פרט מתוך “מאז היות דארווין“
בחודשים האחרונים יצא לי להתעמק קצת (=ספרי מדע פופולרי:) בביולוגיה. כן, הדבר הזה עם תאים, מיטוכונדריה, גנטיקה וכל זה. ומכיוון שאין לך כל ספר וספר שעוסק בביולוגיה שאינו מזכיר אם במעט ואם בהרבה את ת[יא]ור[יי]ת האבולוציה ונגררותיה, חזרתי לעיין גם בה, ובוויכוחים האינסופיים לגביה, מאז היות דארווין.
בין כך ובין כך, ניסיתי לסכם לעצמי מה בעצם המשמעות של החיים, היקום וכל השאר, בדגש על בריאת העולם ומוצא האדם, לאור התיאוריה הזו – ומה יותר מתאים מפתיחתו של ספר בראשית, המציג את התיאוריה היהודית בנושא, מאשר להגג קצת בנושא הנדוש הזה? קראו עוד
אבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל”אור לגויים”, כפשוטו.
חסידות חב”ד – שהיום הוא יום השנה ה-20 לפטירת מנהיגהּ הבלעדי – היתה החריגה היחידה מבחינתי. בשנים תשנ”ג-ד למדתי מעט שבמעט מהתורה הכמעט-אינסופית של חב”ד, והרושם שנותר בי הוא של עומק עצום – כאותה ‘נאוטילוס’ של קפטן נֶמוֹ, הצולל הנצחי במעמקי הים שכל יְקר ראו עיניו, כך תורת חב”ד צוללת במעמקי התיאולוגיה הקוסמית מצד אחד והנפש האנושית מצד שני, ומנסה להראות איך הכל משתלב.