Home » יוונית » אתונו של בלעם vs סוסו של אכילס

אתונו של בלעם vs סוסו של אכילס

התורה מחזיקה בשיא ספרותי מעניין, שמעולם לא זכה להכרה רשמית: יש בה את המספר הגבוה ביותר של דיאלוגי אדם-חיה לכמות מילים נתונה. המספר, אגב, הוא שניים: הדיאלוג בין הנחש לחוה (בראשית ב) והדיאלוג בין בלעם לאתונו, בפרשת השבוע הנוכחית (במדבר כב). אל תנסו להיראות מופתעים, אני מניח שזה לא ממש עניין אותכם – אבל בכל זאת, מוזר ככל שזה יישמע, בכל הספרות האֶפִּית של המזרח הקדום יש סה"כ 2-3 דיאלוגים בין בעלי חיים לאדם – וצריך לזכור שהספרות הזו כוללת טקסטים בהיקף עצום, ממסופוטמיה דרך אוגרית ועד חת ומצרים העתיקות.

לעובדה המוזרה הזו התוודעתי בעודי מעיין במאמר מרתק של חוקר המקרא ג'ורג' סברן (George Savran, יהודי ואפילו דתי, אגב) בו הוא משווה בין סיפור האתון לסיפור הנחש. כידוע, כשקוראים מאמר הכי חשוב זה הערות השוליים – ואכן בהערה 17 מצאתי כתוב שדיבור אנושי-חייתי הוא נדיר מאוד בספרות המזרח הקדום; והראיה, שאותו סברן מעיד שם שהוא מצא רק 2 דוגמאות כאלו, בספרות המצרית העתיקה. כמובן שלא סמכתי עליו, אלא רצתי מייד לבריטיש מוזיאום לקרוא בעצמי בלוחות החימר האכדיים ש… טוב, לא להגזים, אני הקטן הסתפקתי בקריאה מהירה של כמה אנתולוגיות חלקיות שתורגמו לעברית –המצרית של י' גרינץ (סיפור ארוך הכולל פרות מדברות), החיתית של א' זינגר (דיאלוג קצרצר בין מלך לנשר), והמסופוטמית של ש' שפרה וי' קליין (ללא תוצאות). בנוסף חרשתי את ANET על מפתחותיו, וגם שם לא מצאתי מזור, ובקיצור, סברן צודק – אין כמעט דיאלוגים בין אדם לחיה בספרות האפית של המזרח הקדום.

אכילס vs כְּסַנְתּוֹס

אכילס וסוסו (נניח)

אכילס וסוסו (נניח)

אבל מסתבר שמה שאין במזרח, יש במערב. למזלי, התרתי לעצמי ללמוד חכמה יוונית בשעה שאינה יום ואינה לילה, ובעודי קורא את האיליאדה המיוחסת להומרוס זי"ע, הגעתי מותש מקרבות לסוף השיר התשעה עשר. בשיר הזה מתחולל מהפך דרמטי – אכילס סירב עד כה להשתתף במצור היווני על טרויה, בשל זעמו על אָגָמֶמנון מלך היוונים שלקח את פילגשו; אלא שאחרי שהֶקטור הטרויאני הרג את פַּטְרוֹקְלוֹס, חברו הקרוב, אכילס מחליט סוף סוף להיכנס בעובי הקורה ולצאת להילחם. או-אז הוא קופץ למרכבה שלו, ופונה אל שני סוסיו, כסנתוס ובליוס, בקריאה נרגשת (שורות 403-400):

כְּסַנְתּוֹס וּבַּלְיוֹס, פְּרִי-בֶטֶן פּוֹדַרְגָּה*, מִסּוּסִים הֻלָּלוּ! (נימפה מיתולוגית)
עַתָּה הֵיטִיבוּ וְחִשְׁבוּ לְמַלֵּט אֶת-נֶפֶשׁ רוֹכֶבְכֶם
אֶל-מַעֲרֶכֶת דַּנָּאִים*, עֵת נָשׁוּב שְׂבֵעֵי-מִִלְחָמָה, (אחד משבטי היוונים)
אַל-תִּטְּשׁוּנִי, כְּנָטְשְׁכֶם אֶת רֵעִי פַּטְרוֹקְלוֹס שָׁם חָלָל!

מסתבר שפנייה אל סוסים בקריאת דרבון היא דבר מצוי באיליאדה (ח, 184; כג, 402) – אבל החידוש המפתיע כאן הוא תגובתו של הסוס כסנתוס לקריאתו של אכילס (שורות 418-404):

עָנָה לוֹ כְּסַנְתּוֹס הָעַז וּמְהִיר-הָרַגְלַיִם…
הֵרָה* לִבְנַת-הַזְּרוֹעוֹת הִיא נָטְעָה בְקִרְבּוֹ אֶת-קוֹלוֹ: (אֵלה, אשת זאוס)
"גַּם הַפַּעַם נְפַלֵּט חַיֶּיךָ, אֲכִילֵס הָעִזּוּז;
אֶפֶס יוֹמְךָ כְּבָר קָרַב, וְלֹא בְאַשְׁמָתֵנוּ אֲנַחְנוּ,
בְּאַשְׁמַת הָאֵל זֶה הַגָּדוֹל וְהַגְּזֵרָה זוֹ הַכֹּל-יְכֹלָה.
לֹא בַּאֲשֶׁר פִּגַּרְנוּ אוֹ הָיוּ רַגְלֵינוּ עֲצֵלוֹת
גָּזְלוּ הַטְּרוֹיִים אֶת-נֶשֶׁק פַּטְרוֹקְלוֹס הָאִישׁ מֵעַל כְּתֵפָיו.
לֹא, כִּי הָאַדִּיר בָּאֵלִים*, בֶּן-לֵטוֹ יְפַת-הַמַּחְלָפוֹת, (אפולון)
פְּגָעוֹ בֵין הַחֲלוּצִים וַיְחוֹנֵן אֶת-הֶקְטוֹר הַתְּהִלָּה.
אָנוּ נָחִישָׁה, נָעוּפָה בְּרוּחַ זֶפִירוֹס*, שֶׁעָלָיו (רוח המערב, ואבי הסוסים)
אוֹמְרִים, שֶׁהוּא הוּא הַמָּהִיר בָּרוּחוֹת בְּתֵבֵל. גַּם אַתָּה,
גְּזֵרָה הִיא אֲשֶׁר תִּפֹּל בְּיָדוֹ שֶׁל-אֵל וְשֶׁל-אָדָם".
סִיֵּם אִמְרָתוֹ, וַיִּסְגְּרוּ בְעַד קוֹלוֹ קְהַל הָאֶרִינְיוֹת*. (*אלות נקם מיתולוגיות)

או בעברית פשוטה: האלה הֵרה פתחה את פי כסנתוס וזה ניבא לאכילס שסופו למות במלחמה – והדבר לא יהיה באשמת הסוס, אלא בשל הגזירה שנגזרה בידי האלים. נראה שהסוס היה ממשיך לדבר עוד קצת, אבל אז האריניות המסתוריות סגרו את פיו – ואכילס מנצל את ההזדמנות וסוגר חשבון עם הסוס (424-420):

עָנָה לוֹ מִתּוֹךְ חֵמָה אֲכִילֵס מְהִיר-הָרַגְלַיִם:
"כְּסַנְתּוֹס, מַה תְּנַבֵּא לִי מָוֶת? אֵין לְךָ צֹרֶךְ בָּאֵלֶּה!
אָכֵן, גַּם נַפְשִׁי אָנֹכִי יוֹדַעַת, כִּי פֹה עָלַי לָמוּת
הַרְחֵק מֵאָבִי אָהַבְתִּי, מֵאִמִּי הוֹרָתִי; וְאוּלָם
מְנוּחָה לֹא אֵדַע עַד אִם-הֶלְאֵיתִי הַטְּרוֹיִים בִּקְרָבוֹת!"
עָנָה וַיִּדְפֹּק בְּקוֹל גָּדוֹל אֶת-סוּסָיו תְּמִימֵי-הַפַּרְסָה.

אכילס vs בלעם

אם נחזור לפרשת השבוע שלנו וניזכר בפרשיה המפליאה של בלעם ואתונו (כב, כב-לה), נראה שיש כמה קווי דמיון מעניינים בינה לבין הסצינה האיליאדית של אכילס וסוסו:

  בלעם ואתונו אכילס וסוסו
האדם מקבל החלטה גורלית, בניגוד להחלטה קודמת בלעם מחליט לצאת ולקלל את ישראל אכילס מחליט לצאת ולהילחם בטרויאנים
האלים מעניקים יכולת דיבור לבהמה ה' פותח את פי האתון הֵרה נוטעת קול בקרב הסוס
"ניגוד אינטרסים" בין האדם לבהמה בלעם רוצה ללכת לקלל, האתון מנסה למנוע זאת ממנו אכילס רוצה לצאת למלחמה, הסוס מסכים בלית-ברירה אבל מנבא את הסוף המר
האדם כועס על הבהמה בלעם מבקש להרוג את אתונו בחרב אכילס מלא חמה על הסוס
התערבות על-טבעית לאחר דיבור הבהמה התגלות מלאך ה' לבלעם סגירת פי הסוס על ידי האריניות
האדם נמצא בסכנת מוות – ולבסוף אכן נהרג בחרב המלאך מאיים להרוג את בלעם; בפרשת מטות מתברר שבלעם נהרג בחרב במלחמת מדין אכילס מתבשר שהוא עתיד למות; באודיסאה מתברר שאכילס אכן נהרג במלחמת טרויה

היוונים vs סוסים מדברים

Heath_The_Talking_Greeksהתיזה של הספר הזה היא פשטנית באופן מביך:
בני אדם מדברים; בעלי חיים אחרים לא.
האבחנה הזואולוגית הנדושה הזו שימשה כבסיס – ולמען האמת, כמוטיבציה – למסע החיפוש המעמיק ורב-ההשפעה של היוונים הקדמונים בדבר המשמעות של הֶיות בן אנוש.

במילים אלו נפתח ספרו המעניין של החוקר הקלאסי ג'ון הית', The Talking Greeks: Speech, Animals, and the Other, בהוצאת קיימברידג' המהוללת (הית', אגב, היה שותף בכתיבת ספר מפורסם יותר בשם Who Killed Homer?, עליו כתבתי כאן).
בספר מנסה הית' לבסס את הטענה הלכאורה מובנת מאליה הזו, לפיה היוונים הקדמונים האמינו שבעלי חיים אינם יכולים ואינם אמורים לדבר. לשם כך הוא סוקר בהרחבה את החשיבות העצומה שיוחסה לדיבור (λόγος = logos) כמבטא את ייחודו של המין האנושי, הן אצל פילוסופים יווניים והן אצל ממשיכיהם הרומאים. הדיבור, לתפיסתם, מאפשר לאדם לבטא את מחשבתו ובכך הופך אותו לרציונלי – וכידוע, משמעותו של המונח λόγος הפכה עם הזמן למציינת רציונליות או היגיון, בעוד שהמונח (λογος (alogos שימש ביוונית עתיקה כשם נרדף לבעל חיים (ביוונית מודרנית, למרבה התדהמה, άλογο הוא סוס! ועל כך בהמשך).
דוגמה קלאסית לתיזה של הית' ניתן למצוא באחד ממשלי איזופוס, המכונה "זאוס, החיות ובני האדם" (מס' 311 באינדקס של פֶּרי):

אומרים כי בעלי החיים נוצרו ראשונים וכי הוענקו להם מתנות על ידי האל: עוצמה לזה, מהירות לזה, וכנפיים לזה.
האדם עמד שם עירום ואמר: "אני היחיד שהותרת ללא מתנה!"
ענה לו זאוס: "אתה כפוי טובה, למרות שהוענקה לך המתנה הגדולה מכל! הלא אתה קיבלת את יכולת הדיבור (λόγος) הרווחת בקרב האלים כמו גם בקרב האנשים, והיא חזקה יותר מהחזק ביותר, ומהירה יותר מהמהיר ביותר!"
או-אז, בהכירו במתנה שקיבל, הלך האדם לדרכו כשהוא מלא ביראת כבוד והכרת תודה.

הנה לנו מקור מפורש שתולה את יתרונו של האדם על פני החיות ביכולת הדיבור שלו!
הרעיון הזה חוזר במקורות עתיקים אחרים, למשל במשל נוסף אודות פרומתאוס שיצר בפקודת זאוס את האדם והחיות מעפר ומים (מזכיר משהו?), ואז גילה שה-  (ἀλογα ζῴα (aloga zoa, כלומר בעלי החיים הלא-מדברים \ הטפשים, רבים יותר מבני האדם.
Horatiusמהיוונים הגיע הרעיון אל הרומאים (ראו דוגמה מאחת הסאטירות (1:3) של של הוראטיוס משמאל) ומשם, כנראה גם אלינו, היהודים – כשהדוגמה הידועה ביותר היא תרגומו של אונקלוס לפסוק "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז) שתורגם כך: "וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא". כמובן שהתרגום הזה מנוגד לחלוטין לפשט הכתוב, שמשתמש באותו ביטוי בדיוק גם כלפי בעלי החיים כמה וכמה פעמים (א, כ-ל;ב, יט) – ואכן, היו גישות אחרות ביהדות הבית השני לנושא הזה, ולא כאן המקום להאריך.

אין סוסים שמדברים יוונית?!

כל הרעיון הזה לפיו היוונים וממשיכיהם שללו מבעלי החיים את יכולת הדיבור, נראה טוב ויפה. אבל הלא עינינו ראו ולא זר את אותו שיר תשעה עשר של האיליאדה, שבסופו – כזכור – סוסו של אכילס מנהל איתו דיאלוג ממושך! האין זו ראיה שבעיני היוונים הקדמונים בעלי החיים כן יכלו לדבר?
אז הבדיחה הבאה (במקור על כבשים שחורות בסקוטלנד) עשויה להבהיר את התשובה:

כלכלן, פיזיקאי ומתמטיקאי נסעו ברכבת ביוון. לפתע ראו סוס מדבֵּר.
"תראו, כל הסוסים ביוון מדברים!" קרא הכלכלן.
"לא! יש כמה סוסים מדברים ביוון, זה הכל", תיקן אותו הפיזיקאי.
"נו, באמת!" רטן המתמטיקאי. "יש ביוון לפחות סוס אחד, שבאופן חד-פעמי נראה כאילו הוא יכול לדבר"…

במילים אחרות, העובדה שכסנתוס דיבר לא אומרת שום דבר לגבי יכולתם העקרונית של בעלי החיים בכללם לדבר – והראיה, שהיתה נדרשת כאן התערבות מיוחדת של האלה הרה ש"נטעה בקרבו את קולו"; בנוסף, הסוס לא בדיוק דיבר, אלא היה רק מעין 'צינור' להעברת מסר מהאלה לאכילס; ובנוסף, כסנתוס (וחברו בליוס) הוא לא סתם סוס: הוא היה בנם של זפירוס ופודרגה (שני 'אֵלונים' זוטרים) ולכן הוא זכה ליכולת דיבור אנושית. מש"ל.

אם נחזור לסיפור אתונו של בלעם, נוכל לראות שגם הפרשנות היהודית לדורותיה התקשתה בשאלה כיצד ייתכן שאתון תדבר, והוצעו לכך תשובות שונות: חז"ל במסכת אבות (ה, ו) קבעו ש"פי האתון" הוא אחד מהדברים שנבראו "בערב שבת בין השמשות" (כלומר, ואין בכך חריגה מהטבע), הרמב"ם טען במורה הנבוכים (ב, מב) שכל מעשה האתון היה "במראה הנבואה" ובעקבותיו הציע ר' יוסף אבן כספי כי "היה זה בתנומה כי התנמנם בלעם עת מה ברוכבו כמנהג רבים מבני אדם… והגיע לו כל הדמיון הנזכר" – וכן על זה הדרך.

הסוסים כמייצגים את נפש האדם (שירו של שמעון פרנס)

כמו שהערתי מקודם, המילה (άλογο (alogo ביוונית מודרנית משמעה "סוס", ואין מתאים יותר מלסיים את הפוסט בשיר יווני שרובכם אמורים להכיר לפחות את נעימת הפתיחה שלו – בהנחה ששמעתם פעם את שמעון פרנס ברדיו:

ואם תקראו את התרגום המילולי שלי להלן, תגלו שהמשורר, קוסטאס בירבוס (Κώστας Βίρβος), מחלק את חייו לשניים – החלק הטוב מיוצג על ידי הסוס הלבן, והחלק הרע על ידי הסוס השחור; ומכאן חיזוק נוסף לרעיון שלי לפיו הבהמה משמשת כייצוג נפשי של האדם (אגב, משהו קרוב לזה מופיע במשל מפורסם של אפלטון, ששם אותו בפי סוקרטס בדיאלוג 'פיידרוס', אודות שני סוסים הרתומים למרכבה, האחד טוב והאחד רע, והם מסמלים את 'יצר הטוב' ו'יצר הרע' שבאדם):

Ένα όμορφο αμάξι με δυο άλογα כרכרה יפה עם שני סוסים
Ένα όμορφο αμάξι με δυο άλογα
να μου φέρετε τα μάτια μου σαν κλείσω
τον ντουνιά με τα στραβά και τα παράλογα
καβαλάρης μια φορά να σεργιανίσω

Το ένα τ’ άλογο να είναι άσπρο
όπως τα όνειρα που έκανα παιδί
το άλλο τ’ άλογο να είναι μαύρο
σαν την πικρή μου την κατάμαυρη ζωή

Να χτυπώ το καμουτσίκι μου το άπονο
σαν της μοίρας μου τ’ αβάσταχτα χαστούκια
και ν’ ακούγεται τη νύχτα σαν παράπονο
σαν πενιά λυπητερή από μπουζούκια

Το ένα τ’ άλογο να είναι άσπρο
όπως τα όνειρα που έκανα παιδί
το άλλο τ’ άλογο να είναι μαύρο
σαν την πικρή μου την κατάμαυρη ζωή
כרכרה יפה עם שני סוסים
תובא אליי כשאעצום את עיניי,
בעולם שכולו עקמומיות ואבסורד
אצא פעם אחת לרכוב כמו פרש.

סוס אחד יהיה לבן
כמו החלומות שהיו לי כילד,
והסוס האחר יהיה שחור
כמו חיי המרים והאפלים…

אז אכה בשוטי חסר הרחמים
כמו גורלי, על הצלפותיו הבלתי נסבלות,
ובלילה יישמע קולי כמחאה
כמו קול ניגון עצוב בבוזוקיה.

סוס אחד יהיה לבן
כמו החלומות שהיו לי כילד,
והסוס האחר יהיה שחור
כמו חיי המרים והאפלים…

10 תגובות על “אתונו של בלעם vs סוסו של אכילס

  1. ושווה להזכיר גם איך הרעיון היווני הזה התגלגל, כדרכם של רעיונות יווניים (חומר וצורה, אדמה אוויר מים ואש וכו') דווקא אל עולם הקבלה והפך למושג הדצח"מ – דומם, צומח, חי, מדבר (וכמובן מעליהם ישראל, אלא מי).

  2. בס"ד ט"ו בתמוז ע"ח

    הדיאלוג בין חוה והנחש לא מוצג בתורה כדבר חריג. לא כתוב 'ויפתח ה' את פי הנחש'. סרר העולם הטבעי הוא שיש תקשורת מילולית בין האדם והחיה. כך גם מתבקש מייעודו של האדם להיות מנהיג עולם החי 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים…'. איך אפשר להנהיג בלי יכולת לתקשר?

    עם הגירוש מגן העדן 'גבה טורא' בין האדם ובעלי החיים, ושוב אינם מבינים איש את שפת רעהו. ועם זאת, יש תקשורת. נח שולח את העורב ואת היונה לבדוק הקלו המים מעל הארץ. העורב אינו מבין או אינו רוצה להבין, אך היונה מבינה היטב את מטרת שליחותה ושבה אל משלחה עם עלה זית טרף בפיה לבשר לו כי קלו המים.

    תקשורת מילולית מפורשת כבר לא קיימת, אך יש הבנה הדדית. כשם ש'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו' – כך 'יודע צדיק נפש בהמתו' (משלי יב,י). לבהמה יש נפש, יש דעת ויש תחושות, ואדם נבחן ביכולתו לחוש את נפש בעלי החיים שבאחריותו ולהרגיש מה הם צריכים.

    כך נבחנה רבקה ביכלתה לחוש את צרכיהם של בעלי חיים של אדם זר, והיא עומדת במבחן כאשר היא מיוזמתה מוסיפה 'וגם לגמליך אשקה'. וכך האדם מישראל, אף שהותר לו לשחוט בעלי חיים ולאכלם, מצווה הוא לגלות רגישות לאהבה ההורית של בעלי חיים, לא לקחת האם על הבנים, לא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ולא לבשל גדי בחלב אמו, ולפרוק ולטעון שור וחמור הרובץ תחת משאו, והוא נרמז לתת קודם עשב לבהמתו ורק אחר כך 'ואכלת ושבעת'.

    לעומת רבקה שהתעלתה בהיותה רגישה לצרכי הגמלים של איש זר – מושם בלעם המתיימר להיות 'יודע דעת עליון', ללעג וקלס באי יכלתו לדעת את 'דעת בהמתו', לא בהמתו של זר, אלא אף באתונו ששירתה אותו בנאמנות אינו מתחשב, לא מנסה להבין לנפשה אלא מכה אותה באכזריות והיה מוכן אף להרגה. כמה שונה הוא מאברהם, שאף בלכתו לנסיון הנורא של העקידה, אינו שוכח לצוות את נעריו להשגיח על החמור!

    דוד שכרועה נלחם בגבורה נגד הארי והדוב כדי להציל שה מעדרו, עולה מדרגה וקולט בבעלי החיים את יכולתם להתפלל ולקרוא אל ה'. הוא שומע את 'הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אכלם' (תהלים קד), הוא שומע את חיות הים הקטנות והגדולות 'כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו' (שם). הוא רואה בעיני רוחו את ה' מקשיב 'לבני ערב אשר יקראו' (תהלים קמז).

    והוא שומע בחזונו את כל הבריאה, דומם, מומח, חי ואדם, פותחת את פיה ומהללת את ה': 'הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהמות, אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עשה דברו, ההרים וכל גבעות עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה רמש וצפור כנף'(תהלים קמח). הדומם הצומח והחי יפצחו בשירה, ואליהם יצטרפו 'מלכי ארץ וכל לאמים שרים וכל שפטי ארץ'.

    ובעקבותיו שלמה בנו המעלה על נס את הצדיק היודע נפש בהמתו (משלי יב,י), מבין בחכמתו את דרכם וצרכיהם של כל הברואים: 'וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר, וידבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמש ועל הדגים' (מל"א ה,יג). אם כמפרשים שעמד בחכמתו על אורחותיהם, ואם כדברי רבי יצחק שהבין ממש את שפתם: 'ויקץ שלמה והנה חלום – אמר רבי יצחק: חלום עומד על כנו, צפור מצפצף ויודע מה מצפצף, חמור נוהק יודע מה נוהק' (ילקוט שמעוני מלכים, רמז קעה9.

    לו זכינו היינו שומעים גם תקשורת מילולית עם דוממים, שהרי משה ואהרן נצטוו: 'ודברתם אל הסלע ונתן מימיו'. הסלע הסמוך לא"י אינו אבן דומם כסלע הסמוך למצרים. הסלע הסמוך לארץ החיים הוא בבחינת 'אבנים לבבות' שאפשר לדבר אליו והוא יציית. לראות זאת לא זכינו!

    ובקיצור: ההלני (ובלעם) מתגאה הכוח הדיבור שלועל שאר בני האדם ה'ברברים' שאינם צחי לשון כמותו וכ"ש על בעלי החיים, ואיש ישראל רואה עצמו כ'תולעת ולא איש בהמות הייתי עמך', רואה את בעלי החיים כאחיו שמהם גם ניתן ללמוד לקח (כדברי אליהוא: מלפנו מבהמות ארץ' וכדברי שלמה: 'לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם'), יש לבעלי החיים דעת ותחושות, ולצרכיהם יש להקשיב ברגישות, עד שיתגשם מחדש חזון גן העדן שבו האדם, החי הצומח והדומם מהללים יחד את בוראם.

    בברכה, ש"צ לוינגר

    על תקשורת קולית, חזותית ותנועתית בעולם החי, ראו באתר 'מערכות מתקשרות', פרק 6.

    • נאה דרשת! רק 2 הערות קטנות:
      א) לגבי דיבור הנחש – העובדה שהוא פתח את פיו ביוזמתו היתה כנראה הבסיס לפרשנויות היהודיות העתיקות שראו בו את השטן, ולא בעל חיים של ממש.
      ב) לגבי יכולת שלמה להבין את שפת החיות – מסתבר ששלוש מחלוקות בדבר: יש שסברו שלחיות אין שפה אלא סתם קולות שניתן לפרשם, יש שסברו שיש להן שפה משלהן, ויש שסברו שהן יכולות לדבר ממש בלשון בני אדם.
      וכמו שכתבתי למיכה לעיל, יש הרבה להאריך – תיאלצו בינתיים להמתין לספר שלי שייצא בעזרת האל בעוד שנה-שנתיים (כנראה בהוצאת "חמור נושא ספרים":)

  3. פופ במאמר בBASOR 200) 1970) עמ' 56 ואילך הקדיש מאמר הסוקר את הפרשנויות השונות לשה"ש א, ט. (לססתי ברכבי פרעה) הוא מציין קטע מכתבי אוגרית המציין סוסה- אלה המצטיינת ביופיה. פרשנות הפסוק היא שהרעיה מזכירה לדוד סוסה ברכבי פרעה בגלל ה'סקס-אפיל' אותו היא מקרינה, בדומה לסוסה שהכריעה את הסוס הזכר עליו רכב פרעה בשל המיניות שלה (וכפי שהוא כותב באשר לפירוש זה: as appreciated already by some sensitive rabbinic interpreters

    כוונתו למדרש שהש"ר: מיד רכב על סוסיה נקבה כביכול נגלה הקב'ה על סוסיה נקבה הה'ד לסוסתי ברכבי פרעה
    חזר ורכב פרעה על סוס אדום על סוס לבן או בשחור כביכול נגלה הב'ה על סוס אדום לבן שחור הה'ד דרכת בים סוסיך"

    • מעניין!* יכול להיות שאת הרעיון של סוסים צבעוניים לקח המדרש מזכריה פרק ו.
      ויש לציין ש- 99% מדימויי הסוס במקרא הם שליליים, ושמעתי פעם מהרב שרלו, כמדומני, שהדימוי הלא מוצלח של "לסוסתי ברכבי פרעה" הוא אחד הגורמים לנתק בין הרעיה לבין הדוד ואכמ"ל.

      *אגב, שם המאמר הוא:
      M.H. Pope, 'A Mare in Pharaoh's Chariotry', BASOR 200 (1970), pp. 56-61

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים