פרללומניה מוזיקלית – מהביטלס לפלמנקו ומהודו לים סוף

הרעיון של פרללומניה מהפוסט הקודם מצא חן בעיניי, ובפוסט הזה אני מתכוון לעבור כל גבול ולקשר בין היארצייט של הביטלס, פלמנקו, פאקו דה לוסיה, ראווי שנקר, הינדואיזם, שאלת מקדש הדממה, חנוכת המשכן ושירת הים (=פסח).
אז הבה נתחבר לאוזניות, נעבור לישיבת לוטוס ו… נתחיל.

"עד שלא שקעה שמשם של הביטלס…"

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן... (לתמונה המקורית)

הביטלס – כמה דקות אחרי ששמעו את פאקו מנגן…
(לתמונה המקורית)

ערב פסח הקרב ובא חל ב- 10 באפריל, הלא הוא היארצייט לפירוקה של הביטלס בשנת 1970 (והמעריצים נהגו לסיים שמיעת אלבום שלם ולהיפטר מתענית:) אמנם אני אישית לא מתחבר כל כך לשירים שלהם ומעדיף כידוע פלמנקו – אבל מתישהו גיליתי קשר מופלא ומעניין בין נסיכי הפופ המערבי לבין מלך הפלמנקו הספרדי, פאקו דה לוסיה.
לאחר מותו המפתיע (התקף לב) של פאקו לפני שלוש שנים, התפרסמו בכל רחבי העולם כתבות הסוקרות את חייו ומנסות להסביר את סוד קסמו. אחת המעניינות שבהן היתה של המוזיקאי מארק האדסון, שאין לו ולא היה לו שום קשר לפלמנקו, ודווקא משום כך המשפט הבא שלו צד את תשומת ליבי:

פאקו דה לוסיה, שנפטר בפברואר, היה גיטריסט הפלמנקו הגדול ביותר בדורו, אדם שהשפעתו על החיים בספרד היתה גדולה לפחות כמו זו של הביטלס בבריטניה. (מתוך כתבה בטלגרף)

קראו עוד

מהודוּ ועד סינַי – פָּרלֶלומניה

פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד"ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: "אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו', א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…" – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:


קראו עוד

(חוסר) משמעותם של טקסים

"גם את זה לעומת זה" - טקסים מקודשים מאז ועד היום

"גם את זה לעומת זה" – טקסים מקודשים מאז ועד היום

כידוע, התורה מכילה תיאורים של לא מעט טקסים – רובם משוייכים למה שמכונה "המקור הכהני" (P): החל מחציו השני של ספר שמות אנחנו נתקלים בפירוט יוצא הדופן של טקס הקדשת המשכן וחנוכתו; בספר ויקרא יש לנו את טקסי הקרבנות השונים והמגוונים ואת טקס ההיטהרות של המצורע; בספר במדבר יש לנו את טקס היטהרות הנזיר, הטקס המוזר של הסוטה וטקס חנוכת המשכן, ובהמשך יש את טקס הפרה האדומה; ואפילו בספר דברים האנטי-כהני (יחסית) יש את טקס קריאת התורה בהר גריזים\עיבל, ואת טקס הקהלת העם בסוף כל שבע שנים ("הקהל").
הצד השווה בכל הטקסים האלו (אולי חוץ מה"הקהל") הוא רמת הפירוט הגבוהה שלהם  והדרישה המשתמעת לקיים אותם בדיוק כמו שכתוב, בלי לנטות ימין ושמאל. בתהליך הקמת המשכן, למשל, שבוצע במעין טקס-יחיד של משה, התורה מדגישה שוב ושוב שהדברים נעשו "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". ובטקס חנוכת המשכן, כשנדב ואביהוא העזו לבצע פעולה שלא היתה חלק מהטקס, הם נשרפו חיים. אגב, הפעולה שהם עשו היתה פעולת הקרבה, ובהמשך אתמקד בעיקר בטקסי הקרבן כדוגמה ממצה לטקסים בכלל.  קראו עוד