באמצע הוויכוח עם קורח ועדתו, פונה פתאום משה וקורא לדתן ולאבירם – שתקועים בסיפור כמעט כמו און בן פלת שאין להזכיר את שמו – וכאן מתחיל משהו שנראה כמו דו-שיח של חרשים (טז, יא-טז – בתיקון קל, לפי המחַקרים):

… לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְכָה הַנֹּעָדִים עַל ה’ – וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ עָלָיו?

וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר?!
אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם – הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר? לֹא נַעֲלֶה!
וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה’: אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם! לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח…

מה עבר על דתן ואבירם?

עובדת תקיעותם של דתן ואבירם בסיפור כולו היא די ברורה – כבר בקטע המצוטט לעיל רואים שהדו-שיח שלהם עם משה קוטע את המו”מ בין משה לקורח, ולא זו בלבד – הכתוב מציג אותם בשמם ה’מלא’: “לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב“, למרות שהם כבר הוצגו בפירוט רק כמה פסוקים קודם לכן! לא זו אף זו, בהמשך ניתקל בתופעה הפוכה, בה קורח נתחב אל הסיפור בכוח (טז, כד-לב):

הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם… וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם… וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים… וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ.

מכל הסיפור שם ברור שמדובר במשכן דתן ואבירם ולא במשכן קורח, וכך נראה גם מ’עירוב הפרשיות’ בבמדבר כו, ט-י ע”ש – ובשורה התחתונה ניכר שמדובר בשני סיפורים שונים לגמרי שנתפרו יחדיו לסיפור מרידה אחד כחלק מז’אנר שקראתי לו בפוסט קודם “צרות באות בצרורות” ע”ש.
אבל אם נחזור לדו-שיח בין משה לדתן ולאבירם נגלה שכנראה פספסנו משהו בפרשות הקודמות, או שלא גילו לנו –
1) מה פשר הטענה שמשה העלה אותם “לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר”? וכי הם כבר ידעו שהאדמה תבלע אותם?
2) מה פשר החזרה המודגשת על הביטוי “אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”?
3) מה פשר זעקת משה אל ה’ “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם”? על איזו מנחה הוא מדבר?!
4) מה פשר הטיעון שהוא כביכול שם בפיהם “לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי”? מי האשים את משה בנשיאת חמורים?!

בחזרה לפרשת שלח

ובכן, התשובה לשתי השאלות הראשונות היא די ברורה – מקומה של אפיזודת דתן ואבירם הוא לא כאן, אלא מיד לאחר פרשיית המעפילים בפרשה הקודמת (סוף פרק יד):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד…
וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר… וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחׇרְמָה.
…[‘תאקל’ ראשון בין דתן ואבירם למשה – לא מתועד בתורה שבידינו]…
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וַיֹּאמְרוּ: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ…

עכשיו שתי התמיהות הראשונות נעלמות כלא היו: 1) המוות במדבר עליו זועמים דתן ואבירם הוא ‘הבטחת’ ה’ להמית את כל הדור ההוא בעקבות חטא התרים את הארץ. 2) האיזכור הכפול של “ארץ זבת חלב ודבש” בדבריהם מרמז לביטוי הזהה בדיוק שהוזכר במקרה פעמיים בדיוק בסיפור ההוא (יג, כז; יד, ח – אמנם אלו שני מקורות שונים, J ו- P, אבל ככה יצא…)
כל מה שחסר לנו כדי לפתור את שאלות 3)+4) הוא הקטע המודגש למעלה: איזשהו ‘תאקל’ בין דתן ואבירם למשה שנשמט או שהושמט מהתורה שבידנו, ובו כנראה הקריבו השניים מנחה והאשימו את משה בגזל או משהו דומה. וכדי להבין מה בדיוק קרה שם, עלינו לעבור למשהו שונה לגמרי.

חידת מנחת הנסכים

כזכור לקוראי פ”ש בשבת שעברה, מיד אחרי פרשיית המעפילים מופיעה פרשייה תמוהה וחסרת הקשר שנפתחת כך (פרק טו):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם… וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קׇרְבָּנוֹ לַה’ מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן…

בקיצור נמרץ, הפרשייה קובעת כי מעכשיו והלאה לכל קרבן מן הבהמה יש לצרף גם מנחה מן הצומח + יין (וביחד מתקבל דגן, תירוש ויצהר).
החידוש הזה מעורר שאלה גדולה בדיני קרבנות והיא – מה בעצם השתנה פתאום? ואיך בויקרא כג כבר מופיעים מנחה ונסכים כמובנים מאליהם?
אבל השאלה היותר מעניינת היא – מה הקשר בין מנחת הנסכים לפרשת התרים\המעפילים?!?!
זו שאלה עתיקה וקשה, וראו כאן למשל כעשר (!) הצעות שונות לפתרונה – אלא שלדעתי הקטע החסר עם דתן ואבירם הוא-הוא בדיוק החוליה החסרה כדי לפתור את התעלומה הזאת.
כידוע לפי ההסבר המקובל, קרבן מנחה (שמוצג בפרק ב של ויקרא) נועד לעניים – ולא רק בשל הדרשה הידועה “וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קׇרְבַּן מִנְחָה – מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב”ה :מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו”, אלא גם בגלל המיקום של פרק ב מיד לאחר פרק א המציג את האפשרויות השונות לקרבן עולה: החל מהבקר היקר, דרך הצאן, וכלה בעוף הזול. העובדה שלאחר מכן מופיע קרבן מנחה, ולא כמתבקש קרבן שלמים (=פרק ג), מוכיח שהמנחה היא למעשה סוג של עולה לעניים – ואכן כך בדיוק מפורש בקרבן חטאת (ה, יא) שם מתאפשר למי שאין ידו משגת, להביא מנחה מן הצומח במקום בהמה או עוף.

דתן ואבירם – מייצגי ה’פרולטריון'(?)

עכשיו אם נחזור אל דתן ואבירם וננסה לשחזר את הטענות שלהם מתוך דברי משה, נראה שהם למעשה האשימו את משה בניצול מעמדו הרם. כידוע, לקיחת חמורים היא לא סתם גזלה, אלא ביטוי להתעמרות של מנהיג במונהגיו: 1) כשאחי יוסף מובאים אליו הם חוששים שהמטרה היא “לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ” (בר’ מג, יח – וראו את חידושי בנושא החמורים כאן). 2) כששמואל מאיים על העם שביקש מלך הוא מזהיר בין השאר “וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ” (שמ”א ח, טז). 3) שמואל עצמו מעיד בעם: “… אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי…” (שמ”א יב, ג).
מכאן נראה לי לדרוש ברוח חז”ל את המדרש הבא:

“וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד” – כיוון ששמעו דתן ואבירם מפי משה שסופם מתים במדבר, אמרו: אנו מתים ומשה נכנס?! ולא זו בלבד אלא שחמורינו הוא נוטל לעצמו ונכנס? עמדו והקריבו מנחה לה’ וקראו: עני חשוב כמת – ראה מה עשה לנו בן עמרם!
סנט בהם משה: מה לכם מקריבים מנחה? ולא “מִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן”? שלח להם שיעלו עולה מן הבקר.
אמרו לו: לֹא נַעֲלֶה! הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ…
אמר לו ה’ למשה: היזהר בבני עניים שמהם תצא תורה. צא ואמור להן לישראל: חייכם שבזכות המנחה בניכם נכנסין לארץ. בכל עת שהם מקריבים בהמה לפני, יקריבו מנחה עמה.

ואידך פירושא הוא – זיל גמור.