פלמנקו ואמנות אחזקת המסורת

אתה מסתכל לאן אתה הולך והיכן אתה נמצא וזה אף פעם לא מסתדר, אבל אז אתה מסתכל אחורה להיכן שהיית, ונדמה שאיזשהו דפוס מתחיל להופיע. (ר"מ פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע)

בדיוק היום לפני שנה, ב- 26/2/14, נפטר מהתקף לב פתאומי גדול אמני הפלמנקו בעולם ואחד הגיטריסטים הווירטואוזיים בכל הזמנים, פּאקו דה לוּסיה (יליד 1947). וזו הזדמנות להביא מעט גאולה לעולם המורכב והעשיר של מוסיקת הפלמנקו ולמהפכה שיצר בה פאקו.
Flamenco_Tradicionאבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל"אור לגויים", כפשוטו.
קראו עוד

אחרי עשרים שנה – הרבי מליובאוויטש ואני

בצירוף מקרים לא צפוי, יום הקבורה של שלושת הנערים הוא גם יום פטירתו של הרבי מליובאוויטש (ג' תמוז) – ואת הדברים הבאים שכתבתי במשך השבוע אני מעלה כפי שהם, בעיקר בגלל הציטוט הפותח את הדברים.


מה שנראה בעינינו כעולם של כפירה אינו אלא עולם של אנשים הבוכים ומבקשים אמונה, מתחננים לאמונה!
אך מאחר שהם מתביישים לקרוא לאמונה בשמה, הם מכנים אותה באלף שמות אחרים: הם אומרים זאת בדרכם שלהם.
(רמ"מ שניאורסון, הרבי מליובאוויטש, להלן 'הרבי')

כמי ששייך (בעל כורחו?) ל'עולם של כפירה' ותוהה אודות בקשת האמונה, עליי להודות כי החסידות מעולם לא עניינה אותי. במקום אחר כתבתי על כך ואף פתחתי בבדיחה משל דרויאנוב שלא אחזור ואצטט כאן, אך היא ממחישה טוב יותר מכל ניסוח מלומד כזה או אחר את תחושותיי ביחס לחסידות – יהודים תמימים, מויפתים, צדיקים…
Chabad_Nautilusחסידות חב"ד – שהיום הוא יום השנה ה-20 לפטירת מנהיגהּ הבלעדי – היתה החריגה היחידה מבחינתי. בשנים תשנ"ג-ד למדתי מעט שבמעט מהתורה הכמעט-אינסופית של חב"ד, והרושם שנותר בי הוא של עומק עצום – כאותה 'נאוטילוס' של קפטן נֶמוֹ, הצולל הנצחי במעמקי הים שכל יְקר ראו עיניו, כך תורת חב"ד צוללת במעמקי התיאולוגיה הקוסמית מצד אחד והנפש האנושית מצד שני, ומנסה להראות איך הכל משתלב.
קראו עוד