“עמדו ישר ופרסו את ידיכם לצדדים”, ביקש מדען אחד מהקהל כשרצה להמחיש את משך קיומו של המין האנושי לעומת גיל היקום.
“עכשיו, אם גיל היקום הוא האורך מקצה יד ימין לקצה יד שמאל, הגיל של המין האנושי הוא האורך בו גדלו קצות הציפורניים שלכם בזמן שלקח לי להגיד את זה”.
(סטיבן גוּלד, איפשהו…)
אז בפוסט הראשון בסדרה הלא-מתוכננת הזו (שמסתיימת כאן ועכשיו, אני מקווה) נכנסנו קצת לפרופורציות לגבי היקום, החיים וכל השאר, ובפוסט השני ניסיתי להציג בקצרה את חוסר התוחלת שב”תיאוריית” “התכנון” “התבוני” (כאמור שם, זו לא תיאוריה, אין בה תכנון ואין בה תבונה). אלא שבדיון על אותה תיאוריה נותרתי עם חוב קטן הנוגע ל”קצות הציפורניים”, כלומר לאדם בן זמננו העומד ותוהה מה הקשר בין אותה ישות ערטילאית, שנניח והתקיימה, לבין האלוהים “שלנו”? הרי גם אם נקבל שהיה איזשהו גורם מתכנן, די ברור שהוא נעלם מהנוף לפני המון המון זמן – לפחות מאז היווצרו של הראשון במיני האדם הקדומים (~ מיליון שנה?), כיוון שמשם והלאה האבולוציה לא נזקקה יותר ליד מכוונת כדי ליצור אותנו, נזרי הבריאה.
וכאן הבן שואל: מה לנו ולו?
ובכן, מסתבר שמיכאל אברהם – שכזכור ‘תרגם’ את תיאוריית הת”ת לעברית בספרו “אלוהים משחק בקוביות” – חש צורך להשלים את העניין הזה שלא זכה להתייחסות של ממש בספר, ופרסם בזמנו מסמך בשם “מדאיזם לתאיזם: מאלוהים הפילוסופי למחוייבות דתית“. המסמך מהווה, אגב, את ה’מחברת’ החמישית והאחרונה בסדרת ‘מחברות בענייני אמונה‘ אותן כתב אברהם, ובהן כל ההוכחות הפילוסופיות לקיומו של אלוהים – אותה ישות שכולנו מכירים ולכן נדרשים מאות עמודים כתובים לעייפה כדי להוכיח שהיא קיימת. נו, שוין.
בכל מקרה, כמו שרעיון התכנון התבוני לא התגלה לאברהם מן השמים אלא מכתבי חכמי האומות, כך גם אותו עניין שולי של “קצות הציפורניים” הנוגע ליחסי אלוהים ואדם, כבר נדון בכתביהם – ועל כך בקצרה בשורות הבאות.
נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק – על אלוהי הנוצרים האירופאים
רעיון התכנון התבוני כהסבר תיאולוגי לאבולוציה הועלה כבר בשלהי המאה ה-19, כמה עשורים לאחר פרסום ‘מוצא המינים’: פילוסוף גרמני-בריטי בשם פרדיננד שילר טבע לראשונה סביב 1900 את המונח intelligent design (ראו כאן, סוף עמ’ 141), וקבע כי אחרי אימוץ הדארוויניזם אין מנוס מלהניח תכנון תבוני. שילר לא ירד יותר מדי לפרטים, אבל חיפושיי אחר מונח מוכר אחר מהתחום, “God of the gaps“, הוביל אותי לדמות מעניינת הרבה יותר מאותן שנים, הלא הוא חוקר הטבע והמטיף הסקוטי הנרי דרומונד. הבחור הלז היה דמות נחשבת מאוד בזמנו, וספריו זכו למהדורות רבות – ובאחד מאותם ספרים התייחס דרומונד בהרחבה לנושא האבולוציה והאמונה ובין השאר הציע לראשונה את הרעיון של “אלוהי הפערים”:
אם אלוהים נמצא שם רק כדי למלא את הפערים בידיעותינו, היכן נימצֵא כשהפערים האלו יתמלאו?… אלו הנכנעים לפיתוי של שמירת מקום פה ושם לתיווך אלוהי מיוחד, נוטים לשכוח שהדבר מַדּיר למעשה את אלוהים משאר התהליך. אם אלוהים מופיע מדי פעם, הוא גם נעלם מדי פעם. אם הוא מופיע בזירה בעת משברים מיוחדים, הרי שהוא נעדר ממנה בין לבין. מי מבין התיאוריות – אלוהים-כּוּלי או אלוהים-אקראי – היא הנאצלת יותר? בפן החיובי, הרעיון של אלוהים נוכח (אימננטי), הוא אלוהי האבולוציה, הוא לאין ערוך דגול יותר מעושה-הנפלאות האקראי, הוא האלוהים של התאולוגיה הישנה. בפן שלילי, התפיסה הישנה אינה רק פחותת-ערך, אלא גם נשללת על ידי המדע.
(H. Drummond, The Lowell Lectures on the Ascent of Man, p. 334)
במילים פשוטות, דרומונד טען שהאבולוציה מוכיחה שאלוהים היה מעורב בכל שלב של יצירת החיים – ובכך הוא הרחיק לכת אפילו יותר ממיכאל אברהם, שהסתפק בהקצאת מעמד של ‘עובד קבלן’ לאותו מתכנן תבוני, המתערב גנטית פה ושם מדי מיליון שנה, וחוזר לנמנם. דרומונד לא הסתפק בכך, אלא הוסיף וטען שהפלא הוא לא רק תהליך האבולוציה הספוג בנוכחות אלוהית, אלא בעיקר התוצר הסופי שלה. ומהו התוצר הסופי אליבא דדרומונד? לחיבת הקודש צילמתי את תשובתו המדהימה מתוך הספר עצמו:
…אהבה. אהבה היא התוצר הסופי של האבולוציה. זה מה שמוצג בטבע כבריאה הנעלה ביותר. אבולוציה אינה התקדמות של החומר – חומר אינו יכול להתקדם. זו היא התקדמות ברוח, שהיא בלתי מוגבלת, אנושית מכל, רציונלית מכל ואלוהית מכל.
(שם, עמ’ 335)
עכשיו, כשנוצרי כותב Love ב- L גדולה אני מייד מתחיל לחשוד – לכן טרחתי לקרוא עוד כמה עמודים הלאה, ואז הגעתי לקטע שלמראהו כמעט הצטלבתי בתדהמה: דרומונד שואל את הקורא רטורית, האם לא צריכה להתקיים איזושהי דת שתוכל לאחֵד את האדם, הטבע, האמונה והמדע? וזוהי תשובתו – שגם אותה צילמתי, בבחינת אלמלא מקרא מצולם אי אפשר לאומרו:
יש לנו כבר דת כזו. ישנה דת שצפתה מראש את הדרישות האלה, דת שקדמה לנו ב- 1800 שנה, ושההתאמה שלה לטבע ולאדם עומדת במבחן בכל נקודה.
עד כה לא הוזכר ולו במילה כל ניסיון ליישב את האבולוציה עם הנצרות וההיפך. ומדוע? מפני שהשתיים הן אחת.
מהי אבולוציה? שיטת בריאה. ומהי מטרתה? יצירת חיים מושלמים יותר.
מהי נצרות? שיטת בריאה. ומהי מטרתה? יצירת חיים מושלמים יותר.
באמצעות מה פועלת האבולוציה? באמצעות אהבה.
באמצעות מה פועלת הנצרות? באמצעות אהבה.
(שם, עמ’ 342)
נשמע מטורף? משהו שרק בני המאה ה-19 היו מסוגלים להעלות על דעתם?
ככה חשבתי עד שחיפוש קצר בגוגל הוביל אותי למאמר שכתבה שרה קוקלי (Sarah Coakley). הנ”לית היא פרופיסורית גמורה לפילוסופיה ותאולוגיה מאוניברסיטת הרווארד המהוללת, והמאמר פורסם בכתב העת המהולל לא פחות, Harvard Divinity Bulletin. בקצרה, קוקלי מבקשת להתעמת עם “הבעיות העמוקות ביותר של התאיזם הנוצרי מאז התגלותו של הדארוויניזם”, כאמור בפתיחה, וזאת על ידי הגדרה מחודשת של אלוהים. לא אלאה אותכם בהגדרותיה המעורפלות בכבדות והכוללות מילים שווֹרד מסמן באדום (חפשו “atemporal undergirder”), אלא אגיע ישר לעניין ואצטט את אחד ממשפטי המפתח במאמר:
God, the Holy Spirit, is the perpetual invitation and lure of the creation to return to its source in the Father, yet never without the full – and suffering – implications of incarnate Sonship…
ישוע, רוח הקודש, הוא ההזמנה המתמדת והפיתוי של הבריאה לשוב למקורה באָב, אך תמיד עם ההשלכות המלאות – והכואבות – של ההתגשמות-בבשר של הבֵּן.
נשמע כמו בדיחה או פרודיה? אז לא, היא רצינית להחריד. לדבריה, ישוע הנוצרי (זהו הפירוש של המילה God אצל נוצרים) תכנן את כל האבולוציה כך שהבריאה תשוב להתאחד עם האב בתהליך מלא הסבל שעבר ישוע מלידתו ועד צליבתו. נמצאנו למדים אם כן ש: א) רעיונות שנשמעים לנו מופרכים והזויים, נראים בעיני אנשים משכילים – אך בני תרבות אחרת – כהגיוניים להפליא. ב) אנשים משכילים שהם גם דתיים, נוטים לזהות את אלוהי התכנון התבוני כאלוהים שלהם – במקרה הזה, ישוע.
בחזרה לאלוהי אברהם
כעת אלכה ואשובה אל אישי הראשון, הלא הוא מיכאל אברהם ו’מחברת האמונה’ החמישית שלו. כבר בפתיחתה מתריע המחבר ביושר על מגבלות הדיון וממליץ לקרוא את המחברת עד הסוף (60 עמודים!) לפני שהוא חורץ דעה:
המַחברת מנסה להציג באופן סדור דיון שבמהותו אינו פילוסופי. השיקולים שביסודו הם יותר שיקולים של שכל ישר והיסטוריה. ועדיין בתשתית הדיון עומדים רעיונות חשיבה כלליים שחשוב לעשות בהם סדר ולהכניס בהם שיטתיות ככל האפשר… הדיון במחברת הזאת מורכב מחוליות חוליות והתמונה הכללית מצטרפת מהמכלול. לכן מומלץ מאד לקורא לא לגבש עמדה בשום שלב באמצע התהליך, אלא לחכות עד תום הקריאה.
טוב, לא כאן המקום להאריך בקושיות על תוכן המחברת (החפץ ימצא כאן שו”ת בנושא), וכדי לא לעשות למחבר עוול ולסכם בכמה שורות בודדות את תמציתה – דבר שקשה אפילו לקצרן מובהק שכמוני – אסתפק בחזרה על התובנה ‘הנוצרית’ ממקודם: באופן לא מפתיע, גם מיכאל אברהם מגיע למסקנה שהאלוהים “שלו” הוא-הוא אלוהי האבולוציה. הדרך שלו לשם היא הדרך המוכרת המוליכה מריה”ל ועד לנויגרשל (ההתגלות בסיני), בדגש רב על טיעון הסבירות: סביר מאוד, לדעתו, שאלוהים שטרח לתכנן תהליך שיוביל ליצירת האדם, יטרח גם להתגלות אל אותו אדם ולצוות אותו ציוויים שונים; ואם כך, סביר מאוד להאמין דווקא בסיפור על התגלות האלוהים “שלנו”, לעומת סיפורי ההתגלות של הדתות האחרות. אמנם כבן לדת קטנה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהן:
התיאור שניתן עד כאן הוא סובייקטיבי למדיי. הכל מנקודת המבט שלי, ואני מודע לכך שהיא צבועה בצבע של החינוך וצורת ההסתכלות שלי. כפי שהסברתי, כאן לא מדובר בטיעונים פילוסופיים אובייקטיביים אלא בהתרשמות. יכולה לעלות כעת הטענה שאם הייתי נולד במקום וזמן אחרים, כחלק מחברה בעלת אמונה אחרת, הייתי רואה את אותו קסם באמונה אחרת (נוצרית או מוסלמית).
והם-הם הדברים שכתבתי לעיל.
מעשה מהינדיק
כאמור, אברהם מתבסס בעיקר על טיעון הסבירות, וכאמור בדבריו בחוברת בנושאים ‘סיפוריים’ כאלו אין אפשרות מעשית אחרת, כי הלוגיקה לבדה אינה יכולה להכריע. אז כדי להמחיש את בעיית הסבירות הקדמתי והצגתי את אותן אמירות נוצריות לעיל – אמירות שחוץ מהיותן לא סבירות (בעינינו) הן אפילו מופרכות ומקוממות (בעינינו).
כעת אבקש להמחיש את אותו רעיון אבל מהצד השני – כיצד נראה הרעיון של התכנון התבוני בידי אלוהי התנ”ך (יהא זה י-הוה או ישוע), כמופרך ומקומם בעיני בן תרבות אחרת. לשם כך אקפוץ רגע להודו ולתרבות ההינדית העתיקה שלה – אבל כדי לא לגלוש לדיון תאולוגי-תיאורטי על הקוסמולוגיה ההינדית (ראו על כך בספרי העתידי “הוֹדוּ על ארץ ושמים”:), אסתפק בציטוט “מעשה מהינדיק” אותו זיכנו עזריאל קרליבך לשמוע ממקור ראשון:
“עליכם לסלוח לו”, אמר בעל הבית והצביע עלי, “הוא בא מארץ נחשלת מאד. גם לנו בהודו היו פעם שבטים פרימיטיביים כאלה, אל תבואו עימו בדין. הוא אינו אשם. בארצו אין עדיין ציביליזציה…
יש להם ספר שלא הגיע אל חלק העולם שלנו – התנ”ך. ספר זה מתחיל בבריאת העולם. יודעים אתם כיצד מתארים הם לעצמם שהעולם נברא? שבעה ימים טרח האל וברא שמים וארץ, ירח וכוכבים, יבשות וימים ואח”כ חיה ועוף והכול למען גולת הכותרת שלו, בחיר היצירה ומטרת כל היקום… יודעים אתם מי הוא אותו עליון?”
איש מהמסובים לא ידע. ניחשו, ולא מצאו.
“האדם“, אמר בעל הבית בתרועה.
כולם פרצו בצחוק אדיר. הזקנים כרסם רעדה מצחוק והצעירים גיחכו מבויישים כלשהו, כאילו סיפר מי בדיחה של ניבול פה. אם כן שאלו, למה נבראו הכוכבים שאין לו לאדם תועלת בהם. חי חי חי, שהאדם אינו יכול לגור בהם? חא חא חא, ואם העיקר הוא האדם, לשם מה כל הנשרים והברבורים, הינשוף והזרזיר, העיט והקוקייה? ומה הצורך בנמר ובזאב, ביחמור ובשועל? בשביל מה הרי ההימלאיה הגבוהים ואיי הים השוממים? מה טעם עולם ומלואו? היכן השכל וההיגיון?
האופציה הפוליתאיסטית
כיוון שהרחקתי עד הודו, אסיים במה שנראה בעיניי כאופציה הסבירה ביותר לזהות האלוהים של התכנון התבוני – ואופציה זו היא “אלוהים“, בלשון רבים. כלומר, היו לפחות שתי “ישויות” שקדמו לעולם, אם לא למעלה מזה. ושתי ראיות גדולות בדבר:
א. הראיה מן (חוסר) התכנון – כפי שהראיתי בפוסט הראשון, ההיסטוריה העגומה של היקום היא אוסף של נסיונות יצירה מגומגמים לצידן של הכחדות המוניות והרס בקנה מידה בלתי נתפס. לא זו בלבד, אלא שפאר היצירה ונזר הבריאה, הלא הוא המין האנושי, הוכחד גם הוא מדי פעם, וכדברי הרצי”ה קוק: “איפה ההומו-ארקטוס שלנו? אנחנו שוכחים את זה?!“…
אז באנלוגיה לטיעון השעון של פיילי, מסתבר שהשעון שמצאנו כולו חבוט ושרוט, וניכר כי הדבר נעשה בשיטתיות ובכוונה-תחילה. ההסבר הסביר ביותר לכך הוא קיומן של שתי ישויות (לפחות), האחת בונה והאחת הורסת.
ב. הראיה מן המסורת – כולנו יודעים שכל תרבויות העולם האמינו בכמה וכמה “אלים בוראים” – וכך מאמינים מיליארד או שניים אנשים בעולם עד היום הזה. למעשה, זו היתה גם האמונה הקדומה של השבטים הישראלים במשך רוב הזמן: האגדות בדבר תנין\נחש\לויתן שנלחם באל (“שר של ים” בלשון המדרש), כמו גם העובדה ש”אלוהים” נקרא כך בתנ”ך מוכיחה עד כמה מושרשת היתה האמונה הזו – מעבר לידיעות המקראיות והארכאולוגיות על עבודת אלילים בישראל עד לאחר חורבן הבית הראשון.
עכשיו תסכימו איתי שאם סיפור של קבוצת אנשים זניחה (חלק מהעם היהודי) אודות התגלות של אל מונותאיסטי נראה סביר בגלל שהחזיק מעמד הרבה זמן – הרי שסיפור של עשרות תרבויות שונות שהחזיק מעמד עשרות אלפי שנים סביר הרבה יותר, לא?…
אתה הולך ומוביל למסקנה שהיקום שלנו הוא סימולציה סייבר-ביולוגית שיצא לפועל לפני מיליארדי שנים על ידי מין ביולוגי-תבוני. מעניין.
?! לא זכיתי להבין איפה מצאת את זה בדבריי – אבל זו גם תיאוריה מעניינת. אם כי יותר סביר שאנחנו נהיה המין הביולוגי-התבוני שיפתח את הסימולציה הסייבר-ביולוגית והיא זו שתשאל את עצמה מניין היא באה, וחוזר חלילה – בבחינת הציטוט הידוע משמו של דאגלס אדמס:
“ישנה תיאוריה שאומרת שאם אי-פעם מישהו יגלה לשם מה בדיוק קיים היקום ולמה הוא כאן, הוא יעלם מיד ויתחלף במשהו עוד יותר מוזר ובלתי מובן.
ישנה תאוריה נוספת שאומרת שכל זה כבר קרה.”
ואם כבר הזכרתי את אדמס, הנה עוד אחד משלו שמסכם את היחס הראוי לכל התכנון התבוני הזה:
“כשאנשים מאמינים באלוהים גם לאחר שלמדו על האבולוציה, זה דומה לפרא שרואה מצלמה וחושב שיש בתוכה גמדים קטנים שמציירים, ולאחר שמסבירים לו הכל הוא לא תופס עד הסוף והוא אומר, כן, אבל אחרי הכל יש בתוכה איזה גמד או שניים שעושים משהו, לא?”
חזרתו בתשובה של ‘אברם העברי’ לאמונתם האלילית של נמרוד ותרח – מפתיעה. קודמו לשם הגיע למסקנה שיש מנהיג אחד לבירה בראותו שגם השמש והירח כפופים למערכת חוקי טבע אחת, ואם יש חוק אחד ביקום,
יש בוודאי מחוקק אחד. המדע המודרני רק מחזק את התובנה שחוקיות אחידה שוררת בכל היקום, החל בגרמי השמים הענקיים ועד לחלקיק המיזערי. כולם כפופים לחוק טבע אחד!
בברכה, ש”צ לוינגר
אין כזה דבר חוקי טבע, כמובן, זו רק ‘קונסטרוקציה’ מלאכותית שדרכה אנחנו מסבירים לעצמנו דברים…
בכל מקרה, כדי לקרב את הדבר אל השכל הפשוט שלנו, ברור שהאלים הסכימו ביניהם על כללי המשחק – הבעיה שאח”כ הם התחילו לריב, כמתועד בכל מיתולוגיה ראויה לשמה:)
לדעתי באמת סביר יותר שיש כמה וכמה מכופפי בננות למיניהם, ולא רק מכופף בננות אחד… אחרת איך הוא מספיק לכופף את כל הבנונות בעולם – וגם לעשות נקבוביות בתפוזים וחריץ במישמשים…
מעשה בהינדיק – נפלא !
אכן! מה שיותר נפלא הוא, שנראה לי ברור שקרליבך – בוגר ישיבה ויהודי רציני לכל דבר – הוא זה שניסח את המעשיה הזו ואולי אפילו בדה אותה מליבו.
ועדיין זה נפלא. הטיעון מיניין ללא תלות במקורו.
לצערי (לשמחתי)אחרי שקראתי את הפוסטים האלה שלך ואת הפוסט על במה אתה מאמין לא ראיתי שום סיבה בעולם שנשארה לך לשמור תורה ומצוות
ואני אישית מסכים עם הטענות שלך וגם עם התוצאה
בפוסט על תמה יש אח”כ דיון מידע הסיבה לשמור מצוות אגואיסטי אני טוען שהסיבה היחידה לשמור מצוות היא שכר עונש בעולם הבא שאתה כמדומה מסכים שהוא המצאה של חז”ל מהשכר עונש התורמים שהוא בעולם הזה אין כל כך מה לפחד כיון שהמציאות הוכיחה שהוא לא קיים יהיה ההסבר התיאולוגי אשר יהיה
מי שמאיים מצוות בגלל שזה מה שהעם שלו עושה/עשה ראוי להערכה/רחמים אבל אמור להסכים שמי שלא בא לו לעשות את זה הוא לגיטימי בדיוק כמוהו
אין לי אלא להסכים (בהנחה שהבנתי את נוסח העברית הבעייתי שבתגובה) – ולא זכור לי שאמרתי שלא לגיטימי לא לשמור מצוות?!
Pingback: אלוהים לא משחֵק – אלוהים גם לא מתכנן | ארץ העברים