Home » מקרא » ומלך אין בישראל – זה טוב ליהודים?

ומלך אין בישראל – זה טוב ליהודים?

שני ספרים נפתחים

עם פתיחת חודש הרחמים והבחירות, במימיהן הדלוחים אנו עדיין מתבוססים (ג"נ: לא הצבעתי), התגלגלו לידיי שני ספרים שעוסקים בגדול בנושא השלטון הישראלי הרצוי, לעומת המצוי. מלבד הנושא הכללי, והעובדה ששני הספרים כתובים בעברית, נראה שאין ביניהם כמעט שום קשר: הראשון הוא מניפסט היסטורי-אקטואלי רהוט, רחב יריעה, נועז ופרובוקטיבי לעיתים, שרובו ככולו כתב אישום חריף כנגד האקסיומות ההיסטוריות עליהן מחונך\מאולף הציבור הדתי בבתי הספר ובבתי הכנסת; השני, לעומתו, הוא ספר מחקר יובשני הממוקד במספר פרקים בספר שופטים, מנוסח באקדמית-משפטית סטרילית ומרובת הערות שוליים, ומציג את ממצאיו בנייטרליות צנועה.

1. "מצעד האיוולת היהודי איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם"

"מצעד האיוולת היהודי – איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם"

מצעד האיוולת היהודי – איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם

הספר הראשון נכתב ע"י העיתונאי והעורך המוערך בעל השם הנבואי אמוץ עשהאל, וכמו שניתן להבין כבר משם הספר, המחבר אינו מאמין באנדרסטייטמנט, וזה עוד אנדרסטייטמנט:) הוא פותח באגרוף בבטן, באמצעות ניתוח אקטואלי של הפרשיה המזעזעת אודות הפילגש בגבעה (שופטים יט-כא) ממנה הוא למד על האופי הבעייתי של ההנהגה הישראלית; משם הוא ממשיך בתנופת קרב אל פנתיאון הגיבורים ההיסטוריים של עם ישראל, ומכה את כולם שוק על ירך במפגן וירטואוזי מרהיב של אמן לחימה מילולי: מדוד המלך ובנו שלמה, דרך אלישע, ירמיהו, מרדכי, החשמונאים ורבי עקיבא, ועד שבתי צבי ואפילו ה"חפץ חיים" – כולם-כולם מוקעים אל צלב המבחן הפוליטי, וכולם-כולם נמצאים אשמים בסעיף האישום המרכזי של הספר: הפקרות פוליטית שהובילה את עם ישראל ל"מצעד איוולת" של קטסטרופות היסטוריות חוזרות ונשנות, וכפי שהוא כותב בהקדמה:

רובנו לא יודעים… איך צעד המצעד, שתחילה ניזון מרוח אנרכיסטית שהעדיפה את השבט על פני הלאום ואת הנביא על פני המדינאי, אחר כך הוליד הפניית עורף גורפת לפוליטיקה, למדינאות ולאדמת המולדת, ובסופו של דבר הוביל לבריחה כוללת של אבותינו מאחריותם לעתיד עמם, על כל יסודותיו: החירות, החיים והכבוד.

מנגד, וכאילו כדי להכעיס, מעלה עשהאל על נס את הגיבורים הפוליטיים האמיתיים של עם ישראל, שמפעלם בדרך כלל נשכח, הודחק ולעיתים פשוט סולף. ואלו הם הגיבורים אשר לעשהאל (בסוגריים – חוות הדעת היהודית המקובלת עליהם): אחאב מלך ישראל ("רַק לֹא הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'"), יהושפט מלך יהודה ("הֲלָרָשָׁע לַעְזֹר וּלְשֹׂנְאֵי ה' תֶּאֱהָב?!"), אלכסנדר ינאי החשמונאי ("ינאי רשע מעיקרו") ו… הורדוס האדומי ("איש אכזר לכל הבריות במידה שווה"). ומה מיוחד באותם גיבורים מושמצים שלא בטובתם? ובכן, מסתבר שהם היו המנהיגים היחידים הידועים לנו בהיסטוריה השראלית-יהודית, שהבינו שכדי להבטיח לעם ישראל מקום בעולם, נדרש לעסוק בפוליטיקה: להפעיל כוח כשצריך, להתפשר עם אויבים כשצריך, ובעיקר – להיות בעלי הבנה מעמיקה של יחסי הכוח בעולם הסובב אותנו ולהימנע מהסתמכות עצומת-עיניים על אידיאות "משיחיות". כדוגמה מרתקת לכך הוא מביא את הנאום המעט-נשכח של אגריפס השני (67 לספירה) באוזני היהודים המורדים, שזעמו על מעלליו של הנציב הרומאי. אגריפס "נקלע לסיטואציה" כשהיה בדרכו מאלכסנדריה לרומא, ומיהר לירושלים לנסות להרגיע את הרוחות. לשם כך הוא נשא נאום מבריק שהיה אמור להוות סיכה מושחזת בליבו של הבלון הנפוח שהופרח בידי המורדים, שביקשו להילחם ברומא – ובו הוא תיאר בפני המורדים שמימיהם (כנראה) לא למדו גיאוגרפיה או היסטוריה, את תמונת העולם האמיתית של האימפריה הרומאית, את העמים האדירים שהיא כבשה ואת העוצמה הצבאית והכלכלית שלה:

היכן החיילות שלכם? היכן כלי הזין שאתם נשענים עליהם? היכן שרוי הצי שלכם שבו אתם חושבים לטאטא את מימי הרומאים? היכן האוצר הרחב שלכם לכיסוי הוצאות המסע? הסבורים אתם שאתם לוחמים עם המצרים או עם הערבים? האם לא תתנו עיניכם בגדולה הרומאית ולא תמדדו את חולשת עצמכם? כלום לא נסוגו צבאותינו הרבה פעמים אפילו בפני העמים השכנים, בעוד שהכוח הרומאי עדיין בלתי מנוצח בכל הישובים?

התגובה של הקורא הדתי הממוצע למקרא דברים אלו היא כמובן: "נו, איפה רומא 'הבלתי מנוצחת' ואיפה אנחנו!" אבל עשהאל לא נופל לבורות גלויים שכאלה, כיוון שהוא לא טוען שהרומאים עדיפים מאיתנו, אלא שאנחנו עצמנו היינו יכולים להיות במקום אחר לגמרי לו מנהיגינו היו מבינים פוליטיקה ריאלית מהי. אלא שהם העדיפו להסתמך על "משאות שווא ומדוחים" כלשונו של מחבר מגילת איכה, שהתעלם מהסיבות הפרוזאיות לחורבן ולגלות, והעדיף להאשים את העם בחטאים תיאולוגיים ערטילאיים ("צַדִּיק הוּא ה' כִּי פִיהוּ מָרִיתִי"). וההאשמה הזו מלווה כ"זמזום" מונוטוני את רוב ספרי המקרא ואגדות חז"ל, ועד לסידור התפילה הגיעה – בתחנונים, בסליחות וכמובן בתפילת מוסף שברכתה העיקרית נפתחת במילים הידועות "ומפני חטאינו גלינו מארצנו", אותן אנו צפויים למלמל כבראשונה בראש השנה הקרב ובא:

בחגים, כשחסרונו של המקדש כאב להם במיוחד, אמרו אבותינו בבית הכנסת "מפני חטאינו גלינו מארצנו", ובכך פטרו מאחריות את מרדכי, שבמקום לשוב לירושלים פנה ממנה לפרס; את החכמים שחתרו תחת שלטון אלכסנדר ינאי; את יורשיהם שקעקעו את השלום של הורדוס; את 50 הנכבדים שהפליגו לרומא כדי להזמין שלטון זר; את בית שמאי והקנאים שיצאו למלחמה מטורפת במעצמה החזקה בעולם; את רבי עקיבא שזרע משיחיות וקצר חורבן; ואת הרבנים שפנו לקיצוניות השנייה, כאשר הובילו את העם היהודי להפנות עורף לארצו. כל אלו, אולפו היהודים לחשוב, לא היו אשמים באובדן עצמאותם, כוחם וארצם של היהודים. אשמים היו האיכר הקטן, הסוחר הזעיר, האמא התמימה… שכולם לחשו עכשיו ביחד: "מפני חטאינו גלינו מארצנו". (עמ' 288)

2. "ומלך אין בישראל משפט ופוליטיקה בסיום ספר שופטים"

ומפסגות הפובליציסטיקה הסוחפת, נחזור אל הקרקע המעט-צחיחה של המחקר האקדמי, הלא הוא הספר השני אותו קראתי במקביל בתקופת השפל של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית. הספר מבוסס על עבודת דוקטורט (של עומר מינקה), והדבר ניכר בסגנון המשְמים המתייחס לספר כאל "מחקר זה", בנוסף למלוא החופניים הערות שוליים1 שדי מפריעות למהלך הקריאה במקום לעורר מעט עניין בקורא היגע.
1 לרבות באמצעי משפטים, ראה מינקה, שם, עמ' 12, 13, 14… אגב, בסוף ההקדמה המרגשת, חותם המחבר בפסוק "לולא תורתך שעשועיי, אז עמדתי בעניי" – וחזרתי על כל כתבי היד ועדי הנוסח ולא מצאתי מקור לשיבוש הזה…

ומלך אין בישראל – משפט ופוליטיקה בסיום ספר שופטים

ומלך אין בישראל – משפט ופוליטיקה בסיום ספר שופטים

אבל אתעלם ברשותכם מהמסגרת ואשתדל להיצמד לתוכן. וכאן מצליח המחבר לחדש כמה חידושים מעניינים בחטיבת פרקי "אין מלך בישראל" החותמת את ספר שופטים (יז-כא). החטיבה כוללת שני סיפורים עיקריים, שהקשר ביניהם מתמצה בביטוי "בימים ההם אין מלך בישראל" החוזר ארבע פעמים בחמשת פרקי החטיבה: א) פרשיית פסל מיכה, סיפור משפחתי צנוע שמשתלב באופן מוזר בסיפור נדידת שבט דן צפונה, והכל על רקע עבודת אלילים עממית; ב) פרשיית פילגש בגבעה – בה פתח אמוץ עשהאל את ספרו שנסקר לעיל – שמהווה גם היא סיפור 'משפחתי' אבל מזעזע הרבה יותר, שמתפתח לטרגדיה לאומית שבסופה נמנו כ- 90 אלף (!) חללים ישראלים, לא כולל אנשי יבש גלעד שנשחטו גם הם על הדרך אך לא נספרו במניין ההרוגים.
ניכר שמחבר הפרקים החריגים האלו לא סתם אסף כמה אנקדוטות כדי להוסיף קצת נפח לספר שופטים, אלא היתה לו מטרה שעמדה ברקע החיבור, או בלשון מינקה "הסיפור שמאחורי הסיפור". ובמקרה שלנו, מדגיש מינקה, הסיפור הוא "סיפור פוליטי המבקש לעצב את החברה של ישראל הקדום" – כלומר, לא הטפה נבואית כנגד עבודה זרה, ולא קינה חברתית על מצבם של שבטי ישראל (כמו שהציעו כמה פרשנים), אלא טיעון פוליטי המוסווה מאחורי אנקדוטות ספרותיות. "פוליטי", מדגיש המחבר, לא במובן המודרני-אקטואלי, אלא במובן של שיטת ממשל מדינית – אבל לשם פיצוח המסר הפוליטי המוצפן, נוקט מינקה בגישה מודרנית ואקטואלית לעילא, הלא היא הגישה המשפטית, המזוהה כיום יותר מכל עם עולם הפוליטיקה… ואלו דבריו (עמ' 28):

מחקר זה מתמקד בעיקר בתת-הענף משפט בספרות (Law in Literature) אשר מכוון לבחינת היבטים משפטיים בספרות שאינה משפטית בהכרח. מחקרי תת-ענף זה מתמקדים בערכים נורמטיביים שטבועים ברקעה של יצירה טקסטואלית ומאפשרים פנייה לטקסטים ספרותיים שאינם נתפסים כטקסטים משפטיים בדרך כלל.

מה שיפה בקריאה המשפטית שמציע מינקה הוא החשיפה של היבטים נסתרים בסיפור, שבדרך כלל נוטים להתעלם מהם – והנה כמה דוגמאות מעניינות:

א) נסו להיזכר מה חטאו של מיכה בפתיחת הסיפור – נזכרתם? נכון! הוא גנב כסף מאמו, ואז התחרט והחזיר לה אותו. דא עקא, שהשורש גנ"ב כלל לא מופיע בסיפור! דבר מוזר נוסף – היכן אביו של מיכה? ומאיפה יש לאמו סכום כסף גדול שכזה? על בסיס השאלות ה'קטנות' לכאורה האלו, מציע מינקה הצעה נועזת ולפיה אמו של מיכה היתה אלמנה, והכסף נלקח (לא נגנב!) על ידי מיכה שהיה ראש בית האב – אלא שכסף זה היה מוהר שניתן לאמו, ומבחינה משפטית הוא היה שייך לה בלבד! לכן מעשהו של מיכה לא נדון כגניבה מאמו – פשע חמור לפי כל הנורמות המשפטיות דאז – אלא כלקיחה בטעות בלבד. ומה זה משנה? חכו לסוף…

ב) בהמשך הסיפור, בני דן מבצעים "השתלטות עויינת" על בית מיכה ו… בהמשך לשאלה הקודמת, אשאל אותכם עכשיו במה בעצם חטאו בני דן כלפי מיכה? הפעם מן הסתם נזהרתם ולא השבתם מייד "בגניבת הפסלים", כי שוב, השורש גנ"ב כלל אינו מופיע בסיפור. אלא שהפעם מעשיהם אינו מתפרש לקולא אלא לחומרא – שכן לקיחת חפצי קודש ממקדש בעת העתיקה נחשבה לפשע החמור בהרבה מסתם גניבת רכוש. מנגד, היה נוהג מלחמתי מקובל של הגליית האֵלים של הצד המנוצח, עובדה המעניקה לסיפור נופך אַלים הרבה יותר: שבט דן כביכול הביס את אלוהי מיכה, והוא מגלה אותו ממקומו!

ג) מקוצר המקום אדלג לסוף חטיבת הסיפורים, בה מופיע(עוד) אירוע מזעזע של רצח קולקטיבי, הלא הוא חיסולם של אנשי יבש גלעד, שלא עלו למלחמה בבנימין. כאן לכאורה ישנה נורמה משפטית המאפשרת למלך להכריז עונש מוות על מי שמשתמט מחובתו הצבאית – הבעיה היא ש"בימים ההם אין מלך בישראל", ואם כן, על סמך מה נטבחו אנשי יבש?! לשם כך "נזכר" המספר לגלות לנו בפרק כא "כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת" – כלומר, חיסול אנשי יבש גלעד לא עוגן בנורמה אזרחית של עונש למשתמט (דבר שהיה סביר והגיוני לוּ היה מלך בישראל), אלא בניצול (ציני?) של נורמה דתית המטילה עונש על מפר שבועה. אגב, מינקה לא התייחס לכך ככל שראיתי, אבל שבועה שכזו אמורה היתה אולי להזכיר לקוראים את השבעתו הנמהרת של שאול את העם לא לטעום דבר בקרב מול פלשתים, צעד שבגינו כמעט והוצא יהונתן להורג! (שאול, אגב, היה מבני בנימין, וככל הנראה מצאצאי בנות יבש גלעד!)

ומה הקשר, אתם ודאי תמהים, בין כל הפרשנויות המחודשות האלו לבין הרעיון המרכזי של "אין מלך בישראל"? ובכן, אם תשימו את עצמכם במקומו של הקורא הישראלי הקדום, תוכלו לחוש איך כל אנקדוטה וכל אפיזודה בסיפור, מזעזעת יותר ויותר את עולם המושגים המשפטי והנורמטיבי המקובל והמוכר לכם: בהתחלה זה בקטנה, גבר בשם מיכה שלא מבין את המשמעות המשפטית של נכסיה של אמו ומסתבך בספק גניבה; אחר כך אותו מיכה עושה לעצמו אלוהים פרטיים וממנה לוי לכהן; בהמשך הוא "מובס" על ידי בני דן, אבל אלו נוקטים בצעד קיצוני השמור לאויב צבאי, ומַגלים את אלוהיו של מיכה – אך בסופו של דבר הם עצמם עובדים לאותו אלוהים; וכל זה רק הקדמה למעשה של פילגש בגבעה, שאמנם גורם לכל העם להתאחד – אבל למטרה נוראה של חיסול שבט מישראל, ועל הדרך גם חיסול יבש גלעד, וכל זה תוך ניצול ציני של אלמנט דתי עתיק (=השבועה) שמתאים לתקופה אנרכית בה אין מלך בישראל, וכדברי מינקה (עמ' 235):

אפשר שתיאור הימים שבהם טרם מָלך מֶלך בישראל יוצר תחושה של פרימיטיביות פוליטית ששררה בישראל בימי קדם, ועל ידי כך מעודד בעקיפין את תמיכת הקוראים במוסדות השלטון המלוכני, אלה שמשרים יציבות שלטונית ומאפשרים יישום של עקרונות משפט פורמליים.*
*"משילות", קוראים לזה בימינו:)

בימים ההם בזמן הזה?

כמובן שהרבה יותר ממה שקריתי לפניכם נמצא בשני הספרים, אבל הזמן קצר והמה לא יִכלו… הדבר המעניין הוא, שלמרות שמדובר בשני ספרים שונים לחלוטין מכל בחינה שהיא, שניהם מגיעים בגדול לאותה מסקנה – עם ישראל צריך מלך. וכאן הפיתוי לחתום בדרשה אקטואלית לימינו הוא גדול, אבל הנה אני מתגבר עליו:)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים