוקת הכהנים והלויים לפלוגות ומחלקות, אינם מוזכרים בתורה, בוודאי שלא בפירוש!
וכך כותב אחד מחוקרי הספר:

למה בדיוק התכוון המחבר בביטוי "ככתב ספר משה"… אינו קל להבנה, אבל הוא כולל לכל הפחות חלק מהחוקה הכהנית המשתקפת בקטעים כמו שמות כט או ויקרא ח. מעט מפתיע שלא נעשה כל איזכור לפעולתו של דוד כמייסד עבודת המקדש ובעלי התפקידים בו (דה"א כג-כו).
(J. Blenkinsopp, Ezra-Nehemia, P. 131)

הערתו האחרונה מכוונת לתיאור החי והנרחב בספר דברי הימים א' המציג את דוד המלך כמי שארגן את הכהנים והלווים למחלקות לפי משפחותם, והוא זה שקבע את תפקידיהם, ככתוב (כג, ו): "וַיֶּחָלְקֵם דָּוִיד מַחְלְקוֹת", עובדה המודגשת שוב בסיכום (כח, כ): "וַיֹּאמֶר דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ חֲזַק וֶאֱמַץ וַעֲשֵׂה… וְהִנֵּה מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְכָל עֲבוֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים".
יתרה מכך, בדברי הימים ב (ח, יד) מפורש שדוד הוא זה שקבע את מחלקות הכהנים והלויים, והוא מכונה לא פחות מ"איש אלהים"!

וַיַּעֲמֵד כְּמִשְׁפַּט דָּוִיד אָבִיו אֶת מַחְלְקוֹת הַכֹּהֲנִים עַל עֲבֹדָתָם וְהַלְוִיִּם עַל מִשְׁמְרוֹתָם לְהַלֵּל וּלְשָׁרֵת נֶגֶד הַכֹּהֲנִים לִדְבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ וְהַשּׁוֹעֲרִים בְּמַחְלְקוֹתָם לְשַׁעַר וָשָׁעַר כִּי כֵן מִצְוַת דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים.

ואכן, בפרק ג בעזרא, המתאר את חנוכת המזבח שנעשתה כ-4 שנים קודם לכן, נכתב בפירוש (פס' י): "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל", בדיוק כמו התיאורים בדה"א. במילים אחרות, מה ששוייך לדוד ע"י בעל דברי הימים + בעל עזרא ג, עלה מדרגה ויוחס ל"ספר משה" ע"י בעל עזרא ו'.

מקדש הדממה? (הערת אגב)

לא אמנע מהעֵר בקצרה, כי בפסוקים שצוטטו לעיל, הן מעזרא ג והן מדה"א, מובע חידוש עצום שנראה לנו מובן מאליו, ולפיו הלויים אמורים לשורר ולנגן.

Temple_of_Silence

יחזקאל קויפמן על "מקדש הדממה" (תולדות האמונה הישראלית, כרך ב עמ' 479-476; כרך א עמ' 557-556)

וכך נאמר בדה"א: "וְלַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' וְכֵן לָעָרֶב" (כג, ל); "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד… לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם… כָּל אֵלֶּה עַל יְדֵי אֲבִיהֶם בַּשִּׁיר בֵּית ה' בִּמְצִלְתַּיִם נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת לַעֲבֹדַת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ" (כה, א-ו). מקוצר זמן ומקום, צירפתי כאן צילום של דברי יחזקאל קויפמן זח"ל בנושא, שכותרתם "מקדש הדממה" (ממנו שאל ישראל קנוהל את כותרת ספרו), ועיקרם הוא שהמקור הכהני מתאר מקדש נטול קול: לא תפילות, לא מזמורים, ובוודאי שלא כלי נגינה!

זו תופעה חריגה מאוד ביחס לכל מקדש אחר המוכר לנו, וכאמור לעיל המקרא עצמו מודה שדוד המלך (מחבר ספר תהלים!) שינה לכאורה את המדיניות הזו באופן קיצוני – מה שהוביל את אחד ממפרשי ספר שמות להעלות את ההשערה הבאה:

שתקנותו של המחבר הכהני [בפירוט רכיבים מסוימים במשכן] מיוחסת בסופו של דבר לחסך של המקור הכהני בכל הקשור לליטורגיה או שירת-קודש, כפי שהעירו רבים (קויפמן). לדבר בקול פירושו להגדיר, להסביר, להפוך למיתוס.
אילמותו של המקור הכהני היא אכן מרשימה, אך היא גם מעודדת הסתכנות בפרשנות עצמאית – כמו זו שלי… איני יכול לדמיין שלמחבר לא היתה דעה בנושאים אלו. קל לי יותר להאמין כי הוא העדיף להימנע מפרסום דעתו. ייתכן עם זאת, כמו באינספור דתות מסתוריות ואחוות סודיות, שהפרשנויות המוסמכות למעשי הפולחן ולכליו הוסברו רק למועמדים לכהונה במהלך הכשרתם וחינוכם.
(W. Propp, Exodus 19-40, p. 467)

בין תרומה לתצווה

כדי לנסות ולהבין את קו המחשבה של מחבר עזרא ו', אחזור לפרשות השבוע שלנו, תרומה ותצווה, ובעיקר להבדל הבולט ביניהן (אותו שמעתי לראשונה בשיעור של הרב אורי שרקי) – פרשת תרומה מדברת אך ורק אל משה, ומציגה משכן בו לכל אדם מישראל יש זכות שווה. אין במשכן הזה לא כהנים ולא לויים, לא בגדי קודש ולא טקסי טהרה – כל הרוצה ליטול, יבוא ויטול. פרשת תצווה, לעומת זאת, היא ההיפך הגמור – המשכן המתואר בה הוא נחלת הכהנים, המתווכים הבלעדיים של עבודת ה' עבור עם ישראל.  באופן סמלי, פרשה זו היא היחידה בארבעת החומשים מספר שמות ואילך בה לא מוזכר שמו של משה. הבדל זה מסביר גם את היעדרם של הכיור ומזבח הקטורת מפרשת תרומה, ו"עקירתם" לפרשת כי תשא – ראו דבריי כאן.

במונחי עזרא ו', פרשת תרומה מדברת על משכן של בני ישראל, ופרשת תצווה על משכן הכהנים והלויים. וכך מוסברים כמין חומר הפסוקים הבאים, בהם תפקידם של בני ישראל מודגש וקודם לזה של הכהנים והלויים:

וַעֲבַדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא… וְהַקְרִבוּ… צְפִירֵי עִזִּין לְחַטָּאָה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל תְּרֵי עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן… כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה.

כך מובנת ההדגשה החריגה של "בני\שבטי ישראל", שכאמור מופיעה עוד פעם אחת בלבד בספר זה (פרק ג), וכך מובן גם הביטוי "כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה" – לא שמשה ציווה בתורה בדיוק על הקרבנות ועל המחלקות, אלא שמשה הקדים את משכן ישראל למשכן הכהנים – ובכך רמז שהמשכן נועד לישראל, והם אלו שאמורים לקבוע את סדרי העבודה בו, וכפי שעשה דוד מלך ישראל.

6 תגובות על “הבית אשר נשכח – בעקבות חנוכת המקדש השני

  1. בס"ד ט' באדר ע"ז

    השירה מלווה את עם ישראל מראשית הווייתו. שירת ניצחון והודיה, כשירת הים, שירת הבאר ושירת דבורה וחנה, ושירת הנשים 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבתיו'. שירת תוכחה, כגון שירת האזינו ומזמור מט שבתהלים. שירת ברכה, כברכת יצחק ויעקב לבניהם וברכת משה לשבטי ישורון לפני הפרידה, ולהבדיל ברכותיו של בלעם. ושירת קינה, כקינת דוד על יהונתן.

    השירה באה 'בליל התקדש חג' (ישעיהו ל,כט), והשירה באה בעת העליה לרגל 'בקול רנה ותודה המון חוגג' (תהלים מב,ה), 'ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל' (ישעיהו שם). השירה באה בעת חנוכת המשכן 'וירא העם וירנו' (ויקרא ט,כד), ותרועת חצוצרות מלווה את ימי השמחה והמועד: 'וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצצרת על על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם…' (במדבר ט,י). אף משורר גדול כבלעם מתפעל מהעם ש'ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו'.

    על אחת כמה וכמה שהשירה היא לחם חוקם של מבקשי ה', הנביאים ותלמידיהם. 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה" (מלכים ב', ג,טו).

    בנקודה זו טמונה סכנה. השירה המביאה להתלהבות יתירה עד לאקסטזה, עלולה להביא לפריצת המסגרות, כנדב ואביהו, שמיד אחרי 'וירא העם וירנו' קמו והקריבו בהתלהבותם אש זרה. לפיכך נמסרה עבודת השירה, ה'שירות בשם ה", לכהנים וללויים, שתפקידם מוגדר ב'כתב ספר משה': 'שמרי משמרת הקדש', והם שומרים אף על האוצר היקר של שירת הקודש לבל יגלוש ל'אש זרה'.

    השירות בשם ה' כרוך בקשר בל יינתק בעשיית צדק ומשפט, ככתוב: 'ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'. כשיש צדק – יש שלום ואחדות בעם, ושירת הלויים מהווה אז ייצוג נאמן של העם כולו.

    בברכה, שמשון צבי ב"ר דוד שמואל הלוי לוינגר

    • בס"ד יום השלישי לסדר 'ונשמע קולו בבאו אל הקדש' ע"ז

      ובראש משרתי המקדש עומד 'הכהן הגדול מאחיו', שכל תנועה שלו מלווה בצלצולם של עשרות פעמונים, כדי לקיים: 'ונשמע קולו בבאו אל הקדש לפני ה' ובצאתו ולא ימות'.

      לעולמם הרוחני של פילולוגים חמורי סבר או של מיסטיקנים קוויאטיסטים, אכן מתאים 'מקדש דממה' – אך לעם ישראל, שאבותיו מחוקקיו ומלכיו 'באו מאחר הצאן', מתאים מאד מקדש מלא חיים, המלא תרועת חצןצרות, צלצול פעמונים, וזמרת נבל וכנור, מנים ועוגב.

      בברכה, שמשון קלוד לוינג-שטראוס

  2. Pingback: (חוסר) משמעותם של טקסים | ארץ העברים

  3. Pingback: מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה | ארץ העברים

  4. Pingback: פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף | ארץ העברים

  5. Pingback: ריח ניחוח ללא מאגיה – רש"ימות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים