על המצוות הבהמיות שבתורה

מדוע רובם של העמים המכונים פרימיטיביים אימצו כחלק ממנהגיהם והמיתוסים שלהם גישה פולחנית לבעלי חיים וישויות טבעיות אחרות?

bear_Indian

גישה פולחנית לבעלי חיים – אסוציאציה

את השאלה הזו שאל אלפרד רדקליף-בראון, אחד האנתרופולוגים החשובים במחצית הראשונה של המאה ה-20, בספרו Structure and Function in Primitive Society (עמ' 129 אם ממש חשוב לכם לדעת:). אמנם המושג "גישה פולחנית" נשמע אקזוטי ואולי אפילו מאיים – לי ישר עלה בראש שבט אינדיאני שרוקד באקסטזה למול פוחלץ של דוב, כשראשי השבט מחופשים לכל מיני חיות, ודברים כאלה… אבל הבה נביט למשל בפסוקים האלה מפרשת אמור הקרבה ובאה:

כהנים בהמות
אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו… כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ כִּי לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם…
עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ… לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה’ עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ אוֹ יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת … שָׂרוּעַ וְקָלוּט… וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַה’

הדוגמה הזאת מהווה "גישה פולחנית" פר אקסלנס לבהמות, גם בלי שהכהנים יצטרכו לרקוד למול הפרים המוקרבים – שכן הבהמות מקבלות אותו יחס כמו הכהנים, לפחות בכל הקשור למומים שלהן!

קראו עוד

המתנות – בחזרה למקרא

תקציר הפרקים הקודמים

malinowski_trobriandsפרק א – בעקבות פרשיית מתניהו ותגובת חברי אמ;לק של הממשי, התעורר צורך דחוף להסביר את מקורה של המתנה כ"פאקינג עובדה חברתית טוטאלית". יצאתי למסע ההסברה בראשית המאה ה-20, עם גילויו של ברוניסלב מלינובסקי את "טבעת הקוּלה" באיים הטרובריאנדיים, אותם מסעות שיט שמטרתם הענקת צמידים שונים מאדם לרעהו וחוזר חלילה לאין קץ. משם הפלגתי חזרה לצרפת אל מרסל מוס, שבעקבות מלינובסקי וממצאים נוספים פרסם את "המסה על המתנה", ובה טען שלוש טענות מרכזיות:
1) המתנה בפרט ויחסי החליפין בכלל הם "מוסד חברתי טוטאלי", שחשיבותו עולה בהרבה על המשמעות הכלכלית הפשטנית שיוחסה לו. 2) כל מתנה 'מצפה' לתגמול הולם – אין מתנות חינם.  3) המתנה מייצגת את רוחו\נשמתו של הנותן, ולכן הענקת מתנה משמעה הענקת חלק מעצמך (מה שמסביר את שתי המסקנות הקודמות).

bedouin_lamb_giftפרק ב – כדי להגשים את חלומו של מלינובסקי למצוא דוגמאות נוספות לתופעת המתנה, חזרתי בזמן לתקופה ההומרית, בה גילה מוזס פינלי את תופעת המתנות במלוא הדרה באיליאדה ובאודיסיאה, כחלק ממוסד ה'קסניה' היווני. משם עברתי בקפיצת הדרך אל המאה ה-20 והראיתי שהתופעה קיימת ובעוצמה רבה גם בתרבות הבדואית וגם בתרבות היפנית בנות דורנו.


אז אחרי שעלינו למרום המחקר האנתרופולוגי ולקחנו שבי, מתנות באדם, הגיע הזמן ליישם את החומר הנלמד על כמה פרשיות מקראיות עלומות. מקוצר המקום ואופי הבלוג, אאריך בדוגמה אחת ואקצר בשאר, וישמע חכם ויוסיף לקח. אז הדוגמה הארוכה תהיה, ברשותכם, מתוך פרשת בֹּא שנקראה לא מכבר, וששיאה הוא מכת בכורות ש'שכנעה' את פרעה להיכנע סופסוף ולשחרר את בני ישראל ממצרים.   קראו עוד

"אָדָם וּבְהֵמָה": על בהמות כמייצגות את האדם בכמה מסיפורי המקרא (מאמר)

animals_societyזה לקח כמעט שנה, שלושה 'שופטים' אקדמיים והרבה פינג-פונג עריכתי, אבל בסוף זה יצא לאור – בגיליון האחרון של כתב העת "חיות וחברה" (יש דבר כזה!…) התפרסם מאמר שלי, שמהווה תקציר חלקי של הדוקטורט שלי, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, ויותר ממה שקריתי לפניכם כתוב שם וכו'. קראו עוד

אל תיגע בחמור! או, ממה חששו אחי יוסף?

עם הגיען של פרשות ויגש-מקץ, הגיע הזמן לפרוע חוב ישן, ולדון בגיבור הנשכח והאפרורי של סיפור יוסף ואחיו, הלא הוא החמור. שימו לב לפסוק הבא (מג, יח):

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

אם נקרא את הפסוק כדרמה ההולכת וגוברת עם כל איום מסתמן (להתגולל > להתנפל > לקחת אותנו > לקחת את חמורנו), נראה שהאיום החמור ביותר הוא לקיחת החמורים! הפלא בדבר הוביל את פרופ' רוברט אלטר לטעון כי "תוספת מוזרה זו בסוף המשפט חשודה כשגגה קומית (comic inadvertency)" – אללי!…

אלא שבהמשך הסיפור, צפויות עוד שתי הפתעות חמוריות:

וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם" (מג, כד)…  הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם (מד, ג)

והקורא תמה – מה אכפת לנו שנתנו מספוא לחמורים? או ששילחו את האנשים עם חמוריהם?! קראו עוד

מֶההה כֹּל הצאן הזה?! האובססיה של יעקב עם הצאן

מאז שמרטין בובר ופרנץ רוזנצווייג הפכו אותה לגיבורת הפירוש המקראי, מהווה המילה המנחה בסיס לכל ניתוח ספרותי של פרשיה במקרא. מאז התפתח המחקר והחל לחפש לא רק מילים זהות, אלא גם מילים דומות, ולא רק מילים דומות, אלא אף מילים מאותו 'שדה סמנטי' (עד כדי שיוך של פעלים שונים לחלוטין כמו הל"ך, יש"ב, קו"ם, לאותו שדה סמנטי של 'תנועה'!…). ואגב, מסתבר שלא צריך שבעה או עשרה איזכורים כמו בדוגמאות הספורות שהביא בובר, אלא מספיקות גם שלוש (!) מילים דומות – ואפילו מאותו שדה סמנטי בלבד – כדי לשוש על הסיפור כמוצאי שלל רב ולמצוא בו רמזים נסתרים (ראו למשל 'הסיפור במקרא', עמ' 97-93).
כיוון שכך אחזתי גם אני במידה זו והתחלתי לספור כמה פעמים מופיעות בהמות הבית בסיפורים שונים, וכפי שהראיתי לדעת בסיפור אירוסי רבקה (בראשית כד) שם מופיע הגמל 18 פעם, ונכון יותר היה לקרוא לו סיפור גמלי אברהם, עיינו שםקראו עוד

על גמלים ואנשים – את מי מגלמים הגמלים בסיפור אירוסי רבקה?

מבעד למסך האש והעשן, אני ממשיך במסע המפרך לפענוח משמעותן של הבהמות בסיפורי המקרא, בעקבות פרשיות השבוע של ספר בראשית. אז אחרי החמור בפרשת העקידה, הגיע תורם של הגמלים בפרשיית אירוסי רבקה – ללא ספק, אחד הסיפורים חסרי-ההצדקה-באריכותם שבמקרא, המציג בין פסוקיו הרבים גיבור אלמוני ושקט יחסית – הגמל.
camels_everywhereולמה הגמל הוא גיבור הסיפור? קודם כל, אם כמות איזכורים היא מדד לחשיבות, אז כדאי לדעת שהמילה 'גמל' על הטיותיה חוזרת בפרק זה לא פחות מ- 18 (!) פעמים – הרבה יותר מהנדרש לצורך העלילה. המילה "רבקה", למשל, מופיעה 13 פעמים, "האיש" 10 פעמים, ו"העבד" רק 9 פעמים. היחיד שמתמודד מול הגמל הוא ה' – שכן השם המפורש חוזר 19 פעמים בפרשה (בבחינת אשירה לה' – כי גמל עלי).
אבל לא מדובר רק בריבוי כמותי – הגמלים למעשה נושאים את העלילה על גבם: הסיפור יוצא לדרך כשהעבד לוקח עשרה גמלים, הוא נעצר במתח כשהעבד מבריך את הגמלים מחוץ לעיר, המתח נשבר כאשר רבקה משקה את הגמלים, אך שב ונעור כשרבקה מכניסה אותם לבית אביה – לבסוף, הדרמה מסתיימת בסוף טוב לנוכח נחישותה של רבקה ללכת עם האיש – ושוב, הגמלים הם אלו הנושאים את רבקה אל יצחק, עד שבסיום הסיפור רבקה "נופלת" מעל הגמל. למעשה, לולא הגמלים לא היה לנו סיפור, שכן דווקא השקאתם על ידי רבקה היא זו שהובילה לבחירתה על ידי עבד אברהם! קראו עוד

המקרה המוזר של החמור בסיפור העקידה

– יש עוד נקודה שהיית רוצה להסב אליה את תשומת ליבי?
– כן, לתקרית המוזרה של החמור בסוף הסיפור.
– אבל החמור כלל אינו מופיע בסוף הסיפור!
– זו התקרית המוזרה.
(פראפראזה על שרלוק הולמס ב'כתם כסף')

סיפור העקידה הוא אחד משיאי התנ"ך – גם בהיבט התיאולוגי, גם בהיבט הפילוסופי וגם בהיבט הספרותי. מדובר בסך הכל ב-19 פסוקים דחוסים, שמתארים באיפוק שנשגב מבינתנו, אירוע דרמטי שאין קלישאה שלא נכתבה עליו ואין רעיון פרשני שלא הוצע לגביו (ראו למשל את 15 עמודי הביבליוגרפיה האלו).

כמו בחלק גדול מסיפורי המקרא, גם כאן נראה שאין בסיפור העקידה ולו מילה מיותרת אחת, ולהיפך – היינו מצפים לשמוע משהו על תחושתו של אברהם לנוכח הצו הנורא, אולי משהו על תגובתו של יצחק כשנעקד על ידי אביו, ואולי משהו על השפעת האירוע על שרה לאחר מכן… אבל כל אלו נותרים באפילה. ואכן, שתיקתו הרועמת של הסיפור הובילה את חוקר הספרות המפורסם אריך אוארבך לראות בו דוגמה מכוננת לסגנון המקראי הייחודי. הלה הקדיש את הפרק הראשון בספרו הידוע 'מימזיס', להשוואה בין הסגנון המקראי ובין הסגנון ההומרי, המתבטא למשל באודיסיאה, וזו התרשמותו מסיפור העקידה:

קראו עוד