Home » אנתרופולוגיה » מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

פרשיות השבוע הנוכחיות מלאות מצוות כרימון, אך את רובן היהודי המצוי לא זוכה לקיים, בעיקר בגלל החוסר במקדש (ובגלל גישה פחות דע”אשית לחיים:) אבל הדבר המוזר הוא שגם מצוות שהיה אפשר לקיים בדורנו, זוכות להתעלמות יחסית – ועל שתיים מהן העיר לאחרונה ד”ר אבי שוויקה בקבוצת פ”ב חדשה ומעניינת: האחת מפרשת כי תצא היא מצוות “נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת”, שמשום מה שקעה לתהום הנשייה – והשנייה והידועה יותר, היישר מפרשת שופטים: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”. ואלו דבריו שנכתבו בנימה אישית:

rashbi_oilכל ימיי אני מתהלך בעולם בתמהון גדול מאוד – אני חי בעולם, בעם, בתקופה, שבו כולם בטוחים שהאלילות היא משהו פרהיסטורי, משהו של העבר הרחוק, משהו שכבר מזמן השארנו מאחורינו. שעבודה זרה זה דבר שנעלם ואיננו אחרי תקופת התנ”ך… אני רואה אלילות בכל מקום. לא צריך לנסוע להודו בשביל זה. רואה אותה בחצרות האדמו”רים, רואה אותה בהערצת הגדויילים, רואה אותה במרן המשקיף מלמעלה, בתמונה של הבבא סאלי התלויה בדוכן הפלאפל, בחסידות, בקבלה, בעלייה לקברות צדיקים, בעלייה לרגל למירון ולאומן. איפה לא. נראה שכולם רגילים לכל זה…

ואכן ההקשר של מצוות תָּמִים תִּהְיֶה הוא ברור – איסור מוחלט “לתחמן” את ה’ בדרכים עקיפות: “לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)… תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה’ אֱלֹהֶיךָ”.
אבל כדי ללמד מעט סנגוריה על עם ישראל, ובייחוד עם פתיחת חודש אלול, ראיתי לנכון להציג בקצרה את “תולדות האלילות הישראלית” (במחווה ל”תולדות האמונה הישראלית” של קויפמן). מעין מבט-על שעשוי להבהיר איך הגענו עד הלום ומדוע העבודה הזרה בצורותיה השונות תמיד היתה חלק בלתי נפרד מהזהות הישראלית.

תולדות האלילות הישראלית

תקופת האבות

כידוע, אברהם בא מבית של עובדי אלילים – כמפורש ביהושע כד: “בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים“. לפי האגדה, אבר(ה)ם העברי הצעיר שיבר את פסלי אביו, אבל שני דורות מאוחר יותר מגיעה רחל אימנו (כן, זאת מ”קבר רחל” רווי הסגולות), וגונבת מבית אביה את… התרפים, הלא הם אלֹהיו של לבן. בהמשך מתברר שהיא לא היחידה – יעקב נאלץ לבקש מבני ביתו “הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ”, וכשהם מביאים לו אותם הוא לא משמיד אותם, חלילה, אלא מסתפק בטמינתם “תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם”.

תקופת מצרים

כמה שנים מאוחר יותר, בני ישראל יורדים למצרים. התורה לא מגלה לנו מה הם עשו שם בשעות הפנאי, אבל לרוע המזל, יחזקאל דווקא כן: “וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ… אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם” – ומכאן המקור לאגדות חז”ל על מ”ט שערי טומאה ועל כך שארבע חמישיות מישראל מתו במכת החושך.
גם לאחר יציאת מצרים המשיכה העבודה הזרה להיכרך כנחש על עקבנו, החל מעגל הזהב וכלה בנחש הנחושת, לו סגדו ישראל עד ימי חזקיהו (!), ככתוב במלכים: “וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ”.

תקופת השופטים

צלמי נשים (אשרה?) מיהודה המקראית

צלמי נשים (אשרה?) מיהודה המקראית

החגיגה, כך מסתבר, לא נעצרה עם הכניסה לארץ. יהושע נאלץ לכנס בסוף ימיו את העם ולהציב להם אולטימטום: “וְעַתָּה יְראוּ אֶת ה’ וְעִבְדוּ אֹתוֹ בְּתָמִים וּבֶאֱמֶת וְהָסִירוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם בְּעֵבֶר הַנָּהָר” – ובהמשך תקופת השופטים המצב הלך מדחי אל בכי, ואפילו שמואל – מאות שנים אחרי יהושע – נאלץ שוב לחזור על דברי יהושע: “הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת…”. בהמשך אנחנו שומעים ששאול מסיר את האובות והידעונים מהארץ, אבל ברגע האמת הוא עצמו נזקק לבעלת אוב, ו-הופ! “וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אֹוב בְּעֵין דֹּור” – לא מפליא, בהתחשב בעובדה המעניינת שבִּתו של שאול, מיכל, החזיקה בביתה… תרפים! (מסורת מבית רחל, אם שבט בנימין?). לגבי דוד, יש לנו רמז מעניין – לאחר מלחמתו בפלשתים מסופר בשמ”ב (ו) “וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּשָּׂאֵם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו” – אך בעל דברי הימים (יד) מתאר זאת כך: “וַיַּעַזְבוּ שָׁם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וַיֹּאמֶר דָּוִיד וַיִּשָּׂרְפוּ בָּאֵשׁ” – כנראה שבימיו (=ראשית ימי הבית השני) לא עלה על הדעת שדוד ואנשיו יקחו כשלל פסילי ע”ז! יש לציין כי הממצא הארכאולוגי מגלה כי בישראל המקראית הסתובבו בבתים צלמי פריון שונים ומשונים, ככל הנראה של האשרה\עשתורת, מה שמסביר את השאננות בה מתייחס מחבר ספר שמואל לתרפי מיכל ולעצבי דוד.

תקופת המלוכה

טוב, זה מתחיל להיות קצת מייגע – אז אני מניח שכולכם שמעתם על ספרי מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל, הושע, עמוס, מיכה וצפניה = כרבע מהתנ”ך, שרובו עוסק בעבודה הזרה שעבדו ישראל ובתוצאותיה הצפויות – חורבן ממלכת ישראל וכ- 140 שנה לאחריה חורבן מלכת יהודה. אבל הדבר המדהים הוא מה שקורה מייד לאחר החורבן, ולמעשה לאחר רצח גדליה בן אחיקם – ירמיהו שנגרר בעל כרחו עם פליטי יהודה למצרים, מגלה שהם ממשיכים לעבוד ע”ז גם שם, והוא מצווה עליהם לחדול מכך. והנה תשובת העם שעליה נאמר (אייקון יד על הפרצוף ‍♂️):

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה’ אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ.

תולדות האלילות היהודית

עם הקמת הבית השני והפיכתו של עם ישראל לעם היהודי, נראה שיצר הע”ז עלה בסערה השמיימה, כאגדת חז”ל – וספרי הנ”ך מאותה תקופה נעדרים כל תוכחה כנגדה. אבל נראה שהיצר הזה רק עבר סובלימציה, שכן במקום לעבוד לאלהים אחרים, התחילו “לעבוד” את המלאכים ולהאמין בשדים ורוחות.

ספר דניאל והספרות החיצונית

שמות מלאכים בספר חנוך (א, ו)

שמות מלאכים בספר חנוך (א, ו)

ספר דניאל הוא היחיד בתנ”ך שמזכיר במפורש שמות של מלאכים – מיכאל וגבריאל – ובכך נפתחו שערי שמים ומבול של מלאכים בא לעולם היהודי: ספר חנוך (א, ט, א) מזכיר יחד עם מיכאל וגבריאל גם את אוריאל ורפאל – הרביעיה הסודית המוכרת לחלקנו מקריאת שמע שעל המיטה. ובקטגוריית המלאכים הרעים מגדיל ספר חנוך לעשות ומונה כעשרים כאלו, ביניהם שמחזי, ארכִּבָּה, רמאל, כוכביאל ועוד ועוד. ספר היובלים מוסיף לגלריה את “מלאך הפָּ\פְּנים” שבספרות ההיכלות מכונה בשם היווני מטטרון (מֶטָה-תְ’רוֹן = μετὰ θρóνος = ליד הכסא) – ובשמו זה הוא מככב בספרות חז”ל שאף הגדילו לעשות וקבעו כי “וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה’ – זהו מטטרון ששמו כשם רבו” (!).

תקופת חז”ל

בספרות התנאית יש צניחה דרמטית באיזכורי מלאכים ורוחות – עם זאת, אנחנו שומעים על שמעון בן שטח שהורג 80 מכשפות, התוספתא נזקקת להורות מה לעשות במי ששחט “לְשׁוּם חַמָּה, לְשׁוּם לְבָנָה, לְשֵׁם כּוֹכָבִים, לְשֵׁם מַזָּלוֹת, לְשֵׁם מִיכָאֵל הַשַּׂר וּלְשׁוּם שִׁלְשׁוּל קָטָן” ור”ע קובע כי “הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה” (צירוף מקרים?) אין לו חלק לעולם הבא. ובכלל נראה שעניין הסגולות מתחיל לצבור תאוצה, לפחות לפי האיזכורים הרבים של קמעות בספרות התנאית.

כשעוברים לספרות האמוראית, מגלים צמיחה דרמטית בתחום המאגיה – אינספור סיפורי שדים ורוחות, תרופות אליל\סבתא, לחשים שונים ומשונים ומעשי חכמים שנראים לקוחים מהארי פוטר:

ינאי נקלע לפונדק אחד; אמר להם: השקוני מים, הביאה [בעלת המקום] לפניו תבשיל. ראה שמרחשות שפתיה,  השליך מעט ממנו, נעשו עקרבים. אמר להם: אני שתיתי משלכם, שתו גם אתם משלי. השקה אותה, נעשתה חמור, רכב עליה והלך לשוק. באה חברתה, “הפשירה” אותה, ראוהו שהוא רוכב על אישה בשוק. (סנהדרין סז. בתרגום לעברית)

"מי כתבה קערת השבעה" - ספרה של דורית קידר

“מי כתבה קערת השבעה” – ספרה של דורית קידר

יתרה מכך, הממצא הארכאולוגי מאשש באופן מפתיע את הטקסט – שכן בבבל\פרס נמצאו “קערות הַשְׁבָּעָה” מהתקופה התלמודית, שנכתבו בין השאר על ידי נשים יהודיות – ועל הקערות נכתבו לחשים וכשפים, יחד עם איזכורי שמות קדושים ולעיתים אף ציורי שדים, והכל ברוח הגמרא הקדושה.

מאגיה בחגי ישראל

תרנגול = אדם (באדיבות נתנאל אדלר, מתוך בלוג עונ"ש)

“זה חליפתי”… (אדם בחליפה עם בני משפחתו – צילום: נתנאל אדלר, מתוך בלוג עונ”ש)

בתקופה המעט-זנוחה שלאחר חתימת התלמוד, התקבעו בעם היהודי כל מיני מנהגים ששורשם הוא, בפשטות, אמונות טפלות \ עבודה זרה בשיתוף – ובראשם מנהג הכפרות, עליו הסכימו הראשונים שהוא “מדרכי האמורי” (=עבודה זרה), אך אהבת העם אליו קלקלה את השורה עד כדי צינזור כותרת סעיף תר”ה בשולחן-ערוך שהגדיר אותו כ”מנהג של שטות”. מנהג מאגי נוסף שרווח בימי הביניים היה צפייה בצל האדם לאור הירח בליל הושענא רבה, כאשר מי שלא רואה את צל ראשו – אות הוא כי ימוּת השנה. למעשה, כבר נענועי הלולב והקפות המזבח שמקורם אצל התנאים היו רוויי מאגיה, והושענא רבה, כשיאו של חג הסוכות, רק ריכז סביבו מנהגים מאגיים דומים.

יהדות אירופה

כדי לא להכביד יותר מדי, אני מדלג באלגנטיות על ימי הביניים ועובר לעת החדשה (?) באשכנז, מכורת אבותיי. והנה שם, אשכנזים עילאיים ומתנשאים, מתגלה קלוננו – מסתבר כי אבות-אבותינו היו שטופים באמונות טפלות עד למעלה-ראש: האיסור על שתיית מים בתקופה רווח דווקא באירופה (וצץ לפני כמה שנים בריכוזים החרדיים בארה”ק), בימים הנוראים הנשים נהגו למדוד את בית הקברות (!) בחוט שממנו עשו פתילות לנרות לביה”כ, וראש החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, היה למעשה משהו שבין רופא אליל למגרש שדים ורוחות. כמו-כן, ובהשפעת עמי הסביבה רווחו באירופה אמונות טפלות כמו הרתיעה מחתולים שחורים, סירוב לשבת בפינת שולחן, יריקה במצבים שונים ואפילו משהו שהייתי עד לו אצל סבא שלי ע”ה, שנזף בי פעם כששרקתי בטענה ש”שריקה מביאה דָּלֶס!” – הוא לא ידע להסביר לי מה זה דָּלֶס, ועברו שנים עד שקלטתי שאין דָּלֶס אלא דַּלּוּת במבטא אידישאי, כל אלו רעיונות שרווחו אצל שכנינו הרוסים מאז ועד היום הזה.

לאור כל זאת, לא ייפלא שדווקא בקרב אשכנזי ב”ב צצו בשנים האחרונות מנהגים ספק פגאניים ספק נוצרים כמו “יין הסגולה” ו”ריבת האתרוגים” של בני הזוג קנייבסקי, “שמן הישועה” של הרשב”י וכדומה – שכמובן מלווים כולם בבקשות תרומה מהפתאים המבקשים לזכות בסגולה.

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

Kanievski_wineכעת אלכה ואשובה אל אישי הראשון, הלא הוא ד”ר אברהם לבית שוויקה מארם צובא שהתרעם על התופעות האלו, ואענה לו בצער מהול בהשלמה – אלה יהודיך, ישראל! ומה שלא הצליחו לעשות מ”ח נביאים ונביאות, ואחריהם אינספור חכמים ונבונים, כנראה שגם אנחנו לא נצליח. אלא הנח להם לישראל – אם אינם עובדי אלילים, בני עובדי אלילים הם…:)

15 תגובות על “מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ וְעַכְשָׁיו

  1. כל הבעיה מתחילה מהנחה שכל הדברים האלו הם עבודה זרה. אם נניח שהם לא עבודה זרה, ורבים מפוסקינו סוברים שהם לא עבודה זרה, אז הם לא עבודה זרה.

    מי קובע מהי עבודה זרה? בעלי ההלכה (י”ל, שם, שם).

  2. אף בעל האתר נוטה לפגאניות, כפי שעולה מהפוסט ‘אלקים לא משחק – אלהים משחקים’ ועוד. כנראה שיש שכר לפעולתו והוא זוכה להשפעה :)

    בברכה, לוי שטראוס

  3. אפשר להוסיף את האיסור לאכול סעודה לשישית בשבת אחרי השקיעה כדי לא לפגוע במתים המבוסס על מדרש תהלים שכותב שאסור לשתות כל יום אחר השקיעה כדי לא לפגוע במתים (ראה תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון)

    • באמת?! לא ידעתי, עכשיו אני מבין את ה- OCD של אחד אצלנו במניין… חשבתי שזה כדי לברך ברהמ”ז לפני צאת שבת.

  4. “הממצא הארכאולוגי מגלה כי בישראל המקראית הסתובבו בבתים צלמי פריון שונים ומשונים, ככל הנראה של האשרה\עשתורת”. לא רק, גם צלמים של יהוה כפי שמראים ממצאים שחסף פרופ’ יוסף גרפינקל בחורבת קייאפה ומקומות נוספים:
    https://www.youtube.com/watch?v=wSYzb0V3MYg
    https://www.timesofisrael.com/face-of-god-archaeologist-claims-to-find-10th-cent-bce-graven-images-of-yahweh/#gs.g2ze71

    • למרות שאין ספק שלא חסרה עבודת אלילים בישראל, התיאוריה הזו של גרפינקל מגוכחת ומלמדת על בורות (כך, אני מצטער). תוך 5 דקות מצאתי 3 ספלים עם ראש שטוח שהסתובבו באיזור (אגב, כולם בפלשת..) והטענה שלא מוכרים פסלים כאלה היא שגיאה חמורה (ואני לא מדבר על שאר השגיאות המתודולוגיות במאמר שהוא פרסם בנושא). בכללי, צריך להיות עם חוסר ידע יחסית בסיסי בשביל לתהות מה הם כל רוכבי הסוסים הללו ולטעון שמדובר בתופעה חדשה בזמן שחקר המקרא דיבר על פסלוני הסוסים כבר בשנות ה-90 ומצא להם לא מעט סימוכין בתיאורי האלילות במקרא ובכל המזרח הקדום (כמובן).
      חשבתי שאני היחיד ששם לב להבלים הללו אבל ושבועיים לאחר שפרסמתי את הדברים ליפשיץ פרסם מאמר ב-BAR שהביא בעצמו חלק מהפסלים שהבאתי בדברי והראה כמה התיאוריה הזו מגוכחת. לא מתאים לגרפינקל אבל הוא יצא ממש ילד..

      הביקורת של ליפשיץ
      https://www.biblicalarchaeology.org/daily/facing-the-facts-about-the-face-of-god/

      אני מתפלא על בעל אכסניה שהוא לא זרק בעצמו את המאמר הזה מכל המדרגות, מספיק ידע דיי בסיסי בשביל להבין שמדובר בשטות גמורה.

      ומצטער על הדברים החריפים, קשה לי עם התהלבות מתיאוריה רק כי היא מאששת את מה שמגניב לשמוע בזמן שמספיק 5 דקות של קריאה ביקורתית בשביל לראות במה מדובר…

      • חבל לפסול את האפשרות שמדובר בצלמים של יהוה. בכל זאת, הם מזכירים אליל אחר, את טראמפ :). מי יודע, אולי מדובר בתרפים של דוד שמיכל הטמינה במיתתו? :) הרי בכל זאת מדובר בצלמים (שחלקם) נמצאו במקום שמשוער כשעריים המקראית מתקופת דוד.

      • הכל יכול להיות. אבל:
        א. במדע עובדים עם הוכחות. כשהיו כאלו אפשר יהיה לדון בהן.
        ב. יש כמה טיעונים חזקים ללמה הזיהוי הזה איננו סביר (כלומר, לא רק שאין הוכחה אלא זה מאוד לא סביר). והדברים ארוכים

      • לאדון M – אתה תוקף איש קש (או צלמית חימר?…)
        ההערה של מר MM על ממצאי גורפינקל אינה העיקר – זה בבחינת “חזי לאיצטרופי”, וודאי שלא מגיע לו שאזרוק אותו מכל המדרגות, כהצעתך הלא-אקדמית בעליל:)

      • הפוך, לא תקפתי את הטיעונים לעבודה זרה בקרב ישראל (כך כתבתי במפורש) אלא את גרפינקל ואת מי שמתרשם מהתזה המגוכחת שלו (תבדוק מה ראיות הפוזיטיביות שלו ותבין שמדובר בקשקוש). הסיבה לזרוק אותו מכל המדרגות היא לא המסקנה אלא הטיעונים שעל בסיסין הוא בנה אותה. עצוב לומר אבל באמת ובתמים מדובר בבורות. הוא טוען כל המאמר שמעולם לא מצאנו אלים עם ראש שטוח באיזור או רוכבי סוסים בזמן שבהחלט יש פסלים כאלו שאלים שמקושרים לסוסים נמצאים בכל העמים. בנוסף, הוא טען שזיהה משהו חדש – בזמן שיש על זה אינספור מאמרים כבר מלפני 20 שנה (שאפילו אני מכיר אותם) – עוד בורות. הוא טען לכל מיני פירושים במקרא בהקשר הזה – בעוד שהמקרא עצמו מתאר עבודה זרה (!!) שקשורה לסוסים (כנראה, פולחן שמש. ויש לזה ראיות רבות גם מן האיקונוגרפיה של הסוסים בארץ). בקיצור, כפי שאם מישהו היה מביא לך פה טיעון אודות מדע בגמרא אלוהי והייתי מצפה שתזרוק אותו מכל המדרגות, כך אני מצפה ממלומד שמביאים לפניו תיאוריה שלא לוקח יותר מ-5 דקות להבין שהיא מגוכחת ומבוססת על בורות לעשות את זה באופן דומה. העובדה שהתלהבת מהלינק שהובא מלמדת על הטיית אישוש, וזה מה שמטריד אותי… אני לא מומחה גדול באיקונוגרפיה וישר שקראתי את זה זכרתי את הפלסונים הללו מאיזור ולא היה קשה למצוא אותם במרשתת (ואלו באמת הפיסלונים שהביא גם ליפשיץ). בקיצור, קריאה ביקורתית זה חשוב, ומי שמדבר שטויות – כן, יש לזרוק אותו מכל המדרגות ולא להתלהב רק בגלל הטית אישוש מבלי לבחוו את הדברים הדק היטב.

      • “העובדה שהתלהבת מהלינק שהובא מלמדת על הטיית אישוש, וזה מה שמטריד אותי…” – יש לך נטייה להיטפל לשולי-השוליים ולהפוך אותם לסיפור מכונן. הנה מה שאני כתבתי בתגובה ללינק:
        “תודה! אני כבר לא יודע מה עדיף;)”
        שש מילים – ואתה כתבת פה כמה מאות…
        ויותר גרוע – אפילו לא טרחת (כנראה) לקרוא את המאמר בלינק, כי מיניה וביה אבא נשדי ביה נרגא, שהרי המאמר עצמו מביא בצורה ברורה ובולטת את הביקורת נגד גורפינקל, בהאי לישנא:
        His theory was firmly rejected by all archaeologists who agreed to respond to Garfinkel’s premise. Some would not give it the time of day, while others said it is not coincidental that his article was printed in a mainstream magazine and not an academic journal.
        “Unfortunately, this article is pure sensationalism…”

  5. אתר של חוצפנים,
    “”לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים (מקובלים?) מְעוֹנֵן (“שעה המסוגלת”?) וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי (בבות?) וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (ברסלב?)
    מאחל לכם שתיסגרו לאלתר!
    בטוח מתודלקים ע”י הנוצרים/רפורמים.

  6. דבר אחד לא נותנים עליו את הדעת, וכאילו חסר חשיבות הוא.
    כמו שהתנסחת, וכמו שהרבה ״מסולדי עבודת האלילים המאוחרת״, אין אתם מבחינים בין עבודה זרה ״קלאסית״, זו עם פסל מוחשי ונראה לעין, לבין מה שמזוהה כעבודה זרה, היינו אמונות רוחניות שונות ומשונות.
    ואם תעיין לעומק, תראה שיש הבדלים עקרוניים ומהותיים בין שני הסוגים.
    לפעמים גם קשה לתחום גבול ברור בין תמימות, לבין אמונה רוחנית (זרה או לגיטימית).
    הדבר היחיד שבימינו אני יכול לקרוא לו עבודה זרה ברמה הכי קרובה לעבודת האלילים של פעם, זה פולחן אישיות לפלוני או לאלמוני.
    אבל סגולות ודומיהם, קשה להגיד עליהם שהם שווי ערך לעבודה זרה של פעם.
    מה שכן אפשר להגיד על סגולות למיניהם, זה שהם לצנינים בעיני רציונאליסטים.
    אבל, להגיד שאלה עבודות זרות כמו העבודה זרה של תרח אבי אברהם ואבי נחור?
    לא נראה לי.

    • לדעתי, הקריטריון הבסיסי להגדרת עבודה זרה הוא ברוח הגדרתו של יחזקאל קויפמן את המונותאיזם הישראלי (תולדות האמונה הישראלית, מבוא, עמ’ לד):

      האלהות האלילית היא מיתולוגית וכפופה למערכת הויה עליונה עליה, על-אלהית;
      האלהות הישראלית היא לא-מיתולוגית, ואינה כפופה לשום מערכה – היא רצון-שליט עליון.

      בעברית פשוטה, כל מי שמאמין שהאלהים כפופים לגורמים חיצוניים (=סגולות) הוא עובד ע”ז.
      לפי ההגדרה הזו, דווקא פולחן אישיות – למרות הדמיון החיצוני – לא קשור לזה בכלל: אף מעריץ של זמר\כוכב כלשהו לא חושב שההערצה הזו אמורה להשפיע על אל כלשהו בכלל או על גורלו האישי בפרט.

ענני נא!