Home » אנתרופולוגיה » (חוסר) משמעותם של טקסים

(חוסר) משמעותם של טקסים

"גם את זה לעומת זה" - טקסים מקודשים מאז ועד היום

"גם את זה לעומת זה" – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה "המקור הכהני" (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים ("הקהל").
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה"הקהל") הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל. 

האם יש משמעות לפרטי הטקס? עמד[ו]ת היהדות

לכאורה התשובה לשאלה שבכותרת נראית ברורה מאליה – ודאי שלפרטי הטקס השונים יש משמעות, ואולי אפילו משמעות קוסמית. עוד הרבה לפני המקובלים שהדגישו את התפיסה לפיה כל פרט במצווה מכוון כנגד עולמות עליונים, כתב כבר פילון האלכסנדרוני את הדברים הבאים:

הוא [משה] תיאר את ימי קדם, החל מבריאת היקום, כדי להוכיח… כי מי שיקיים את החוקים, יקבל עליו ללכת בדרך הטבע ויחיה בהתאם לסדר היקום… אכן, מי שירצה לבחון במדוקדק את תכונותיהן של המצוות לפרטיהן ימצא שהן פונות אל ההרמוניה של היקום ותואמות לסדרו של הטבע הנצחי.
('על חיי משה' ב 52-48 = מהדורת דניאל-נטף עמ' 283-282)

פילון לא הסתפק באמירות כלליות כאלה, ובספרו 'על החוקים לפרטיהם' הוא מאריך להסביר מצוות רבות בצורה אלגורית-סמלית – ומכיוון שהבטחתי להתמקד בקרבנות, אני מפנה אותכם להסבר הארוך והמפורט שלו כמעט לכל סוגי הקרבנות (דניאל-נטף, עמ' 266 והלאה) – למשל, מדוע מוקרבים שני תמידים כל יום, מדוע מוקטרת קטורת, מדוע ישנם דווקא 12 לחמים, מה תפקיד המלח והלבונה, למה בראש חודש מוקרבים עשרה קרבנות ועוד ועוד – וברור שלדעתו יש חשיבות לכל פרט, בדגש על מספר הפריטים בכל קרבן.

דא עקא, שהעמדה הזו מבית המדרש האלגורי של היהדות ההלניסטית, נדחתה כמעט בבוז על ידי אחד מגדולי ישראל בכל הדורות, הלא הוא הרמב"ם. ואלו דבריו הנחרצים במורה הנבוכים – שוב, לגבי הקרבנות:

אבל מה שיש להדגים בו באמת מעניין הפרטים הוא הקורבן, שהציווי בהקרבת הקורבן יש לו תועלת גדולה ברורה כמו שאבאר. אבל היות הקורבן הזה כבש וזה איל, ושיהיה מניינן מנין מסוים, לזה אי אפשר ליתן טעם כלל, וכל מי שמעסיק עצמו, לדעתי, בהמצאת טעמים לאחד מן הפרטים הללו, הרי הוא הוזה הזיה גדולה שאינו מסלק בה זרות, אלא מוסיף זרויות, ומי שמדמה שיש לאלה טעמים, רחוק הוא מן הנכון, כמי שמדמה שהמצווה בכללותה לא לתועלת מציאותית.
(מו"נ ג, כו, מהדורת קאפח. אגב, שוורץ תרגם "אבסורד" במקום "זרות")

ההסבר הפילוסופי של הרמב"ם לכך הוא, שבעוד שהמצווה עצמה היא אפשרית ולא הכרחית – ולכן עצם ציווייה מורה שהיתה כוונה מיוחדת מאחוריה – הרי שפרטי המצווה הם הכרחיים, ועל דבר הכרחי אין לשאול למה דווקא כך ולא אחרת, ובלשונו: "וכן אמרך מדוע הן שבעה כבשים ולא נעשו שמונה, שכך היית שואל אילו נאמר שמונה…" – ונדמה שהדברים נאמרו כמעט במפורש כנגד השיטה ה'נומרולוגית' של פילון.

האם יש משמעות לפרטי הטקס? עמד[ו]ת האנתרופולוגיה

כידוע, טקסים בכלל וטקסי קרבן בפרט יש לא רק בתורה, אלא במגוון טקסטים עתיקים אחרים, ולא רק בטקסטים, אלא גם בביצוע חי ומתועד בקרב תרבויות רבות. כבר ראשוני האנתרופולוגים בשלהי המאה ה-19 עסקו רבות בשאלת מהותו ותפקידו של הקרבן, ביניהם מרסל מוֹס (אבי תיאוריית המתנה) ואֶנרי אוּבֶּר שהציעו תיאוריה מקיפה משלהם, הקרובה לתפיסת הייצוג הרואה בקרבן מייצג של המקריב. בדרך כלל האנתרופולוגים נטו למצוא משמעות גם בפרטי הטקסים השונים, כמו למשל ויקטור טרנר (Turner) שחקר טקסי בגרות בשבט אפריקאי ומצא סמליות אפילו בסוג העץ תחתיו בוצע טקס מסוים וכדומה; ובעיקר מאז שהאנתרופולוג המפורסם קליפורד גירץ (Geertz) קבע שהמתודה האתנוגרפית הנכונה היא שימוש ב"תיאור עשיר" (Thick description) היורד לפרטי הפרטים של כל תופעה אנתרופולוגית אותה מבקשים לחקור, וכל שכן כשמדובר בטקס דתי.

פריץ סטאל וטקס האש הווֶדי

השורות הראשונות מתוך היאג'ור ודה (לא, אני לא קורא סנסקריט... זה הטקסט באנגלית)

השורות הראשונות מתוך היאג'ור ודה (לא, אני לא קורא סנסקריט… זה הטקסט באנגלית)

הגישה המקובלת הזו נופצה ככלי חרס ריק על ידי חוקר הולנדי רב-תחומי בשם פריץ סטאל (Frits Staal), שהתמחה בחקר ההינדואיזם ושפת הקודש שלו, הסנסקריט. כרקע קצרצר, חשוב לדעת שההינדואיזם* הוא הדת* הרווחת בהודו מזה אלפי שנים – ואין לבלבל אותו עם הבודהיזם, ש'הומצא' אמנם בהודו (כאנטי-תזה להינדואיזם!) אבל משגשג בעיקר מחוצה לה. התפיסה ההינדית נוסחה באינספור מזמורים שהועברו בעל פה בין הברהמינים (מעמד ה'כהנים'), עד שמתישהו באלף השני לפני הספירה הם הועלו על הכתב בקורפוס שהכיל ארבע ווֶדוֹת (ved = יֶדַע בסנסקריט), כל אחת בת אלפי שורות – ולאלו חוברו עוד ועוד יצירות פרשנות בבחינת תורה שבעל פה שלנו, רק ללא דוֹגמוֹת מונותיאיסטיות כמו התגלות אחת, מקדש אחד, תורה אחת וכדומה…

לענייננו, אחת מתוך ארבע הוודות היא היאג'וּר וֶדָה (Yajur veda) המוקדשת כולה ל'תורת הקרבנות' ההינדית, שאפילו ספר ויקרא מחוויר לידה (רק להמחשה, בקישור הזה תוכלו לראות את 1361 מופעי המילה "קרבן" בוודה הזו) – וחלק מהטקסים המתוארים בה מהווים "טקסי אש" המוקדשים לאֵל-האש, אגני (Agni). הטקס הזה, כמו טקסים הינדיים אחרים, הפסיק להתקיים במאה ה-20 – אלא שפרופ' סטאל (שהיה מקורב לכמה דמויות הינדיות חשובות) יזם את החייאתו, בכפר בשם Panjal בצפון הודו, וצוות חוקרים משותף יצא בשנת 1975 לתעד אותו – וככה זה נראה:

לדעתי, הסרט הזה הוא must watch לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב את היהדות המקראית, ובמיוחד כהכנה לספר ויקרא שיגיע בקרוב – הדקות הראשונות, אגב, מציגות את התופעה המופלאה של ה"קריאה בתורה" ההינדית, שתאתגר כל תימני חובב קריאה, ולמעשה כל הטקס מלווה בדיקלום בלתי פוסק מתוך היאג'וּר ודה (מה שמחזיר אותנו לשאלת "מקדש הדממה – כן או לא" עליה רמזתי בפוסט קודם). אבל הדבר המדהים בטקס הזה הוא אורכו ומורכבותו – הטקס אורך 12 ימים (השוו במדבר ז!), במהלכם מקימים את המקדש בו ייערך הטקס, מקדשים את הכלים השונים, לובשים בגדי בד לבנים, מקימים את המזבח הגדול המורכב מ- 1,000 לבנים, ומבצעים את הטקס שמורכב מאינספור שלבים שביניהם צעידה טקסית אל המזבח, ניסוך נוזל קדוש (סוֹמָא) על המזבח, הקטרת קטורת, הקרבת מנחות ושאר הדברים שאנחנו מכירים מספר ויקרא – אבל בשידור חי.

סטאל, שנכח בטקס וצילם אותו, ביקש כמובן לרדת לעומקו ולהבין למה ירמזון שלביו, אבל כשהתחיל לשאול שאלות את ידידיו מבין הברהמינים החלו להתעורר תמיהות קשות: ראשית, מסתבר שהברהמינים עצמם לא יודעים להסביר את המשמעות של הטקס: תשובותיהם השונות נעו בין "כך עשו אבותינו \ אנחנו חייבים לעשות זאת" לבין "זה טוב לחברה \ זה מוביל לחיי אלמוות". שנית, חלקם כלל אינם מבינים את משמעות הטקסטים שהם מדקלמים בסנסקריט עתיקה. שלישית, מסתבר כי לטקסטים עצמם ניתנו במהלך מאות השנים מאז נכתבו פרשנויות שונות ואף סותרות. רביעית – ונקודה זו קשורה גם אל הטקסטים הכהניים שלנו – משום מה הטקסטים המקוריים עצמם לא טרחו מעולם לנמק את פרטי הטקס השונים! (סטאל מזכיר את טקס הפרה האדומה, שבמקרה נקרא בשבת האחרונה בבתי הכנסת, ואפילו את המדרש לפיו גם שלמה המלך לא הבין את פשרה).

מסקנתו של סטאל – לטקס אין שום משמעות

בלית ברירה הגיע סטאל אל מסקנתו המרעישה, אותה גילה כבר בכותרת מאמרו:

יש הנחה פשוטה אחת המאפשרת התמודדות עם כל העובדות המבלבלות הללו: ההנחה לפיה אין לטקסים כל משמעות, מטרות או יעדים.
(F. Staal, The Meaninglessness of Ritual, p. 9)

סטאל מצטט בהקשר זה את הרקדנית איזדורה דנקן שאמרה "לו יכולתי להסביר את משמעות הריקוד, לא היה כל טעם לרקוד אותו", ומגיע למסקנה שמשמעותו של הטקס נעוצה בעצם ביצועו ולא בשום דבר אחר. במילים אחרות, העיקר הוא מה שאתה עושה ולא מה אתה חושב – והדברים מזכירים כמובן את הגישה ה"אורתופרקסית" של לייבוביץ ואכמ"ל.
לדבריו, זהו ההסבר הטוב ביותר לעובדה המוזרה שטקסים כאלו מצליחים לשרוד לאורך אלפי שנים (טוב, אצלנו מסתפקים בקריאה בתורה…): לו היתה להם משמעות, היה נדרש לשנות אותה עם הזמן, וממילא שלבי הטקס היו משתנים; אבל מכיוון שאין לטקס משמעות, הרי שאין כל מוטיבציה לשנות אותו והוא נשמר כשהיה (ע"ע סוגיית התחדשות ההלכה אצלנו). יתרה מכך – הנחת חוסר המשמעות מסבירה גם את החרדה הגדולה סביב ביצוע הטקס כהלכתו – תופעה שפרויד השווה לנוירוזה: מכיוון שאין לטקס משמעות מעבר לקיומו המדוקדק, המְבצֵע חרד שמא לא עשה אותו כראוי, והרי אין לו כל יכולת לדעת זאת או לתקן זאת תוך כדי עשייה!

כמובן שיש עוד להאריך בנושא, אבל עם הנצח לא מפחד וכו', ולכן אסתפק בציטוט מעניין מעֵטו של עזריאל קרליבך, שלוּ רצה היה יכול להפוך לאחד האנתרופולוגים המובילים בעולם – שכן הוא הצליח בשלושה שבועות של מסע בהודו גם לספק תיאור אתנוגרפי עשיר (עשרים שנה לפני גירץ וה- thick description שלו!) וגם להגיע לתובנות מרחיקות לכת באשר להינדואיזם, למערב, ליהדות ולמה שביניהם – וכאן הוא מדבר מפיו של אחד ההינדים, לא בלי שמץ של אירוניה:

סבא שלנו, למשל – שעודנו אדוק מאוד ויורד למקווה פעמיים ביום, מלבד מה שהוא מקריב קרבנותיו לאֵלים שבבית – חייב לפני כל ארוחת ערב להשתחוות לאלוהי המים והגאנגס ולטבול שלוש פעמים, ואחרי כן עליו לסגוד לשמש ולשוב ולטבול ולהחליף בגדיו וללבוש כסות-מותניים נקייה, ואחר הוא שותה ג' פעמים מימי היאור, כמדומה לכבוד וישנוּ, ואחר כך הוא רוחץ פניו ג' פעמים (קשה לדעת לכבוד מי), ולבסוף הוא מקיף עץ-תאנה עשרים ושמונה פעמים או שלושים וחמש פעמים – וכל אותו זמן הוא צריך לשנן את שמות האֵ‎‏לים ולפוש ולשקוע בהרהורים, וכשהוא בא הביתה ומסב לאכול, עליו לסדר ערימות-מזון מיוחדות בשביל רוחות האבות שהלכו לעולמם, וזאת בעיגולים מסובכים ומדויקים שרק סבתא מתמצאת בהם; על כן אין הוא אוכל עמנו – לא רק מחשש לטומאה, אלא גם משום שסעודתו נמשכת כפל-כפליים משלנו…
(ע' קרליבך, הודו: יומן דרכים, עמ' 119)


* הערה לגבי המונחים "הינדואיזם" ו"דת" – שני אלו מונחים מערביים מלאכותיים שלא ממש מתאימים להינדים – ואם הזכרתי את קרליבך, לא אמנע מלצטטו שוב, כשהוא מצטט (בבחינת 'ציטוטי' יוסף בן מתתיהו, לדעתי…) את ידידו ההינדי לגבי ההינדואיזם:

"אכן, אין זאת דת במובן המקובל אצלכם, כי המונותיאיזם שיבש את מושגיכם, ובעיניכם 'דת' היא כנסייה ודוֹגמה של עיקרים נוקשים. אך בשבילנו דת עודנה מה שנועדה להיות מתחילתה – יחס האדם אל עצמו ואל תבל ומלואה. לכן ה'דת' ההינדואיסטית מקיפה יותר מכל דתות העולם; יכול אתה לדבוק בה ועם זאת להטיף לכל אשר תאבה; יכול אתה להאמין באלוהותו של משה רבינו, יכול אתה אפילו לקבל על עצמך עול אחת הכנסיות הנוצריות – ובכל זאת להשתייך אלינו…"
"אם כן", שאלתי, "אם הכל בו, מה בו? אם רבו גוניו עד כדי כך, מה גונו? אם אין בו מצוות עשה ולא-תעשה ואין בו עיקרי תאמין ולא-תאמין – מהו ההינדואיזם?"
הוא חיווה בידו תנועה רחבה, חובקת את כל אופק הכיכרות והסמטאות והבריכות והמקדשים והדוכנים והשחקנים והזונות והכהנים: "הנה", אמר, "זהו!…"(שם, עמ' 128)

Carlebach_and_Friends

קרליבך וידידים בקוצ'ין (עמ' 81-80)

14 תגובות על “(חוסר) משמעותם של טקסים

  1. מאמר מעניין ומעורר מחשבה. גילוי נאות הנני אדם שמאמין במסורת יהודית כפי שנמסרה כולל תיאורים מדויקים של הטכסים :), מקווה שזה לא יפסול את דעותיי על סף.
    1. ראשית כל, המאמר אינו מבדיל בין "אין משמעות" לבין "לא יכול לתת משמעות". כל חוקר חילוני מניח הנחה מוסתרת שדת הינה תוצר של אדם בצורה כזאת או אחרת – מה שאומר שאדם אחר יכול לעמוד על משמעויות שלה, אם כמובן הייתה משמעות מלכתחילה כי אם לא גם על חוסר המשמעות שלה אפשר לעמוד. כך או כך מה שנוצר על ידי אדם ניתן להשגה שכלית על ידי אדם. ומה נעשה עם נניח הנחה כי הטכס אינו ניתן על ידי אדם? האם חוסר יכולתינו להבין משמעות במלואה – גורר בהכרח שאין משמעות לביצוע טכס? האם כל ילד מבין את משמעות הטכס של ציחצוח שיניים? וד"א למה רק טכסים של קורבנות? כל מצווה ומצווה (שהיא בעצם מיני טכס) משמעויות שלה לא ידעות. מה משמעות (מוסכמת על כולם) של "הנחת טפילין" למשל?
    2. גם אם נשים את רטוריקה הדתית בצד, הטכס הדתי חסר משמעות בדיוק באותה מידע כמו מוסיקה או אמנות חסרי משמעות ועוד דברים רבים אחרים שסובבים אותנו ולא ניתנים לאפיון תועלתני כזה או אחר. האם זה אומר שיש להוציא את הדברים האלה מחיינו כ"חסרי משמעות"?
    3. ואחרון חביב, למרות הנטען במאמר, המשמעות של טכס דתי ידועה לכל, והיא דרך התחברות של אדם או קהל אנשים לאין סוף. כל משמעות סופית שתיתן לזה רק תקטין את הנקודה האין סופית שבה. "חוסר המשמעות" של הטכסים הוא מאפיין החזק ביותר של משהו שמגיע מחוץ למערכת "משמעויות" של אדם. במילים אחרות אם רק נניח הנחה של מקור האין סופי של הטכסים המחבר בין אדם מוגבל ואין סוף הפאזל מתחבר.
    וד"א נראה לי כי מתן משמעויות לטכסים כמו בשאמאניזם (ריפוי, וכו') או בפראקטיקות סיניות הוא סממן חזק של ריחוק ממונוטאיזם.

    • תודה על התגובה – רק אעיר שאין במאמר של סטאל ו\או בפוסט שום מימד שיפוטי או ביקורתי כלפי הדת בכלל או טקסים בפרט! הטענה שאין להם משמעות היא ציון עובדה (בעיני סטאל) ודווקא ההבנה הזו מאפשרת לתפוס את הטקס כפי שהוא, ללא 'מחלצות' שהולבשו עליו במהלך השנים: פעולה אקטיבית שאינה נדרשת לכל הסבר חיצוני, אלא היא עצמה מסבירה את עצמה – וזה מסתדר מצויין עם התיאוריה שהטקס הוא אלוהי וככזה הוא לא חייב דין וחשבון לבני תמותה פשוטים (מעין מה שכתבת בסעיף 3).
      נכון הוא שהערתי על הנפקא מינה ההינדית לעניין התחדשות ההלכה אצלנו, אבל זה היה בחצי חיוך:)

      נ"ב
      סטאל עצמו היה הינדואיסט פעיל והתרועע עם ברהמינים וחבריהם, הנה למשל תמונה שלו עם חבר הינדי, כשרק מכנסי כתונת לגופו:
      http://www.namboothiri.com/somayaagam_photos/namb_somayaagam_public_photo_15.jpg
      והנה ה'הספד' לזכרו מהאתר The Hindu:
      http://www.thehindu.com/news/national/kerala/frits-staal-an-influential-indologist-passes-away/article2913333.ece

  2. כלום היום לא טוענים שצמצום היהדות לדת הוא חלק ממארת הגלות?

    • לא זכיתי להבין את השאלה\טענה\קביעה – רק אעיר שאפילו הכוזרי, אבי רעיון העבריות וסגולת ישראל, קרא לספרו "הספר להגנת הדת (=אל-דִין!) המושפלת", ולא "העם המושפל" למשל.

      • בקצרה, עקב מחויבות למעביד….
        בחודי מרכז הרב לא פעם נשמעת הטענה שהיהדות אינה דת, וצמצומה לדת הוא חלק מקללת הגלות.
        הטיעון מזכיר את מה שציטטת על ההינדואיזם.

  3. יש כת נפוצה בין היהודים בשם 'Hurry Krishme', על שום שהם קוראים את שמע במלמול חפוז חסר משמעות (הם מכונים גם 'הינדים', מלשון 'הינדע', על שום שהם רצים כאיילה), ואולי התגלגלו כמה מהם גם להודו. ברם, נראה שהן התורה והן להבדיל הוודות – לא מסתפקות במעשים חיצוניים, אלא דורשות עבודה רוחנית של אהבה ודבקות בבורא ועבודה מוסרית וחברתית של תיקון האדם והחברה.

    סטאל הגדיר לנכון את הדת העממית הקיימת שם שהיא באמת 'גוף בלי נשמה', אך זה ככל הנראה מצב מנוון של 'ירידת הדורות'. הגישה של סטאל היא הגישה המתנשאת הרגילה של איש המערב הרואה את איש הקדם הקדום כפרימיטיבי, שלא ניתן לייחס לו חכמה ומחשבה עמוקה – גישה שלוי-שטראוס שלל בבקשו משמעות לסמלים של התרבויות הקדומות.

    מובן שכיהודים אנחנו שוללים את ההינדואיזם בשל הצדדים האליליים שבו, אך מדובר בתפיסה שיש בה רוחניות.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי ההינדואיזם, מומלץ מאד לקרוא את הספר של קרליבך (שלדעתי אמור להילמד בכל ישיבת הסדר וישיבה גבוהה), ולא פחות מומלץ לצפות בשני הפרקים של התוכנית הדוקומנטרית המעמיקה והמרתקת ששודרה אי אז בערוץ הראשון, והועלו ליוטיוב (יש עוד שני פרקים שקבורים מן הסתם בארכיון רשות השידור. איפה נתניהו כשצריך אותו?…) –
      דרך הודו | פרק 1 – "גנגה" – נהר הגנגס:
      https://www.youtube.com/watch?v=_KMToB8pVts
      דרך הודו | פרק 2 – "מוקשה" – גאולה, השקפת החיים של ההודים:

  4. מעניין מאוד.
    מרתקת במיוחד ההשוואה לטקס בניית המשכן והקדשת הכהנים, שבסדרת הפרשות תרומה-תצווה-ויקהל-פקודי-צו אכן מתוארים כטקס אחד, עם מבנה שמראש נבנה בצורה זמנית (והמדרש עוד מוסיף שמשה הרכיב ופירק את המשכן בכל ימי חנוכתו).
    לאור השוואה זו בולטים שני הבדלים:
    א. בציווי המשכן התכלית מודגשת כמה פעמים – השראת השכינה וההיוועדות עם משה.
    ב. דווקא לאור הציווי המפורט והביצוע המדוקדק, בולט היום השמיני – שהציווי אליו לא מופיע במפורש בכתוב, ויום זה הוא היום שבו מתגלה השכינה.

  5. Pingback: מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה | ארץ העברים

  6. Pingback: למה? ככה! | ארץ העברים

  7. גם אם נקבל את ההנחה שאין משמעות לפרטי הטקס, כפי שניסח אותה הרמב"ם (ואני לא מקבל אותה), אינה מובילה למסקנה שאין משמעות לעצם הטקס, כפי שניסחת את כותרת הפוסט.
    כל ריטואל שנקבע מתוך תבונה, בין אם נקבע ע"י אדם ובין אם ע"י אלוהים, נקבע מסיבה כלשהי או לשם מטרה כלשהי, או שתיהן גם יחד.
    ניתן לומר שאלו שמבצעים את הטקס אינם מודעים למשמעותו, אך מה ההיגיון במסקנה שאין כלל משמעות לטקס עצמו? מדוע הוא נקבע?

    • יש משהו בדבריך, אם כי זה מוביל לפרדוקס מסוים – איך טקס המורכב משלבים חסרי משמעות, הופך לבעל משמעות? ואם תאמר שהשלם גדול מסך חלקיו – והרי סך החלקים הוא אפס!…
      אבל הצעתי תשובה גם לזה בפוסט "ובכתבי הקודש נאמר: למה? ככה!" – עיין שם:
      http://ivri.org.il/2017/05/why/

      • נניח שיש טקס של הבאת ביכורים למקדש. הטקס עצמו ניתן להסברה פשוטה, שהוא נועד כדי להטמיע את התפיסה שהארץ ופירותיה שייכים לאל וכדומה. עדיין נוכל לומר שפרטי הטקס אינם בעלי משמעות, ולא חשוב אם אדם מביא פירות או ירקות, לכהן או ללוי, מתי הוא מביא וכו'. כל הפרטים הללו ייתכן שנקבעו מסיבות פורמליות של סדר תקין וכדומה, והם חסרי משמעות כשלעצמם. אבל הטקס עצמו, למה להניח שהוא נטול משמעות?

        • על זה נאמר "כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי לי" :)
          לקחת טקס מספר דברים הרציונלי להפליא – אבל מה תעשה לטקסי המצורע? הסוטה? הפרה האדומה? ובעצם כל טקסי הקרבנות כולם? לכן אין לנו אלא דברי סטאל סגן הכהנים (הברהמינים) שקיים בעצמו "עמו אנכי בצרה" וירד מתחת לשולחן אל ההינדיקים ההודיים בבחינת רב ששהה 18 חודשים אצל רועי בקר – ואין אחר דבריו כלום! עכת"ד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים