Home » מקרא » שָׁלֵם – עיר הבירה העברית

שָׁלֵם – עיר הבירה העברית

בכל הקשור לשמות ערי בירה, מדינות העולם מתחלקות, בגדול, לשניים: אלו שיש להן הסבר, ואלו שהמציאו להן הסבר. באופן קצת מפתיע, לסוג הראשון משתייכות דווקא הערים העתיקות יותר, שהקמתן לוטה בערפילי ההיסטוריה: אתונה נקראת על שם האלה אתנה (אם כי יש שאומרים ההיפך), רומא על שם רומולוס ו\או רֶמוס, אֶדוֹ (טוקיו הקדומה) אינה אלא "שפך נהר" ובייג'ינג אינה אלא "הבירה הצפונית". דווקא ערים חדשות יותר מתקשות להסביר את מקור שמן – האטימולוגיה של לונדון, פריז, ברלין ומדריד, למשל, אינה ברורה (עיינו בוויקי האנגלית) למרות שהן הוקמו "רק" לפני אלף-אלפיים שנים.

ירושל(י)ם?

Jerusalem_logoומה קורה אצלנו? ובכן, למרות עתיקותה של העיר ירושלים, לא זו בלבד שמקור שמה לא ברור, אלא אפילו דרך כתיבתה והגייתה לא ברורה: בנ"ך היא נכתבת בדרך כלל ירושלם, אבל פה ושם חדר הכתיב המאוחר "ירושלים", ובהתאם לכך הניקוד בכל הנ"ך נקבע לצורה הבלתי אפשרית "ירושָׁלִַם", למעט בספרי עזרא ודניאל שם נותרה הקריאה הארמית "ירושלֶם"…

הארכאולוגים וחוקרי המקרא מצאו את שם העיר כבר בכתבים מצריים מהאלף השני לפנה"ס, והתעתיק המקובל הוא Rushalimum, או לחלופין Urushalimum, מה שמתיישב עם כתובות כנעניות ואשוריות מאוחרות יותר בהן העיר נקראת Urusalim, שם שנשמר לפחות עד ימי תרגום השבעים, שהקפיד לתעתק את ירושלים כ- ῾Ιερουσαλήμ = Yerusalēm, ולא Yerusalaim. ואם כי נחלקו הדעות באשר למשמעות התחילית "ירו" – האם הכוונה ל"יָרָה" (=ייסד), או "אוּר" (=עיר), מוסכם על הכל כי "שָׁלֵם" אינו אלא שמו של אֵל השקיעה הכנעני, המוזכר בכתבי אוגרית.

שָׁלֵם במקרא

אבל לא באתי כאן לשעמם אתכם עם אטימולוגיות ארכאולוגיות עתיקות – שהרי הקישור בין ירושלים לשלם נרמז במקרא עצמו, כידוע, בפסוק בתהלים עו: "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" – וההקבלה בין שלם לציון, היא ירושלים, נראית כרמז כברור למקור השם. אלא שהדברים אינם כה פשוטים, שכן העיר שלם מוזכרת עוד פעם וחצי בספר בראשית – פעם אחת בבירור, וחצי פעם בספק: בבראשית יד מסופר לנו כי כשעמד אברם העברי להיפגש עם מלך סדום לאחר נצחונו על ארבעת המלכים, צץ לפתע בדרכו "מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" (פס' יח) – יהא אשר יהא אותו מלכיצדק, אם שלם היא ירושלים לא ברור מה הוא קופייץ כאן, שהרי מלך סדום ושות' שהו באותו זמן בכלל באיזור ים המלח!
Shalemהבעיה מחמירה כשמגיעים לפרק לג, שם מופיעה 'חצי' שלם, בתיאור כניסתו של יעקב לארץ, אחרי שהקים את העיר סוכות: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן…" ומדוע חצי שלם? כי יש מחלוקת עתיקה בדבר משמעות המילה כאן, שיסודה כבר בקרב המתרגמים הקדומים. מסתבר כי כל המתרגמים העבריים (אונקלוס, ירושלמי, השומרוני) קראו "בשלום", כלומר – שלם אינו שם העיר, אלא שם תואר המיוחס ליעקב; לעומת זאת כל המתרגמים הלועזיים (השבעים, הוולגטה, התרגומים המודרניים) תרגמו Σαλημ = Salem, כלומר – שלם היא-היא עיר שכם! אם כך, ברור ששלם אינה ירושלים, הרחוקה כמה וכמה עשרות ק"מ משכם. (אגב, מחבר ספר היובלים, מהמאה השנייה לפנה"ס, התחכם וכתב (פרק ל) :"…עלה [יעקב] שלם אשר מזרחה לשכם בשלום…"). מפרשי המקרא נחלקו בהתאמה, כאשר רש"י, רמב"ן, רד"ק ועוד סברו ששלם=בשלום, ואילו רשב"ם, ריב"ש ועוד סברו כי שלם = שם העיר – והגדיל לעשות חזקוני שכתב בפירוש:

ואין נכון לומר ששלם זו ירושלים, כמו "ומלכי צדק מלך שלם", שהרי לא מצינו שכם שמשל על ירושלים!

בקיצור, בעיה.

בראשית יד והעברים הקדומים

כדי לנסות ולפענח את התעלומה, אין מנוס מלחזור למקום הראשון בו מוזכרת שלם, והוא כאמור הסיפור החידתי על אברם ומלכיצדק בבראשית יד. בזמנו כתבתי על הפרק הזה לא פחות משני פוסטים תמימים (חלק א, חלק ב), והקורא החפץ חיים מוזמן לעיין שם – וכאן אסתפק במסקנות שלי (ג"נ – מסקנות אלו הן כהררים התלויים בהשערה, בבחינת מקרא מועט והשערות מרובות):

א) המפתח לפרשה הוא כינויו היחידאי של אברם כ"עִבְרִי" (פס' יג), המופיע רק כאן – מה שמסביר מדוע פנה הפליט דווקא אליו.
ב) חמשת מלכי הכיכר לא היו כנענים אלא עברים, שברחו לכנען (כמו תרח ומשפחתו) מאימת ארבעת המלכים שהיו כולם מאיזור אור-כשדים. לכן, אגב, לוט הרשה לעצמו להתגורר בקרבם.
ג) מלכיצדק היה עברי גם הוא (והד לכך במדרש חז"ל לפיו הוא-הוא שֵׁם בן נח) – אלא שהוא שמר על האמונה המיוחדת של העברים באל אחד, בניגוד למלכי הכיכר שלמדו מדרכי הכנענים (אנשי סדום ועמורה תוארו כ"רעים וחטאים לה' מאוד").
ד) האמונה העברית המשותפת מסבירה את צאתו של מלכיצדק לקראת אברם, וכן את היחס החם של אברם אליו ("ויתן לו מעשר מכל"), לעומת יחסו הצונן למלך סדום.

במפה הבאה תוכלו לראות את מסעו של אברם (ותרח) מאור כשדים ועד לשכם – ויש להניח כי מסע זה לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על מסעם של העברים כולם יצא. וכפי שניתן לראות באותיות הקטנות, איזור אור כשדים הוא מקום מושבם של כדרלעומר מלך עילם, אמרפל מלך שנער ואריוך מלך אלסר (לגבי תדעל המצב לא ברור) – ומכאן שיש רגליים לסברה שחמשת המלכים, כמו אברהם, נמלטו משלטונם של אותם ארבעה מלכים:

Ancient near east

שלם וארץ העברים

לאחר הודיענו אלהים את כל זאת, אפשר לעבור לשלב הבא בחקירה, אלא שגם כאן צריכים אנחנו למודעי, הלא הוא פוסט ישן ומרתק בו דנתי בחידושו (?) של דוד בן גוריון אודות קדמות העברים בארץ – וגם כאן אסתפק בשורות התחתונות:

א) יוסף קורא למקום גניבתו "אֶרֶץ הָעִבְרִים" (בר' מ) – ומכאן שהיה זה חבל ארץ מוכר היטב למצרים באיזור שכם, שם פגש יוסף באחיו.
ב) מסתבר ששכם וסביבותיה היו ערים עבריות קדומות, ולא כנעניות – מה שמסביר את הפליאה הגדולה בעובדה שכל האיזור לא נכבש כלל על ידי יהושע, ועדיין כל עם ישראל הגיע לשם באין פוצה פה ומצפצף לפחות פעמיים בימי יהושע (פרקים ח, כד), בהמשך הסכימו בני העיר שאבימלך הישראלי ימלוך עליהם (שופ' ט), ובהמשך העיר הופכת לבירת ישראל (מל"א יב).
ג) לפי הפשט, "שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" של יעקב אינה אלא העיר שלם בה מלך מלכיצדק בימי אברם – אלא שהיא נקראה מאוחר יותר על שמו של שכם, המושל הבא אחריו.

Hebrews_Landבקיצור, מלכיצדק העברי מלך על העיר שלם שהיתה באיזור שכם – והיא ככל הנראה היתה בירתה הראשונה (והאחרונה?) של "ארץ העברים" הקדומה. כששב אברם מדמשק, אחרי שניצח את ארבעת המלכים, הוא עבר ככל הנראה ב"דרך האבות" שחצתה את שכם (אך לא את ירושלם!) – ואז יצא אליו מלכיצדק. ומדוע הסיפור עליו 'נדחף' לתוך סיפור מלך סדום, שהתרחש מאוחר יותר? ובכן, התשובה הספרותית תהיה שהדבר נועד כדי להמחיש את ההבדל בין השניים, בעיקר מבחינת יחסו של אברם אליהם; אך יש מחוקרי המקרא שהציעו שכל הסיפור הזה אינו אלא עיבוד מימי… דוד המלך, בעקבות כיבוש ירושלם, היא יבוס – אבל אני קצת מקדים את המאוחר. אז בואו נחזור לרגע לירושלם בה פתחנו, וננסה להבין מתי היא עלתה על במת ההיסטוריה המקראית ואיך הגיע אליה דוד.

ירושלם ויבוס

ירושלם מוזכרת לראשונה בספר יהושע (י), כ'בירת' ערי הדרום הכנעניות שניסו להילחם ביהושע: "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנִי צֶדֶק מֶלֶךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם כִּי לָכַד יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעַי וַיַּחֲרִימָהּ…" – למרבה הפלא, שמו של מלך ירושלם מזכיר מאוד את מלכיצדק שלנו מהעיר שלם – מה שתרם כמובן לחיזוק הזיהוי שלם-ירושלם. אבל כפי שראינו, הזיהוי הזה אינו סביר כלל וכלל וכנראה שמדובר בצירוף מקרים בלבד, מה גם שאם הזיהוי נכון, מדוע לא המשיכו לקרוא לעיר שלם?!

היותה של ירושלים עיר כנענית במובהק – וליתר דיוק, יבוסית – מובהרת בפרקים הבאים ביהושע (טו; יח) בהם היא מתוארת פעמיים כ"הַיְבוּסִי… הִיא יְרוּשָׁלִַם", ועובדה זו מתוארת בחריפות רבה בפרשת פילגש בגבעה (שופטים יט):

…וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלָ‍ִם… וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה

ואכן, הן ביהושע (טו) והן בשופטים (א) מודגש שבני יהודה\בנימין לא יכלו להוריש את היבוסי יושב ירושלים (וידועה הסתירה משופ' א, ח), והוא נותר לשבת בקרבם "עד היום הזה". המהפך במעמדה של העיר אירע רק בימי דוד – שהפעולה הראשונה שעשה לאחר שהומלך על כל ישראל היתה כיבושה של יבוס הנכרית (שמ"ב ה):

וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שְׂנֻאֵי נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת. וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד וַיִּבֶן דָּוִד סָבִיב מִן הַמִּלּוֹא וָבָיְתָה. וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ.

לכאורה נראה שדוד הצליח לכבוש את העיר כולה ולהכות את תושביה ("כָּל מַכֵּה יְבֻסִי…") – דא עקא, שבסוף הספר (פרק כד) אנחנו נתקלים בסיטואציה המוזרה הבאה:

וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַה' מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה הַיְבֻסִי… וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב בְּעֵינָיו… הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ ה' אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ.

מה קורה פה?! עשרות שנים לאחר כיבוש העיר, מסתבר שלא זו בלבד שיש שם עדיין יבוסים, אלא שיש להם אפילו מלך!

התשובה נרמזת כנראה בתיאור המקביל של כיבוש יבוס בדברי הימים א (יא):

וַיֵּלֶךְ דָּוִיד וְכָל יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלַ‍ִם הִיא יְבוּס וְשָׁם הַיְבוּסִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. וַיֹּאמְרוּ יֹשְׁבֵי יְבוּס לְדָוִיד לֹא תָבוֹא הֵנָּה וַיִּלְכֹּד דָּוִיד אֶת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִיד. וַיֹּאמֶר דָּוִיד כָּל מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה וַיְהִי לְרֹאשׁ. וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד. וַיִּבֶן הָעִיר מִסָּבִיב מִן הַמִּלּוֹא וְעַד הַסָּבִיב וְיוֹאָב יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר. וַיֵּלֶךְ דָּוִיד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וַה' צְבָאוֹת עִמּוֹ.

דוד מתכונן לכבוש את עיר , יבוס

יואב מתכונן לכבוש את יבוס

כמו שניתן לראות, התיאור די מקביל לזה שבשמ"ב, למעט השמטת העוורים והפסחים והוספת איזכורו של יואב בן צרויה – לפי דה"י, יואב היה זה שהכה ראשון את היבוסים, והוא גם "יְחַיֶּה אֶת שְׁאָר הָעִיר". המילה "יחיה" יכולה להתפרש בדוחק כ"יִבְנֶה" (השוו נחמיה ג, לד: "הַיְחַיּוּ אֶת הָאֲבָנִים מֵעֲרֵמוֹת הֶעָפָר וְהֵמָּה שְׂרוּפוֹת?") – אבל השימוש החריג הזה כאן רומז לנו שיואב לא הכה את תושבי יבוס, אלא הותיר אותם בחיים. הסיבה לכך יכולה להיות פרגמטית – הם ידעו איך לתחזק את העיר המבוצרת ואיך להביא אליה מים – אבל בשורה התחתונה אין ספק שהיבוסים נשארו בעיר ושמרו אפילו על סממני המלוכה שהיו להם.

ראיה אפשרית ומפתיעה לרעיון הזה הוצעה בתגובית שכתב "עודד הישראלי" (גלגול של נביא קדום, כנראה:) – הלה דורש את הפסוק "כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר" כמין חומר, ומציע לקרוא: "כָּל מַכֵּה יְבֻסִי יִגְוָע בַּצִּנּוֹק" (המילה צינוק מופיעה בירמיה כט, כו) – כלומר, דוד איים במוות על מי שיעז לפגוע ביבוסים! ומכאן תמיכה ברעיון שכיבוש יבוס היה כיבוש 'שקט' שבוצע בהסכמה.

שלם, מלכיצדק, אברם = ירושלם, ארוונה, דוד

חמושים באוסף הידיעות (המשוערות) האלו, אפשר לחזור לבראשית יד ולהשערת החוקרים לפיה הסיפור של מלכיצדק הוכנס\עובד לתוכו בימי דוד. ההשערה הזו אינה עוד עורבא-פרח כמיאב מסורת חוקרי פרוסיה, שכן ישנן הקבלות מפליאות בין הפרק הזה לבין סיפורי דוד, ובעיקר הסיפור על המרדף אחרי עמלק:

בראשית יד שמ"א לא
בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים… וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ אֶל נֶגֶב וְאֶל צִקְלַג וַיַּכּוּ אֶת צִקְלַג… וַיִּשְׁבּוּ אֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל… וַיִּנְהֲגוּ וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם
וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם וַיִּרְדֹּף דָּוִד הוּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ…
וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב
וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם וַיַּצֵּל דָּוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק וְאֶת שְׁתֵּי נָשָׁיווּמִשָּׁלָל וְעַד כָּל אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם
רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ

מלבד זאת, ישנם שלושה מונחים בבר' יד המופיעים במקרא אך ורק בסיפורי דוד:

בראשית יד ספרי דוד
מלכיצדק מופיע רק בתה' קי: עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק
שלם מופיעה בפירוש רק בתה' עו: וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ
עמק המלך מופיע רק בשמ"ב יח: אֲשֶׁר בְּעֵמֶק הַמֶּלֶךְ

"עמק המלך" הוא אולי הראיה היפה ביותר, דווקא בגלל שוליותו – מחבר בר' יד טרח להודיע לנו (פס' יז) ש"עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ", וכך 'חשף' את עצמו כמי שחי בימי דוד!
ומדוע היו צריכים סופרי המלך להוסיף\לעבד את הסיפור הזה?

מלכיצדק מברך את אברם (=ארוונה מברך את דוד!)

מלכיצדק מברך את אברם (=ארוונה מברך את דוד!)

התשובה המעניינת והמעט-חתרנית היא, שהסיפור נועד להצדיק את השארת היבוסים בחיים, ואולי גם כדי לשלב אותם באופן 'חלק' יותר בממלכת דוד. לשם כך מצאו (המציאו?) סופרי המלך את הסיפור העתיק אודות מלכיצדק העברי מלך שלם, שקיבל בחום רב את אברם העברי – ומכאן קצרה הדרך לתאר את ארוונה היבוסי כמי שקיבל בחום את דוד המלך העברי\ישראלי, וזכה בשל כך להתקבל לממלכה העברית\ישראלית. אפשר להניח שהעם בימי דוד, כ- 800+ שנה לאחר ימי אבר(ה)ם העברי, כבר לא זכר בדיוק איפה היתה שלם העתיקה ומי היה או לא היה מלכיצדק – ולכן היה קל יחסית להפוך את ירושלם (שם עתיק שהיה ידוע כבר למצרים, כאמור לעיל), לשלם, ולרמוז במזמור עו כי שלם היא בעצם ציון וכן הלאה – עד שבימיו של חזקוני, כמו שהראיתי לעיל, כבר היה מובן מאליו לאנשים ששלם היא-היא ירושלם.
ואם לא השתכנעתם, אז רק אניח כאן לסיום את העובדה שלבנו האהוב של דוד קראו אבשלום, ולבנו האהוב השני, שהיה גם גדול מלכי ירושלם, קראו שלמה…

24 תגובות על “שָׁלֵם – עיר הבירה העברית

  1. התיאור מרתק ומביא עובדות וקישורים אפשריים שלא היו ידועים לי. בפרט – מעניינת האפשרות שבאזור שכם היה יישוב עברי קדום שתושביו לא ירדו למצרים, ושבני ישראל העולים ממצרים התאחדו איתו. אבל בכל זאת, נראה לי שעדיין לא התגבש כאן סיפור קוהרנטי ומוכח, ובעיניי התעלומה עדיין לא פתורה לגמרי.
    דווקא הדימיון בין שלם שבשכם לבין ירושלם היא יבוס העלה על דעתי את הספקולציה הפרועה (ואולי שטותית) הבאה: הייתכן שירושלים קיבלה את שמה על שם שלם הקדומה מתוך מטרה להחליף אותה כבירת עם ישראל? משהו בסגנון ניו יורק שבאמריקה (שנוסדה על שם יורק באנגליה) או ניו אמסטרדם (על ידי יוצאי הולנד)?

    • תודה – ותעלומת העברים היא אכן תעלומה, והוד ראש ממשלתנו זצ"ל דוד בן גוריון דן סקרקע לפני הגאון המקובל האלהי פרופ' יחזקאל קויפמן, כשהאחרון ניסה לבטל את ההשערה העברית כעפרא דארעא (ולא עלתה בידו):
      https://www.jstor.org/stable/23499052

      ולגבי ההשערה שלך – זה בערך מה שרציתי לטעון, שדוד וסופריו ניצלו את הנוסטלגיה העברית הקדומה של העיר "שלם", ומכיוון שבצירוף מקרים (?) ליבוס קראו גם ירושלם, הם איחדו בין השתיים, ואולי אפילו חיברו לשם כך את מזמור עו בו מופיעה ההקבלה:"ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" .

  2. פשוט הדבר שבירת העברים היא המקום הנקרא כיום 'אלקנה', מקומו של אברם העברי. שמו העתיק של המקום הוא 'שלם', וזכרו נשתמר בשמו של תושב המקום Soleminsky !

    סולמינסקי איש שלם-אלקנה חבר לבני שבט נפתלי ושלוחתו האיילת, ויחד הטילו את חיתתם על אדוני הצדק שבגבעת-רם הסמוכה ליבוס, ומשגברו עליהם (בתחילה ע"י החדרת אנשיהם למשכן הצדק, ובהמשך באמצעות 'פיסקת ההתגברות') הסבו את שמה של יבוס וכינוה: 'יראו שלם', למען ייראו מהם אדוני הצדק!

    איילת שלוחתו של נפתלי היתה לשרת המשפטים, וסלמינסקי איש שלם הועמד בראש ועדת החוקה והמשפט ושמו הוסב ל'מלכי צדק'! ולכבודו נקבע ש'ניסן ראש השנה למלכים'.

    לרגל הניצחון חיבר אסף ראש מועצת אלקנה שיר מזמור (תהלים עו) המתאר את הניצחון על חיות ונאור שעמדו בראש אבירי הצדק, והוא אומר: 'נאור אתה, אדיר מהררי טרף'. הניצחון הביא להדתה גדולה ולהגברת התיאוקרטיה ככתוב: 'נודע ביהודה אלקים ובישראל גדול שמו', ו'שלם' ו'ציון' אוחדו תחת שלטון האלקים, ככתוב 'ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון'!

    אחרי הניצחון ההיסטורי וכיבוש בית המשפט הגבוה לצדק – לא נותר ולאנשי שלם אלא לשאוף להשתלטות גם על הבניין הסמוך, משכנו של 'בנק ישראל', ועל זאת מתפלל אסף: 'יבצר רוח נגידים'!

    בברכה, שמשון ל"ץ

    • בס"ד עש"ק וזכרתי את בריתי תשע"ח

      גם בתהלים עו: 'ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון', ניתן להבין ש'שלם' ו'ציון' הם שני מקומות. ניתן איפוא גם כאן לומר ש'שלם' היא שכם. המזמור מדבר על אחדות יהודה וישראל 'נודע ביהודה אלקים ובישראל גדול שמו'.. ובמסגרת אחדות זו שורה שכינה הן בשלם-שכם, שהיא בבחינת 'סוכה', והן בציון, שהיא בבחינת 'מעון', בית הקבע.

      שכם היא מקום הברית, הברית התובעת מהאדם להיות שלם. הברית מעמידה את האדם במידת הדין. 'את הברכה אשר תשמעון' וחלילה 'את הקללה אם לא תשמעו'. אברם במסרו את נפשו למען בן אחיו, זוכה לברכה מפי מלכי צדק מלך שלם, אך בשכם קורות גם הצרות הגדולות – אונס דינה, מכירת יוסף ופירוד הממלכה בימי רחבעם.

      קשה לחיות במקום עוצמתי כשכם התובע מהאדם שלימות טוטאלית. שכם יכולה להיות סוכה שאליה באים בהזדמנויות מיוחדות כדי לחדש את הברית עם ה' – אך המעון הקבוע הוא בציון, שהיא לא רק מקום המשפט אלא גם מקום התפילה ובקשת הרחמים, ובציון 'יראו שלם', יצפו אל השלימות ויצמאו להגיע אליה.

      שכם הוא גם המקום שבו גנוז החלום האוניברסלי של היהדות, להתחבר ולהשפיע על האנושות כולה. שכם חפץ בדינה לא רק מתאווה יצרית, אלא גם כ'בת יעקב'. הוא הבין שיש בה משהו רוחני ואצילי והוא רצה להתחבר אליו, ולשם הקשר הזה היה מוכן למול ולשכנע גם את בני עירו לעשות זאת, אך העולם לא הבשיל עדיין לחיבור זה.

      משאת הנפש האוניברסלית לא בטלה, אך נגנזה לעתיד לבוא. על הפיקדון היקר שומר יוסף, שהיה הראשון מבני אברהם שהגיע לעמדת השפעה אוניברסלית, להנהיג מעצמה גדולה ו'להשביר לכל עם הארץ', והוא שומר על גחלתה של השאיפה האוניברסלית שלא תכבה.

      שכם נכשל בנסיונו להידבק ביעקב, כי לא השכיל להתגבר על יצרו. לו היה ממתין מעט ופונה אל יעקב בהצעת נישואין – אפשר שהיה מתקבל. שכם ובני עירו היו מתגיירים והיינו כולנו לעם אחד. לעומתו, יוסף עמד במבחן והתגבר על הפיתוי היצרי, ובזכות התגברותו זכה להגיע לעמדת השפעה על האנושות.

      שכם-שלם מבטאת את השאיפה לשלימות ולאוניברסליות. בעוד ציון מציינת את ה'ציון' (צ' בקמץ), הצימאון לשלימות, והנכונות לצעוד אליה בהתמדה ובסבלנות.

      בברכה, ש"צ לוינגר

      לגבי הביטוי 'שלם עיר שכם' יש לומר ש'שלם' היה שמה המקורי של העיר מימות מלכיצדק, והיא שונתה ל'שכם' כשהשתלטו עליה החוים ועשאה 'עיר שכם'

      • בס"ד ח' בסיון ע"ח

        לגבי השאלה איך השאיר דוד בחיים את ארונה היבוסי?
        בויקיפדיה ערך 'ארונה היבוסי', מעלים את ההשערה שארונה היה חורי, שכן בחורית 'ארונה' משמעותו 'מלך'. היותו של ארונה מלך עולה גם מהכתוב: 'הכל נתן ארונה המלך למלך' (שמואל ב', כד,כג).

        הואיל וארונה היה מהחורים ולא משבעת העממים, שהרי היבוסים המקוריים שישבו בירושלים הושמדו בימי יהושע – לא היה דוד מצווה להשמיד את החורים יושבי יבוס, וכאשר נכנעו יכול היה לקיים בהם 'והיו לך למס ועבדוך' כדין שאר האומות שאינן כלולות בשבעת העממים.

        בברכה, ש"צ לוינגר

        • בס"ד ט' בסיון ע"ח

          ביהושע י' נזכר שיהושע הרג בקרב את מלך ירושלים שהיה מחמשת מלכי האמורי, אך לא נזכר שהשמיד את עירו. להלן נראה שבני יהודה משמידים את העיר.

          יבוס נזכרת בספר יהושע הן בנחלת יהודה, ועליה נאמר: 'ואת היבוסי יושבי ירושלם לא יוכלו בני יהודה להורישם, וישב היבוסי את בני יהודה בירושלם עד היום הזה' (טו,סג). והיא נזכרת גם בנחלת בנימין: 'והיו הערים למטה בנימין… וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים…' (יח,כח).

          ד"ר יהודה קיל מבאר (דעת מקרא טו,סג) ש'ירושלים' שבנחלת יהודה היא 'העיר העליונה', בעוד 'יבוס' שבנחלת בנימין היא 'העיר התחתונה', העופל, שנקרא אחר כך 'עיר דוד', שייתכן שנקרא 'ציון' בשל היותו על ספר המדבר.

          בספר שופטים א,ח מתואר שבני יהודה מצליחים ללכוד את ירושלים: 'וילחמו בני יהודה בירושלם וילכדו אותה ויכוה לפי חרב' (א,ח), אך הם לא נשארים להחזיק בעיר, אלא שורפים אותה באש, וממשיכים במסע הכיבוש של ההר. ייתכן שבני יבוס השכנה מתיישבים בחרבות ירושלים השרופה, ובני יהודה אינם יכולים להורישם.

          אף בני בנימין אינם יכולים להוריש את היבוסים יושבי ירושלים 'וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה' (א,כא). נראה שירושלים, עיר הממלכה החרבה, הופכת לפרוור של יבוס שבה גרים ב'דו-קיום' יבוסים, בני יהודה ובני בנימין.

          בהמשך תקופת השופטים נראה שהגורם היבוסי הוא הדומיננטי ב'יבוס היא ירושלים', והלוי רואה בה 'עיר נכרי אשר לא מבני ישראל הנה' (שופטים יט,י-יב).

          אף בימי דוד ממשיכה יבוס להיות עיר חזקה. דוד לוכד את המצודה מיד היבוסים וקובע בה את בירתו, אך גם הוא ממשיך את ה'דו-קיום' עם היבוסים, אלא שהפעם הגורם הדומיננטי הוא היהודים.

          יש כאן חזרה ל'דו-קיום' שהיה בימי אברהם בין יהודים לחתים. אף שעפרון החתי מוכן לתת לאברהם את מערת המכפלה לאחוזת קבר – אברהם עומד על רכישה בכסף מלא. וכך דוד, אף שארונה מוכן לתת לו את הגורן במתנה – עומד דוד שמקום המזבח ייקנה בכסף מלא, ומבהיר לארונה שחדלנו להיות גרים ותושבים בירושלים, ומעתה ועד עולם אנחנו נהיה 'בעלי הבית'!

          בברכה, ש"צ לוינגר

          • לגבי ארוונה החורי – מי אני שאתווכח עם האנציקלופדיה המקראית שקטנם עבה ממתניי, אבל הרי בספר שופטים (=אחרי יהושע, לפי המקובל במסורת) העיר מוצגת כיבוסית לגמרי!
            ולגבי כיבוש יבוס \ ירושלים – תוסיף לזה גם את הריגת אדוניצדק מלך ירושלים ע"י יהושע שמוסיפה לבלבול הכללי, ואין איתנו יודע עד מה…

          • לאברהם – שלום רב,

            לפי חילוקו של בעל 'דעת מקרא' בין העיר העליונה (= ירושלים) לבין העיר התחתונה (= יבוס). העניינים מתיישבים.

            אדוני צדק מלך ירושלים הוא ממלכי האמורי, והיה ממנהיגי 'מלכי האמורי שלחמו בבני ישראל. לצד עירו התקיימה במורד בואכה נחל קדרון העיר 'יבוס', שלא עמדה על גב ההר ושמרה על ניטרליות ולכן נמנעו בני ישראל מלהתעסק איתה.

            את אדוניצדק מלך ירושלים הורג יהושע בקרב. את עירו ירושלים שורפים בני יהודה באש, אך לא מנסים להתיישב בה אלא ממשיכים במסע הכיבוש, וב'ואקום' שנוצר מתיישבים יבוסים בירושלים השרופה, ואליהם מצטרפים מבני יהודה ובנימין, וכך יושבים יבוסים עם יהודה ובנימין בירושלים.

            אם ביהושע טז ובשופטים א, הדומיננטיות בירושלים היא של בני יהודה ובנימין והיבוסים יושבים 'איתם' – הרי בשופטים יט ברור שהדומיננטיות ב'יבוס היא ירושלים' היא נכרית.

            דוד לא מסלק את היבוסים מעירו, אלא תופס את מצודתם בכח, אך את מקום המזבח הוא רוכש בדרכי שלום. ה'דו-קיום' הישראלי-יבוסי נמשך אך מתוך דומיננטיות ישראלית.

            הדוגמה ל'דו-קיום' לפיה פועל דוד היא ה'דו-קיום' בין אברהם לבני חת בחברון. וכך רוכש דוד מארונה היבוסי את מקום המזבח, כשם שרכש אברהם את מערת המכפלה.

            בברכה, ש"צ לוינגר

          • 'שלם' ליד 'שוה קריתים'? (ועל 'שלמיים' כקינים' says:

            בס"ד עש"ק טובה הארץ מאד מאד תשע"ח

            עלה בדעתי ש'עמק שוה הוא עמק המלך" בו נפגשו מלך סדום ואברם נמצא בסמוך ל'שוה קריתים' הנזכר באותו פרק, כעירם של הזוזים (קודמיהם של המואבים). כך גם מסתבר שאברם הבא מהצפון ומלך סדום הבא מ'עמק השדים הוא ים המלח', נפגשים אי שם בעבר הירדן, וסמוך ל'שוה' יש למקם גם את 'שלם' עירו של מלכי צדק.

            ייתכן ש'שלם' שבעבר הירדן קשורה גם לשבט הקיני, שעליו אומר בלעם בחזונו: 'איתן מושבך ושים בסלע קנך'. אונקלוס מתרגם שם: 'קיני' – שלמאה', וכן את 'הקיני' המובטח לאברהם בברית בית הבתרים (בראשית טו,יט) מתרגם אולקלוס 'ית שלמאי'.

            וכן מפרש רבי (בראשית רבה סוף פרשה מד): 'את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני – רבי אומר: ערווייה [= ערבייה. תיאודור-אלבק], שלמייה, נווטייה [= נבטים. ת"א]. לגבי זיהויים של השלמיים מפנים תיאודור-אלבק, לדבריו של החוקר אייטינג, בספרו 'נאבאטעישע אינשריפטען', עמ' 28.

            הקינים היו נוודים ונמצאו גם בעבר הירדן המערבי במקומות שונים: ובהם: 'ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד…' (שופטים א,טז).

            וכן נמצאים בנחלת יהודה: 'ומשפחות ספרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים, המה הקינים הבאים מחמת בית אבי רכב' (דברי הימים א, ב,נה).

            אף לאיזור הצפון הגיעו הקינים: 'וחבר הקיני נפרד מקין מבני חבב חתן משה, ויט אהלו אד אלון בצעננים אשר את קדש' (שופטים ד,יא). וגם יונתן בן עוזיאל מתרגם: 'הקיני' – 'שלמאה'

            לאור אופיים הנודד של השלמיים (=הקינים', לא ייפלא שהשאירו עקבות בימי האבות גם ב'שלם עיר שכם' הסמוכה לשכם, וגם ב'ירושלם' הסמוכה ל'יבוס', שאף שבימי יהושע כבר מלך בירושלם אדניצדק ממלכי האמורי, עדיין נשאר בשם העיר זכר לתושביה הקדומים, השלמיים.

            בברכת שבת שלם, ש"צ לוינגר

          • בפיסקה 1, שורה 2-3:
            … כעירם של האימים (קודמיהם של המואבים. דברים ב,יא)…

          • בס"ד ח' בחשון ע"ט

            באותה פרשה מצאנו ש'שלמים' הוא שם תואר לאנשים השרויים בשלום, כדברי חמור ושכם לאנשי עירם: 'האנשים האלה שלמים הם אתנו' (לד,כא9.

            וכך יתפרש גם 'ויבא יעקב שלם עיר שכם' – שיעקב מגיע לשכם אחרי שהגיע למצב של שלום עם יריביו לשעבר, לבן ועשיו.

            ולסיכום: 'שלם' יכול להיות שם מקום, ויכול להוות גם שם תואר למי ששרוי בשלום.

            בברכה, ש"צ לוינגר

  3. לדוד היה עוד בן – אבשלום….

    בתחילת הפוסט הבטחת לעמוד על מקורות השם ירושלם, אבל אם השם ירושלם היה קיים עוד לפני שלכאורה סופרי דוד חיברו בין שלם לירושלים=יבוס. למה בכלל ליבוס היה שם נוסף? מה מקורו? למה השתמשו בו אם דוד החליט לקרוא את העיר על שמו?

    • לגבי אבשלום – נכון! עדכנתי בגוף הפוסט.
      ולגבי ירושלים (Urushalimum)- יש כאן 2 שאלות: א) האם העיר הזו המוזכרת אצל המצרים היא-היא ירושלים שלנו? (אין ככל שידוע לי מיקום גיאוגרפי מדויק). ב) האם מקור השם קשור באמת ל"שלם" או לא? (גם לזה אין ראיה ברורה).
      בכל מקרה, אפשר להניח שירושלים נקראה כך עוד הרבה לפני דוד ואולי לפני אברהם, אבל הקשר ל"שלם" נעשה בימי דוד. הקטע המבלבל הוא שירושלים מוזכרת לראשונה בתנ"ך בספר יהושע, כשם עירו של אדוניצדק – מה שמזכיר כמובן את מלכיצדק ומחזיר אותנו לשאלה האם זו אותה עיר…

  4. למה שלא יהיו מספר מקומות עם אותו שם (שלם)? האין זה חזון נפרץ? (כאן אין חובה לאמץ את התער של אוקהם)

    • על כגון אלו מרגלא בפומי לצטט את דרויאנוב:
      "מגיד אחד עלה לדרוש. פתח ואמר: אתמהה! מפני מה נאמר 'בראשית ברא אלהים את הארץ ואת השמים' והלא השמים גבוהים מהארץ? קרא כנגדו אחד מהקהל: והלא כתוב 'את השמים ואת הארץ'! נענה המגיד: נו, גם זה תירוץ, אלא שלי תירוץ נאה יותר…" :)

  5. מאמר נפלא, שווה להדגיש יותר את המסר בסוף (גם אם כהשערה) – שדוד מקשר את שם הבירה החדשה לשלם העתיקה לשם הלגיטימיות של העיר, זה לא כ"כ ברור בניסוח הנוכחי..

    ובקשר למוטיבציה שלו לדמות לכך את ארוונה, אולי הסיבה היא פרגמטית מכיוון אחר – שווה להשאיר את היבוסים בחיים, אך יותר חשוב ההוא איך להסביר לעם ישראל איכשהו מדוע היבוסים לא הושמדו (כמו האדומים למשל), ואת זה ניתן לעשות על ידי 'היסטוריה' עתיקה המקשרת אותם אלינו.

    כהערה אחרונה, יש עוד בן (בכור) לדוד המלך – אדניה! אולי קשור לאדני צדק מלך ירושלים, אשר אוטומטית נקשר למלכי צדק מלך שלם?

    • תודה! והמסר בסוף אכן קצת מעורפל אבל אין משיבין את הארי לאחר מיתה…
      ולגבי אדוניה – וואלה! אבל זה קצת בעייתי, כי מייד תישאל השאלה – למה הוא לא קרא לו מלכיהו?!

  6. יפה, אברם ידידי. אתה בהחלט מתקדם לאט אבל בטוח… :-)

    לא ירחק היום שבו גם לך יפול האסימון, ותתחיל כמוני לנסות ולהסביר לבריות הספקניות שבעצם הסופר J בכבודו ובעצמו (זה ההוא שכתב את סיפור אברם ומלכי-צדק) היה בעצם יבוסי, ובן למשפחת סופרים יבוסית-חתית עתיקה, שגוייסה על ידי בית-דוד:
    https://no666.wordpress.com/2010/05/05/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%95%D7%9F/

    לכן גם יש "דמיון מפתיע" בין סיפור אברם ומלכי-צדק של J, מבראשית, ובין סיפור מלחמתו של דוד בעמלקים בספר שמואל – פשוט כי שניהם נכתבו על-ידי אותו סופר בדיוק (שחי, אגב, בימי חזקיהו [אז זה "עד היום הזה" ואז גם נכתב מזמור ע"ו לאחר "הנס" של מצור סנחריב] ולא בימי דוד, אך לכך נחזור בעתיד)…

    ביום ההוא, אתה אף תבין שלסופר J ולמשפחתו היבוסית הצדיקה היה תפקיד מפתח גם בכהונה במקדש ירושלם (אחרי הכל, לפי הסיפור של J, "מלכי-צדק" היה גם "כהן לאל עליון" שם, עוד לפני משה ואהרון, ואפילו לפני בוא אברם היהוויסט עצמו); ותפקיד זה נמסר בידם לאחר שהמלך *שלמה* – בעצמו צאצא משותף של דוד המלך ו"בת-תֶשוּבּ" היבוסית (הלא היא אשתו לשעבר של "הארוניה היבוסי/אוריה החתי") – גירש את הכהן אביתר מגן העדן הירושלמי לעבוד את שדותיו בענתות…

    כמו שכותב ליפינסקי:

    "Ewri’s qualification h-Ḥty suggests that the man was regarded as a foreigner, but one might surmise that Ḥty washis proper name, viz. the frequent Hurrian name Ḫutiya118, following the title like often in Hebrew (h-mlk Dwd) and already in the Proto-Canaanite inscription from Shechem (r’š Škr). His wife Btšb‘ may also bear a Hebraized Hurro-Canaanite name with the theophorous element “Tešub”: *Bat-Tešub(‘), “Daughter of Tešub”. Her Hebrew name with šb‘ alludes instead to the oath sworn to her by David according to I Kings 1, 29–30. It belongs to the ingredients of the story of David’s succession."
    http://journals.pan.pl/Content/82350/mainfile.pdf

    וכי למה, לדעתך, היה כל-כך חשוב לסופר J לכתוב גרסה מנוגדת לזו של מקור E ושל הסופר הכהני P, ולהסביר שם ששם ה' לא התגלה לראשונה למשה במדבר (E בשמות ג' וגם P בשמות ו' 2 – 3) אלא היה ידוע לכל בני האנוש מאז ימי "אנוש" (שם קוד לשלמה, אבל לא חשוב) וזוהה אפילו על-ידי אברם עם "אל עליון קונה שמים וארץ" (הגרסה של 'אלקונירשה' החתי) של מלכי-צדק מלך שלם "הכהן לאל עליון"???…

    האם אין הסיפור של J על מלכי-צדק מלך שלם הכהן לאל עליון – שמזוהה בו על-ידי אברם עם ה' – בא בעצם להגיד למשפחות הכהנים הלויים מקרב ישראל: "רבותי היקרים, אבותי היו במקום הזה הרבה לפני שצצתם, והם עבדו פה את "יהוה אל עליון" הרבה לפני משה ואהרון שלכם, ואפילו לפני אברהם"???…

    תחשוב על זה. כבר דיברנו על זה פעם:
    http://ivri.org.il/2015/06/korach-documents/#comment-31291

    וברשותך רק כמה הערות קטנות:

    1) "ארץ העברים" שממנה גונב יוסף היא אכן 'ארץ שכם' של תעודות אל-עמרנה – כי אז, בימים הסוערים של לבאיו וחבריו ה'עפירו'/'חבירו', התגבשו הסיפורים על יוסף ויציאת מצרים (מתוך זכרונות עמומים על תקופת שלטו החיקסוס במצרים וגירושם משם, כמובן)…

    2) "שלם" של יעקב (מאת הסופר הישראלי E, כנראה, לאור הפסוק: "וַיַּצֶּב-שָׁם מִזְבֵּחַ; וַיִּקְרָא-לוֹ–אֵל, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל") היא כנראה באמת באזור הכפר "סאלם" במישור שמול פני העיר שכם העתיקה – בתל בלאטה… וראה בתצלום לוין בגוגל:
    https://www.google.co.il/maps/place/%D8%B3%D8%A7%D9%84%D9%85%E2%80%AD/@32.2110568,35.2883302,5680m/data=!3m1!1e3!4m5!3m4!1s0x151ce71c85bb6997:0xb75f0069e738baae!8m2!3d32.210415!4d35.333372

    וכמובן שזו באמת לא אותה "שלם" של הסופר J וגיבורו מלכי-צדק, שהיא באמת ירושלם…

    3) ובאשר לכיבוש ירושלים בידי דוד – ובכן: לא היה "כיבוש" כלל וכלל…

    כאשר דוד מגיע לירושלים כתוב: "וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם, אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ"… מה זאת אומרת "וַיֵּלֶךְ -אֶל"? הרי אילו היה יוצא דוד עם אנשיו למלחמה ולכיבוש היה ודאי כתוב "וַיַּעַל" או "וַיַּעֲלוּ"; כמו: "וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם" או "וַיַּעֲלוּ בֵית-יוֹסֵף גַּם-הֵם בֵּית-אֵל וַיהוָה עִמָּם"; "וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל עַל-יְהוּדָה"; "וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל-יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן וַיָּצֻרוּ עַל-תִּרְצָה"; "וּבֶן-הֲדַד מֶלֶךְ-אֲרָם קָבַץ אֶת-כָּל-חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל-שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ"… מה-זה "וַיֵּלֶךְ -אֶל"?…

    ומה זו התגובה המוזרה של מלך ירושלם היבוסי: "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר, לֹא-תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם-הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים"???… "וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר"? "לֹא-תָבוֹא הֵנָּה"? – "אלא עם כך וכך"???… האין זו תגובה מוזרה בפני מה שאמור, לכאורה, להיות מתקפה וניסיון כיבוש צבאי: גם מדבר יפה, גם אומר "לֹא-תָבוֹא הֵנָּה", וגם מציב איזה תנאים מוזרים?… ומה באשר לתגובת דוד: "וְאֶת-הַפִּסְחִים וְאֶת-הַעִוְרִים, שנאה נֶפֶשׁ דָּוִד; עַל-כֵּן, יֹאמְרוּ, עִוֵּר וּפִסֵּחַ, לֹא יָבוֹא אֶל-הַבָּיִת"… בתכלס נשמע כאילו דוד קיבל את התנאי ואסר על "העורים והפסחים" להיכנס "לבוא אֶל-הַבָּיִת"…

    ובכן, מה שבאמת קרה היה כנראה כך: דוד ביקש לכרות ברית עם המלך היבוסי ולהיכנס לשבת בירושלם המבוצרת, ביחד איתו, כשוים, והמלך היבוסי הסכים לשותפות אך התנה את זה (לפי הסיפור של J כמובן) בכך שאותם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" – שהיו יחד עם דוד – לא יכנסו למקום המקדש היבוסי ("אֶל-הַבָּיִת")… ומיהם אותם "הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים" על-פי J? ובכן, אלו הם "יבל ותובל", הכהנים הלויים, הנגנים וחרשי המתכת מהמוצא הקיני-מדיני… אותם אבות הכהנים הלויים שהיו המתחרים שנואי נפשם של הסופר J ומשפחתו… בשביל להבין את השנינה הזו צריך להכיר את סיפור הבריאה העתיק של אנכי ונינמח:

    "אמרה נינמח אל אנכי : "אני אקבע גורל לדמויות האדם , לטוב או לרע , ככל העולה על רוחי . " ענה לה אנכי : "אני אוכל להתמודד עם כל קביעה שלך ולתקן אותה ." ! לקחה נינמח מעט מן הטיט אשר מעל האפסו ובראה אדם אשר לא יכול היה לכופף את ידיו . מייד קבע אנכי את גורלו להיות עבד למלך , שישמור על אוצרות הארמון , אך לא יוכל לגנוב מהם בזכות מומו . נינמח ניגשה שוב לברוא אדם , ובראה מהטיט אדם עיוור . מייד קבע לו אנכי גורל של משורר ראשי למלך , אשר יושב ומנגן , ואינו צריך לראות . בפעם השלישית , בראה נינמח אדם , הפעם נכה בשתי רגליו . מייד הושיבו .. אנכי .. בבית המלאכה כחרש מתכת".
    https://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=98306008#36.1863.6.default

    המפתח להבנת כל "סיפור הכיבוש של ירושלם" – שלא היה ולא נברא – נמצא בפסוק אחד משובש שנסתם. וכוונתי לפסוק המפורסם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר"… אכן, רבות נכתב על כוונת הפסוק הזה, ואחד חשב ש"הצינור" הוא כלי נשק, ושני חשב שמדובר באיזה פיר או מנהרה שדרכה הסתננו הלוחמים לעיר, אבל האמת היא שמקור השיבוש הוא בטעות העתקה קטנה שבמהלכה הוחלפה האות ק' העתיקה באות ר' העתיקה שקצת דומה לה, ואח"כ כל המובן השתבש והמתקנים רק הזיקו… במקור היה כתוב:

    "וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא, כָּל-מַכֵּה יְבֻסִי יִגְוָע בַּצִּנּוֹק"… :-)

    מכאן ברור איך "וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" וגם איך אחרי זה המלך היבוסי (בשפה החורית "הארוניה היבוסי") נשאר בחיים, ואף מסתחבק עם דוד המלך בעניין הגורן, ככתוב: "הַכֹּל, נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ–לַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל-הַמֶּלֶךְ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-אֲרַוְנָה, לֹא כִּי-קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר, וְלֹא אַעֲלֶה לַיהוָה אֱלֹהַי, עֹלוֹת חִנָּם; וַיִּקֶן דָּוִד אֶת-הַגֹּרֶן וְאֶת-הַבָּקָר, בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים"…

    בקיצור, כל התוספת של דברי הימים על "ויעל יואב בראשונה" ו-או "יואב מחיה" זה סתם תוספת מקושקשת של איזה סופר מימי בית שני שלא הבין כלום ורצה "לפאר את הנצחון"…

    זה שבסוף הארונה היבוסי יצא במסגרת הברית למלחמה ונפל – ודוד ניצל את ההזדמנות ולקח לו את אשתו לשעבר כדי לבסס את שלטון משפחתו בירושלם – זה כבר סיפור לפעם אחרת…

    • לאחרונה ממש כתבתי על בריאת העולם ותיאוריית התכנון התבוני – ואני מוצא דמיון רב בין אותו "מתכנן תבוני" שהתערב באבולוציה ל"סופר היבוסי" שלך שהתערב לו בתנ"ך:)
      אבל התערבות כזו דורשת מצד אחד תחכום מטורף, ומצד שני חוסר הבנה מוחלט של איך אנשים חושבים – כי העובדה העצובה היא שעד שקמת אתה, עודד הישראלי, אף אחד לא הבין את זה:) האמת שאליהו אורבך כבר כתב משהו דומה על אביתר הכהן כמי שכתב את מקור J (תורה + נביאים!) עד ימי דוד – אבל הוא לא תיאר לעצמו שיקום בן לעם ישראל וייחס זאת לכותב יבוסי!…
      בכל מקרה, הצעת התיקון של "יִגְוָע בַּצִּנּוֹק" היא לא פחות מגאונית, וכנראה זכית לה ברוח הקודש שירשת מעודד הנביא – הוספתי אותה בגוף הפוסט (מתחת לתמונה של יואב ויבוס) + קרדיט.

  7. ראשית, תודה רבה על הקרדיט בעניין "יִגְוָע בַּצִּנּוֹק" (שמי האמיתי, אגב, הוא עודד יעקבי – "עודד ישראלי" זה רק כינוי אינטרנטי). הייתי שמח אילו היית נותן לי קצת יותר "קרדיט" גם לגבי הבנתי בדברים אחרים – אבל למרבה הצער נראה שבשביל זה אני אאלץ לעבוד קצת יותר קשה… :-)

    לגבי העובדה שבחרתי לכתוב את זה פה, ובכן ההנאה כולה שלי – לשתף בני-אדם שיכולים להבין על מה אני מדבר (לפחות אם מדובר בפסוקים קצרים) בחדוות הגילוי. ובאמת תחשוב על הרגע הזה של חדוות הגילוי: ראית פסוק שעמד סתום ואיש לא הבינו, והנה באיבחה אחת אורו עיניך. כמעט כמו הגילוי של הכיריים לבישול שמסתתרים מאחורי "מעשה המרכבה של יחזקאל"… ואם הפסוק הקצר הזה הלהיבך, עכשיו רק תדמיין כמה חדוות הגילוי שלך תהיה גדולה, כאשר תיווכח שאני צודק לגבי הסופר היבוסי…

    אז אני מבין שבינתיים אתה חושב שאני סתם דביל קשקשן שבמקרה זכה להארה מרוח הקודש (או "המתכנן התבוני" הדמיוני) והיה לי מזל גדול שהצלחתי (כנראה) לפצח איזה פסוק קצר. ברם, אילו היית משקיע בקריאת התגובות (האמ;לקיות) שלי את אותה כמות של זמן ומאמץ שהשקעת בקריאת ספר ארוך ודבילי על פנטזיה בדבר "מתכנן תבוני", נראה לי שהיית מבין כבר מזמן שבניגוד לאותו "מתכנן תבוני" בדיוני, הסופר היבוסי היה אדם חי וקיים של ממש – ובהחלט אפשר למצוא ולזהות את עקבות השתן היבוסי המשובח שהוא עירבב לנו בתוך החומוס שהוא הגיש לנו בתנ"ך[1], ולהכיח את קיומו…

    אז מה היו, בעצם, טיעוני הנגד?:

    1) "אף פרופסור נכבד לא חשב על זה קודם – אז בטח לא יכול להיות שטוקבקיסט כמוך, שבקושי סיים לימודי תואר ראשון במקרא (ונשאר חייב שתי עבודות להשלמת תואר בארכיאולוגיה), יעלה על זה בכוחות עצמו"? המממ… קצת מעליב, אבל לא משכנע… הן כבר היו מקרים מעולם שאנשים "פשוטים" הגו אי-אלו רעיונות שאיש לא חשב עליהם קודם (אתה מוזמן לגייס שוב את "רוח הקודש" אם זה יעזור לך ליישב את הבעיה)… יתרה מזו, למעשה כן היו כבר חוקרים שהעלו את השערת קיומו של סופר היבוסי – הם פשוט לא קישרו את זה עם הסופר J דווקא… בגלל זה צריך להיכנס לקישורים:
    https://no666.wordpress.com/2010/05/06/%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%9C%D7%9A-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99/

    2) "לא יעלה על הדעת שסופר יבוסי כתב קטעים בתורתו הקדושה של עם ישראל" כי הרי הוא "נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה!"… המממ… טיעון "גזעני" מעניין… וכי מי אתה חושב שכתב את הקטע הזה בסיפור "פלגש בגבעה", ומה בדיוק הוא בא לספר (רמז: האיש [או שמא החמור] הישראלי הגזעני לא רוצה להיכנס ליבוס כי "לֹא נָסוּר אֶל-עִיר נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה; וְעָבַרְנוּ עַד-גִּבְעָה", ואז כשהוא מגיע לגבעה של בנימין, שם דופקים אותו "בְנֵי-בְלִיַּעַל" מבני עמו שלו… מוסר השכל?)…

    3) אם כבר הגענו לנחלת בנימין ול"בְנֵי-בְלִיַּעַל", זה הרגע להרהר בטענתו של אליהו אורבך: האמנם אביתר שגורש מהמקדש בידי שלמה – או מי מצאצאיו – היה כותב בספר שמואל את הדברים הבאים: "וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה; וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן, וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי-מְשִׁיחִי כָּל-הַיָּמִים. וְהָיָה כָּל-הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ, יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ, לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר-לָחֶם; וְאָמַר, סְפָחֵנִי נָא אֶל-אַחַת הַכְּהֻנּוֹת–לֶאֱכֹל פַּת-לָחֶם"???…

    לי זה נראה כמו עבודה של מישהו שקשור לבית "צדוק" דווקא… הוא זה שנבחר להיות כוהן נאמן, ולהתהלך לפני מלכי בית-דוד (ושלמה)"כָּל-הַיָּמִים", ככתוב: "נִשְׁבַּע יְהוָה וְלֹא יִנָּחֵם, אַתָּה-כֹהֵן לְעוֹלָם. עַל-דִּבְרָתִי, מַלְכִּי-צֶדֶק"… ;-)

    ועכשיו, במטותא, נסה לקרוא את הטיעונים שלי שוב – יותר לאט וברצינות… :-)
    .
    .
    .
    [1] לגבי האנלוגיה המשונה: "עקבות השתן היבוסי המשובח שהוא עירבב לנו בתוך החומוס שהוא הגיש לנו בתנ"ך". ובכן, כדי להבין את זה צריך לקרוא את הקטע הבא:
    "סיפור אמיתי שרפי גינת יכול לאשר אותו: מעשה במסעדה תל-אביבית ידועה, שיצא שמעה למרחוק בעיקר בזכות החומוס הטעים שלה. מי שרצה ליהנות בשעות הערב מטעמו המשובח של החומוס, היה חייב לקחת בחשבון שהוא יאלץ לעמוד בתור. עד כדי כך.
    יום אחד הגיעה ידיעה למערכת "כלבוטק", שאחד המרכיבים הקבועים של החומוס היה: שתן של עובדי המטבח. העובדים – נידמה לי ערבים- פשוט הטילו את מימיהם לתוך דוד החומוס, בטרם המערבל יטחן ויערבב אותו עד למרקמו הסופי. הוכנסה מצלמה נסתרת, ואחרי שצופי התוכנית כלבוטק (ערוץ הראשון), ראו את שלבי הכנת החומוס- הארץ רעשה"…
    http://neri-avneri.co.il/2009/10/13/%D7%91%D7%98%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%A2%D7%9D-%D7%A9%D7%AA%D7%9F/

    • קודם כל חלילה לי להעניק לאנשים "ציונים" בכלל, וכל שכן לפי סוג התעודה שהם קיבלו ממוסד דכאני-אקדמי כזה או אחר!
      הטענה היחידה שלי כלפי טיעוניך המבריקים-אך-מפותלים היא שהם בבחינת "מקרא מועט והשערות מרובות". אמנם זה היה מקובל מאוד בתחילת ימיו של מחקר המקרא, שם איש הישר בעיניו יעשה וימציא "רומנים היסטוריים" (הגדרתו של קויפמן) – אבל מתישהו זה קצת יצא מהאופנה.
      בכל מקרה אני מקבל בהכנעה את האפשרות של התערבות זרה בתורה, כמובן, אבל לא ברמה של כתיבת סיפור על קין והבל (אחת הדוגמאות שלך) כפרודיה שאף אחד לא יבין, לא מבין ולא יבין אותה – עד שקמת אתה, כאמור. זה קצת לא סביר, ועדיףלהשאיר את ההתערבות שלו לסיפורים מתקופת דוד.
      נ"ב
      התגובות שלך מתרסמות באיחור, כי יש באתר מנגנון אוט' שחוסם תגובה עם יותר מקישור אחד (!) – ואז אני צריך לאשר אותה ידנית. במקרה הזה, למשל, הקישור למעשיית החומוס די מיותר – העולם היה ממשיך לסבוב על צירו גם ללא ההפניה המדויקת לאותה אגדה אורבנית ידועה:)

  8. אם שמת לב לכך שמלחמת דוד והעמלקים מתוארת באופן דומה מאוד למלחמת אברם במלחמת המלכים, ודאי אתה יכול לשער שזה אפשרי שמדובר באותו סופר. ואם כן, מדוע אתה חושב שהוא הגביל את "ההתערבות שלו" רק לימי דוד, ולא ינסה "להשחיל" פה ושם איזה מסר בסיפורים "קדמונים" – כמו, למשל, זה של אברם ומלכי-צדק (כמעט עלית על זה לבד!) – שהתרחשו כביכול אי-אז "בימים הרחוקים ההם"…

    לגבי סיפור קין והבל – זה לא שפתאום הייתה לי איזה אינטואיציה והחלטתי שזה סיפור שכתב איה סופר יבוסי על משה דווקא; ממש כמו שלא קראתי את יחזקאל פרק א' ולפתע הבנתי שמדובר בתיאור של כיריים לבישול… מן הסתם לקח לי די הרבה זמן שבמהלכו תהיתי על קנקנו של J, על מה שמבדיל בינו לבין הסופרים האחרים, על הרשימות המוזרות של השמות שהוא שיבץ בסיפוריו, על משחקי המילים והשנינויות שלו, ועל העובדה שהוא מתגלה לעיתים כעוכר ישראל וכעוכר לויים (ובעיקר כעוכר משה), עד שנפל לי האסימון והבנתי ולו חלק מהרמזים הכמוסים המוכמנים בכתביו…

    בתור אחד שדווקא לא מתלהב לרוב מתאוריות קונספירציה מסובכות ו"רומנים היסטוריים" שבמסגרתם תופרים חליפה של שלושה חלקים על בסיס כפתור אחד שנמצא, לי זה היה די קשה לקלוט – אם כי מסתבר שלא לגמרי בלתי-אפשרי – ואני משער שגם אתה תוכל לשחזר את התהליך, כי נראה לי שיש לך פוטנציאל… לסופר היבוסי עצמו, לעומת זאת, היו כנראה מספיק בני משפחה וחברים בירושלם שעמם הוא יכול היה לחלוק ולחגוג את סודותיו, והיו לו מספיק חברים במשרד וב"מטבח" שעמם הוא יכול היה לצחק מסביב לפיילה של החומוס שאותו הוא בישל וערבב לקהל הישראלי התמים, שנהנה מאוד ממטעמיו…

    אז, ברשותך, הבה נתחיל בסיפוריו "הקדומים" של J – אלו שמתארים את ראשית עולם. אני מניח שכמוני גם אתה מבין שסיפור אדם וחווה והגירוש מגן עדן לא באמת מייצגים איזו "היסטוריה", ושהסופר הנכבד לא באמת דמיין לעצמו שהוא יודע את שמותיהם של "הבל" ושל "קין" – ואת כל רשימת השמות של צאצאיו של "קין" אשר מתו "במבול"… ובכן, נסה לרגע לגייס את כל הציניות של אמנון אברמוביץ' ("הכל אישי ואינטרסים בפוליטיקה") שאתה יכול למצוא בעצמך, ודמיין לך את הסופר J ספון בלשכתו בירושלם ויושב מול הדף הריק ומתחיל לכתוב: איך הוא בוחר את השמות המורכבים שלו, ולמה דווקא?…

    נסה לזכור שלסופר J יש קטע מעניין כזה עם שמות, ובין רשימותיו אתה יכול למצוא דברים משעשעים כמו "מחוי-אל" וגם "מתו-שאל" כמו גם "אֶת-בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת-בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה" ואת "הֲדַד בֶּן-בְּדַד הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב וְשֵׁם עִירוֹ עֲוִית [/עיות]" ועוד ועוד…

    אחרי שתגמור להתחבט קצת בשאלות כגון אלו, אתה מוזמן לשוב ולבחון את הדמיון המוזר שהצעתי בין פרשת "קין" ו"הבל" לבין פרשת משה והמשכן העלום של דתן ואבירם מבני ראובן – "אשר פצתה האדמה את פיה" לקחת את דמם מידי משה:
    http://ivri.org.il/2015/06/korach-documents/#comment-31291

    אם הצלחת להיות מספיק חשדן ולהבין שלפעמים מאחורי חמורים מסתתרים גם בני אדם, אז אני די משוכנע שאתה יכול להבין גם את זה… ;-)

    נ.ב.
    אני מניח שאתה בטח כן מבין שלבחירה של J ליחס את "הקריאה בשם יהוה" לימי "אנוש" מבראשית, ולא לימי משה (בניגוד לשאר הכותבים), וגם להעביר את השילוב הסינקרטיסטי בין 'אל' לבין 'יהוה' מימי משה (E בשמות ג' וגם P בשמות ו' 2 – 3) לימי אברם ומלכיצדק, יש משמעות כבדה – שכוללת, מן הסתם, גם ביטול היחוד של פולחן 'יהוה' בקרב עם-ישראל בלבד (כלומר, לשיטתו של J היו עוד בני אדם מקרב עמים אחרים שעסקו בפולחן ה' והכירו את שמו מימים ימימה) וגם העברת "הקרדיט" ממשה למלכי-צדק ואברהם (ונחש למי היה אינטרס לכתוב כאלו דברים)…

  9. וכעת, לאחר שהשארתי לך קצת חומר למחשבה בענין הסופר J, משה ו"קין" (ההוא מבראשית, לא ההוא "מבני חובב חתן משה" [או שמא דווקא כן?]), במאמר מוסגר הייתי רוצה לנסות לתארך ברשותך את הסופר J; כי נראה לי שהתארוך שהבאת לימי דוד המלך – כמו שחשבו בימי וולהאוזן – הוא קצת נאיבי מדי…

    ובכן, היטב הבחנת שהביטוי "עֵמֶק שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" בסיפור של J על אברם ומלכי-צדק, הוא למעשה אנכרוניזם שהכניס הסופר J אשר מסגיר את זמנו, וזאת בזכות הפסוק מספר שמואל:

    "וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב-לוֹ בְחַיָּיו אֶת-מַצֶּבֶת אֲשֶׁר *בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ* כִּי אָמַר אֵין-לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל-שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם *עַד הַיּוֹם הַזֶּה*"…

    לכאורה הסיפור בשמואל מספר על משהו שהתרחש בימי דוד, ברם הביטוי "וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם *עַד הַיּוֹם הַזֶּה*" עשוי להעיד שהכותב שמשתמש בביטוי "בְּעֵמֶק-הַמֶּלֶךְ" חי בזמן מרוחק כלשהו אחרי הזמן שבו התרחשו הארועים – וסביר שאף הרבה אחרי ימי דוד עצמו – אך עדיין אפשר לטעון שמדובר באחרית ימי דוד…

    גם האנכרוניזם של J בסיפור העקדה – "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהֹוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם: בְּהַר יְהֹוָה יֵרָאֶה" – נראה כמרמז לתקופה בה מקדש שלמה כבר היה קיים, ברם, עדיין ניתן לטעון בדוחק שמדובר בסוף ימי דוד, כאשר כבר היה מזבח לה' בגורן הארונה (אחרי התגלות המלאך המשחית)…

    בכדי לברר את העניין, אפוא, שומה עלינו לחזור לסיפור על ימי צקלג – ואני לא מתכוון לזה של ס. יזהר, אלא לזה שעוסק במלחמה בעמלקים (שמ"א ל'), בצורה שגם אתה הסכמת שהיא דומה באופן הדוק ביותר לזו של מלחמת אברהם במלכים, כמובן… לפי סיפור זה – שניתן לזהותו כשל J גם לפי שיטתך – דוד הגיע מלכתחילה לצקלג לאחר שזו נמסרה לו בידי אכיש מלך גת, ככתוב: "וַיִּתֶּן-לוֹ אָכִישׁ בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-צִקְלָג, *לָכֵן הָיְתָה צִקְלַג לְמַלְכֵי יְהוּדָה, עַד הַיּוֹם הַזֶּה*" (שמ"א כ"ז 6)…

    הנה כי-כן, הביטוי "עד היום הזה" חוזר פה, אך הפעם ברור שלא מדובר בימי דוד, ואף לא בימי שלמה, אלא זמן רב כלשהו אחרי זה, כאשר כבר עברה תקופת שלטונם של כמה מלכים…

    אז כמה מלכים?

    לדעתי די-ברור שלפחות אחרי ימי יהורם מלך יהודה, וראיה טובה לכך ניתן למצוא בסיפורי J על מאבק הבכורה של יעקב ועשיו: תחילה, כאשר רבקה עודנה בהריון, מספר J: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ, וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". לפי סיפור זה, נראה שהסופר J זכר את התקופה בה ישראל ויהודה משלו באדום אחרי שזו נכבשה בידי דוד (שמ"ב ח' 14; מל"א י"א 14 – 21), ואולם, בהמשך הסיפור, כאשר מתלונן עשיו בפני יצחק שיעקב ממנו גנב את הבכורה, ומבקש איזו ברכת נחמה חלופית, כותב J: "וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל. וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד, וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, *וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ*"…

    לאור פסוק אחרון זה, די ברור שהסופר J חי בזמן כלשהו אחרי שאדום השתחררה משלטון יהודה – בימי יהורם בן יהושפט מלך יהודה. כפי שכתוב במל"ב ח': "בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה; וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה, וְכָל-הָרֶכֶב עִמּוֹ; וַיְהִי-הוּא קָם לַיְלָה, וַיַּכֶּה […] אֱדוֹם [את] הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב, וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו. וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד-יְהוּדָה, *עַד הַיּוֹם הַזֶּה*."…

    עד כאן מצאנו שהסופר J חי אחרי ימי יהורם מלך יהודה. אבל האם אפשר לדייק יותר? לדעתי אפשר. לדעתי ניתן לצמצם את הפער ולקבוע שהסיפורים של J התחברו לאחר חורבן ממלכת ישראל, שהתרחש בימי חזקיהו, וזאת אם נייחס לו גם את סיפור פסל מיכה:

    כמו שכתבתי כבר בתגובות קודמות, יש ליחס לסופר J את סיפור "פילגש בגבעה" שגיבורו (או שמא "אנטי-גיבורו") הוא האיש הלוי הנוודי שמסתובב לו בין אפרים לבית לחם יהודה, ולא רוצה לסור אל עיר היבוסי ולהיכנס לירושלם מטעמים גזעניים, כי "לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה" (והסוף העגום ומוסר ההשכל ידוע)… ובכן, כמו בסיפור פלגש בגבעה, כך גם בסיפור פסל מיכה, אחד הגיבורים הראשיים (או שמא "האנטי-גיבור הראשי") הוא איש לוי נוודי, וכבר בשלב מוקדם משובצות המילים הפרו-מלוכניות (J היבוסי היה סופר בית-דוד, אחרי הכל) "בימים ההם אין מלך בישראל", ככתוב:

    "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל: אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו, יַעֲשֶׂה. וַיְהִי-נַעַר, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, מִמִּשְׁפַּחַת, יְהוּדָה; וְהוּא לֵוִי, וְהוּא גָר-שָׁם. וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ מֵהָעִיר, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בַּאֲשֶׁר יִמְצָא; וַיָּבֹא הַר-אֶפְרַיִם עַד-בֵּית מִיכָה, לַעֲשׂוֹת דַּרְכּוֹ. וַיֹּאמֶר-לוֹ מִיכָה, מֵאַיִן תָּבוֹא; וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵוִי אָנֹכִי, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וְאָנֹכִי הֹלֵךְ לָגוּר בַּאֲשֶׁר אֶמְצָא. וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי, וֶהְיֵה-לִי לְאָב וּלְכֹהֵן, וְאָנֹכִי אֶתֶּן-לְךָ עֲשֶׂרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים וּמִחְיָתֶךָ; וַיֵּלֶךְ הַלֵּוִי. וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי, לָשֶׁבֶת אֶת-הָאִישׁ. וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו. וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת-יַד הַלֵּוִי, וַיְהִי-לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן; וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה. וַיֹּאמֶר מִיכָה–עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יֵיטִיב יְהוָה לִי: כִּי הָיָה-לִי הַלֵּוִי, לְכֹהֵן."…

    כפי שניתן לראות, השפה הזו דומה מאוד לסיפור הפילגש ("וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל; וַיְהִי אִישׁ לֵוִי, גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם, וַיִּקַּח-לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה") וגם חוסר החיבה של הסופר למשפחת לוי הנוודית אשר "מזנה את שרותי הכהונה, וגורמת רק לצרות" ניכר… ובמיוחד זה ניכר מהמשך הסיפור, כאשר הכהן-הלוי, חובב הכסף והבגדים, בוגד במיכה ומצטרף לבני שבט דן בעבור יתר כבוד וכיבודים:

    "וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת-הָאָרֶץ–בָּאוּ שָׁמָּה, לָקְחוּ אֶת-הַפֶּסֶל וְאֶת-הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַמַּסֵּכָה; וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן, מָה אַתֶּם עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים-יָדְךָ עַל-פִּיךָ, וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה-לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן: הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד, אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן, וַיִּקַּח אֶת-הָאֵפוֹד, וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל; וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם"…

    ואם עד עכשיו זה עוד לא היה ברור, אז חוסר החיבה המיוחד שלו לענף מסוים מאוד של משפחת לוי מופיע בסוף הסיפור:

    "וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה מִיכָה, וְאֶת-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה-לוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-לַיִשׁ עַל-עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי-חָרֶב; וְאֶת-הָעִיר, שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה-הִיא מִצִּידוֹן, וְדָבָר אֵין-לָהֶם עִם-אָדָם, וְהִיא, בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית-רְחוֹב; וַיִּבְנוּ אֶת-הָעִיר, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הָעִיר דָּן, בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל; וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם-הָעִיר לָרִאשֹׁנָה. וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי-דָן, אֶת-הַפָּסֶל; וִיהוֹנָתָן בֶּן-גֵּרְשֹׁם בֶּן-מְ{נַ}שֶּׁה [=משה] הוּא וּבָנָיו, הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי, עַד-יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ"…

    ובכן, אם אמנם ניתן לקשור סיפור זה בסופר J – ולדעתי זה ניתן – אז המפתח להבנת התקופה בה הוא חי טמון במילים "עַד-יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ"… לכאורה אפשר אולי לטעון שמדובר רק בגלות ספציפית שהגלה תגלת-פלאסר את שבטי אזור נפתלי בימי פקח בן רמליהו מלך ישראל ועוזיהו מלך יהודה (מל"ב ט"ו 29 – 30), אבל דן החשובה אינה נזכרת באופן ספציפי בין הערים שגלו אז ("וַיִּקַּח אֶת-עִיּוֹן וְאֶת-אָבֵל בֵּית-מַעֲכָה וְאֶת-יָנוֹחַ וְאֶת-קֶדֶשׁ וְאֶת-חָצוֹר. וְאֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-הַגָּלִילָה, כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי; וַיַּגְלֵם, אַשּׁוּרָה"), ולי נראה שהכוונה פשוט לימי חורבן ממלכת ישראל והגליתה, בימי חזקיהו והושע בן אלה…

    עניין זה גם מסתדר לדעתי עם טענה שכבר העלתי פה פעם באופן ראשוני במסגרת דיון אחר, ולפיה הסופר J כתב את גרסתו כתגובה מאוחרת לגרסה של מקור E שהובאה ליהודה בידי פליטי ממלכת ישראל שמצאו מקלט והשתקעו ביהודה, בימי חזקיהו:

    http://ivri.org.il/2014/12/joseph-vs-wellhausen/#comment-30193

    תיארוך כתבי J לימי חזקיהו (או אף מעט אחריו) יכולה בהחלט להסביר את המתח שמשתקף מכתבי J (לפחות שיטתי). הארכאולוגיה מראה שבתקופה זו גדלה העיר עקב קליטת הפליטים מישראל, והתנ"ך מספר שגם פולחן הבמות בישראל חוסל, וכהני השדה החלו מתקבצים אל ירושלים… הופעת "העולים החדשים"
    מממלכת ישראל ודאי הפרה את האיזון העדין שהתקיים בין היבוסים ובין הישראלים הותיקים שישבו יחד בירושלים מימי דוד, וגם הופעת מיני קבוצות ומשפחות של כהנים-לויים שביקשו להשתלב בפולחן שם ודאי יצרו מתח אצל הכהנים הותיקים – לרבות אלו מבני צדוק וכנראה גם אלו מצאצאי מלכי-צדק (שאולי הם אותה משפחה בדיוק)… עדות נוספת שיכולה לתמוך מעט בתיארוך זה, היא הופעת הכינוי "שלם" לירושלם בתהילים ע"ו, אותה הזכרת גם במסגרת הפוסט לעיל:

    "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת; מִזְמוֹר לְאָסָף שִׁיר.
    נוֹדָע בִּיהוּדָה אֱלֹהִים; בְּיִשְׂרָאֵל, גָּדוֹל שְׁמוֹ.
    וַיְהִי בְשָׁלֵם סוּכּוֹ; וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן.
    שָׁמָּה, שִׁבַּר רִשְׁפֵי-קָשֶׁת; מָגֵן וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה סֶלָה.
    נָאוֹר, אַתָּה אַדִּיר– מֵהַרְרֵי-טָרֶף.
    אֶשְׁתּוֹלְלוּ, אַבִּירֵי לֵב– נָמוּ שְׁנָתָם;
    וְלֹא-מָצְאוּ כָל-אַנְשֵׁי-חַיִל יְדֵיהֶם.
    מִגַּעֲרָתְךָ, אֱלֹהֵי יַעֲקֹב; נִרְדָּם, וְרֶכֶב וָסוּס.
    אַתָּה, נוֹרָא אַתָּה–וּמִי-יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ; מֵאָז אַפֶּךָ.
    מִשָּׁמַיִם, הִשְׁמַעְתָּ דִּין; אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה.
    בְּקוּם-לַמִּשְׁפָּט אֱלֹהִים– לְהוֹשִׁיעַ כָּל-עַנְוֵי-אֶרֶץ סֶלָה.
    כִּי-חֲמַת אָדָם תּוֹדֶךָּ; שְׁאֵרִית חֵמֹת תַּחְגֹּר.
    נִדְרוּ וְשַׁלְּמוּ, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-סְבִיבָיו–יֹבִילוּ שַׁי, לַמּוֹרָא.
    יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים; נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ."

    לדעתי אמור להיות ברור לכל שמזמור זה שבו נזכרת "שלם", עוסק למעשה בפרשת "הנס" שהתרחש בעת מצור סנחריב על ירושלם בימי חזקיהו, והוא שכתוב: "כֹּה-אָמַר יְהוָה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר, לֹא יָבֹא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת, וְלֹא-יוֹרֶה שָׁם חֵץ; וְלֹא-יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן… וַיְהִי, בַּלַּיְלָה הַהוּא, וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף; וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים"… יחד עם זאת, למקרה שזה לא ברור, ניתן לתארך את המזמור הזה גם לפי הפסוקית "כָּל-סְבִיבָיו–יֹבִילוּ שַׁי, לַמּוֹרָא. יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים; נוֹרָא, לְמַלְכֵי-אָרֶץ". הביטוי "יֹבִילוּ שַׁי" מופיע רק עוד פעמים במקרא, וניתן לתארך אותו לתקופת שלטון השושלת הכושית של תהרקה במצרים – או, נכון יותר, לימי נפילת השושלת הכושית הזו בידי אסרחדון מלך אשור בשנת 671 לפנה"ס. פעם אחת הוא מופיע בנבואה הפואטית בספר ישעיהו (פרק י"ח) העוסקת בתבוסת השושלת הכושית הזו: "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי-כוּשׁ. הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים, וּבִכְלֵי-גֹמֶא עַל-פְּנֵי-מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל-גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, אֶל-עַם נוֹרָא מִן-הוּא וָהָלְאָה–גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר-בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ… בָּעֵת הַהִיא *יוּבַל-שַׁי* לַיהוָה צְבָאוֹת, עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט, וּמֵעַם נוֹרָא, מִן-הוּא וָהָלְאָה; גּוֹי קַו-קָו וּמְבוּסָה, אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ, אֶל-מְקוֹם שֵׁם-יְהוָה צְבָאוֹת, הַר-צִיּוֹן" (נראה כי האשורים הובילו את השבויים שתפסו במצרים דרך יהודה וירושלם, כפי שמתואר גם בישעיהו פרק כ': "כֵּן יִנְהַג מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-שְׁבִי מִצְרַיִם וְאֶת-גָּלוּת כּוּשׁ, נְעָרִים וּזְקֵנִים–עָרוֹם וְיָחֵף; וַחֲשׂוּפַי שֵׁת, עֶרְוַת מִצְרָיִם. וְחַתּוּ, וָבֹשׁוּ–מִכּוּשׁ מַבָּטָם, וּמִן-מִצְרַיִם תִּפְאַרְתָּם. וְאָמַר יֹשֵׁב הָאִי הַזֶּה, בַּיּוֹם הַהוּא, הִנֵּה-כֹה מַבָּטֵנוּ אֲשֶׁר-נַסְנוּ שָׁם לְעֶזְרָה, לְהִנָּצֵל מִפְּנֵי מֶלֶךְ אַשּׁוּר; וְאֵיךְ, נִמָּלֵט אֲנָחְנוּ"), ופעם שניה הוא מופיע בקטע מהמזמור בתהילים ס"ח אשר לדעתי (המנומקת בקישור להלן) יש לשחזר אותו כך:

    "שִׁירוּ לֵאלֹהִים, זַמְּרוּ שְׁמוֹ – סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת, בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו:
    תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים: עַל-יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ; וְעֻזּוֹ, בַּשְּׁחָקִים.
    מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ, שִׁירוּ לֵאלֹהִים – זַמְּרוּ לָאֲדֹנָי סֶלָה; לָרֹכֵב בִּשְׁמֵי
    שְׁמֵי-קֶדֶם – הֵן יִתֵּן בְּקוֹלוֹ קוֹל עֹז.
    גְעַר חַיַּת קָנֶה, *יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם – כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים*;
    להֵיכָלְךָ עַל-יְרוּשָׁלִָם – *לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי*.
    נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ;
    אֵל יִשְׂרָאֵל – הוּא נֹתֵן עֹז וְתַעֲצֻמוֹת לָעָם;
    בָּרוּךְ אֱלֹהִים."
    https://shnizi.wordpress.com/2012/09/16/avramavinuovedelilim/#comment-352

    כפי שניתן לראות, כל המקומות בהם מופיע "יֹבִילוּ שַׁי/יוּבַל-שַׁי" כולם קשורים זה בזה מבחינה רעיונית לשונית וספרותית, ולפיכך אפשר לתארך את כולם לזמן קצר שאחרי ימי חזקיהו, לסוף תקופת שלטון השושלת הכושית במצרים:
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%A1%D7%A8%D7%97%D7%93%D7%95%D7%9F

    יתכן אפילו שיש קשר רעיוני כלשהו בין הסיפור של נצחון אברהם על המלכים ומתן מעשר לאל אשר בשלם, עם הרעיון הבא לידי ביטוי במזמור ע"ו והנבואה הפואטית בישעיהו י"ח. השאלה שנותרה פתוחה היא רק, עד כמה באמת סמוכה הופעת "שלם" בסיפור J להופעתה במזמור ע"ו… לדעתי לא הרבה…

    (וסליחה ששוב הבאתי יותר מקישור אחד)

  10. אופס! תיקון לסוף הגובה הקודמת שלי לעיל:

    כאשר כתבתי בסוף "לא הרבה" התכוונתי לומר שלא הרבה זמן מפריד בין הסופר שכתב את הכינוי "שלם" בסיפור אברהם ומלכיצדק לבין המשורר שהשתמש בכינוי "שלם" במזמור תהילים ע"ו…

    בטעות יצא כאילו התכוונתי הפוך…

להגיב על ואולי בכל זאת שכם? - בין שלם לציון לבטל

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים