נשים, שמחת תורה ואנתרופולוגיה סטרוקטורליסטית

חג שמחת תורה שהסתיים זה עתה, הפגיש אותי שוב פנים בפנים עם התופעה המפליאה בכיעורה של תגובת כמה גברים דתיים כלפי נשים שמבקשות לקחת את ספר התורה לעזרת נשים (או באנתרופולוגית: רפלקס התוקפנות הזכרי למול נקבות השבט הנוגעות בחפצי הפולחן). חוויתי את זה פעם בקהילה אחרת, שם בסופו של דבר עזב מישהו את הקהילה בשל כך, ועכשיו נתקלתי בזה שוב, כשהפעם האיום היה לערב את הרב המקומי… מה שמעניין בשני המקרים האלו, שלא מדובר באנשים המקפידים, בוא נאמר, להיות מעשרת הראשונים בתפילה. ונשותיהם, בוא נאמר, לבושות יותר כמו בנות ציון שתיאר ישעיה (ג). וסליחה על המבט השטחי והחיצוני – אבל זו בדיוק התגובה שלהם כלפי אותן נשים: לא בוחנים כליות ולב, אלא שוללים על הסף את הלגיטימיות שלהן להשתתף בשמחת תורה.

אפרת שפירא-רוזנברג והכלוב הנשי

האירוע הזה – שכמוהו יש בלא מעט בתי כנסת אחרים אני מניח – הזכיר לי ווידאו שיצא לי להיתקל בו לאחרונה, ובו אפרת שפירא-רוזנברג מתארת את הסיפור הקפקאי סביב ההחלטה שהתקבלה ברוב קולות להרחיב מעט את עזרת הנשים התחתונה בבית הכנסת המרכזי במזכרת בתיה (החל מדקה 47): קראו עוד

הומוסקסואליות – תועבה?!

שלא כתומר פרסיקו, אין ממנהגי להרעיש עולמות בעקבות הגיגים המתפרסמים ב"עולם קטן" – אבל השבוע צדה את עיני בעלון הנ"ל ההתייחסות הבאה של הרב גדי בן זמרה לרב אהרל'ה אריאל:

Gadi_Ben_Zimra

דברי הרב גדי בן זמרה – לחצו להגדלה

ובתחילת המאמר כתבת: 'מעולם לא חשבנו שצריך לרצוח מחללי שבת, אוכלי חזיר או כאלה שחיים חיים מיניים אסורים על פי ההלכה'.
לרצוח אכן לא חשבנו, אבל מה לעשות והתורה דווקא כן חשבה – מחללי שבת אינם חייבים מיתה?! ומה דין הנואף והנואפת?! והשוכב והנשכב במשכב זכור מה דינם?!
ואם אין בידינו להרגם, וכך אכן סיבבה ההשגחה – האם נעשה את תורתנו הקדושה פלסתר?!

הדברים האלו, מעבר להיותם חיזוק נוסף לאבסורד שניסיתי להצביע עליו ב"הודעות הגבאי" כאן, דחקו אותי לכתוב את דעתי האישית על נושא ההומוסקסואליות (להלן: ה"ס. הרב ארהל'ה הראל הציע 'מת"מ' – משיכה תוך-מגדרית :) ויחסה של התורה לתופעה. אז לטובת מי שמחפש את השורה התחתונה, הנה היא לפניכם:
קראו עוד

הברית הישראלית ועדכון תוכנת ההלכה

habrit_haisraelit

אין מתאימה יותר מהתקופה הזו שבין פסח ליום העצמאות כדי לקרוא ספר כמו "הברית הישראלית" של יואב שורק – ובאופן לא מפתיע, זה בדיוק מה שעשיתי בפסח (ועם חזרות הש"ץ הסליחה…)
הספר זכה לתשבחות מעדות הנחתום, יחד עם מחמאות כנות יותר המלוות בביקורת עניינית של עידו חברוני, וכמובן שלא אטריח אותכם בעוד מאותו דבר – ולכן אסתפק בסקירה קצרה של מה יש בספר, ובסקירה קצת יותר ארוכה של מה אין בספר (ואותו אני אנסה להשלים).

קראו עוד

מונחת בקרן זווית – הרהורים שְׁנֵרְבְּיאניים על קריסת ההלכה אל תוך עצמה

טרדות הזמן, גליו ומשבריו עלי עברו, אבל בשבוע שעבר נגזר עליי להיות ניעור יחידי בלילה – מה שאיפשר לי סוף סוף לבלוע כמחצית מספרו החדש והדי מהפכני של פרופ' נדב שנרב, "בקרן זווית", אותו רכשתי מיד ראשונה (40 ₪ ל- 448 עמ' בכריכה קשה). יכולתי להשתפך כאן במחמאות, אבל אמרו את זה קודם לפניי:

keren_zavit_Nadav_Shnerbאני לא מכיר עוד ספר על פרשיות השבוע שכתוב ברמה וברוחב כאלה, ובו בזמן עושה זאת באופן כה נגיש, חינני ומרתק, כמו הספר הזה… נדב שנרב עושה לפרשיות השבוע משהו שככל הידוע לי אף אחד אחר עוד לא עשה להן. (הרב ד"ר מיכאל אברהם, מוסף 'שבת' – ג"נ: ידידו של שנרב)

'קרן זווית' הוא בעיקר ספר חכם ומעורר מחשבה, שבין היתר משאיר לא מעט שאלות פתוחות סביב הפער שבין מציאות החיים, המדע, המוסר וצורת המחשבה המודרנית, ובין דרישותיה ההלכתיות והרוחניות של התורה. (אבינדב ויתקון, ערוץ 7)

למרות שהספר נכתב ע"י פרופסור באקדמי-ה, אין לו תוכן עניינים ואפילו לא מפתח (מדובר בספר שנוגע במאות [!] נושאים ואישים), והערות השוליים שבו על הציטוטים הפסיאודו-ביבליוגרפיים שבהן היו גורמות לפרופ' שקולניק (האב) התקף לב… בקיצור, למעט הקדמה קצרה מאת המחבר, מדובר בכ- 450 עמודים נטו של הנאה אינטלקטואלית צרופה הכוללת פרצי צחוק מצד אחד, ולסתות שמוטות וגבות מתרוממות בתדהמה מצד שני, לנוכח חלק מהעובדות המוצגות בספר.

אבל אחרי ההתרשמות מהעמקות ורוחב הדעת שבכל מאמר ומאמר בספר, היכתה בי פתאום התובנה המטרידה, שלמעשה יש לספר איזשהו מכנה משותף, שאין לי דרך טובה יותר להגדירו מאשר קריסתה של ההלכה לתוך עצמה.
כלפי מה הדברים אמורים?
ובכן, מסתבר שיסודות בסיסיים של ההלכה היהודית, לא זו בלבד שאינם ממש יציבים, אלא שכאשר מתחילים לחפור קצת פנימה, מתגלות סתירות מול המציאות ומול הגדרות הלכתיות אחרות, שגם הן נחשבות בסיסיות – ולמעשה הבניין שנבנה בעמל רב במשך אלפי שנים נראה כקורס אל תוך עצמו, ולא בשל אירועים חיצוניים אלא מכוח משקלו-הוא.
קראו עוד

פלמנקו ואמנות אחזקת המסורת

אתה מסתכל לאן אתה הולך והיכן אתה נמצא וזה אף פעם לא מסתדר, אבל אז אתה מסתכל אחורה להיכן שהיית, ונדמה שאיזשהו דפוס מתחיל להופיע. (ר"מ פירסיג, זן ואמנות אחזקת האופנוע)

בדיוק היום לפני שנה, ב- 26/2/14, נפטר מהתקף לב פתאומי גדול אמני הפלמנקו בעולם ואחד הגיטריסטים הווירטואוזיים בכל הזמנים, פּאקו דה לוּסיה (יליד 1947). וזו הזדמנות להביא מעט גאולה לעולם המורכב והעשיר של מוסיקת הפלמנקו ולמהפכה שיצר בה פאקו.
Flamenco_Tradicionאבל הפעם לא אטריח אותכם בדיבורים אודות הפלמנקו per se, אלא אציע לראות בו וביחסו לאמנות בכלל, מעין משל מאיר עיניים להתחבטות של הזהות היהודית בין מסורת להתחדשות. ואם תרצו במשפט אחד: לדעתי, היחס בין הפלמנקו למוסיקה המודרנית כמוהו כיחס בין היהדות לתרבות המערבית – ולכן כדאי לנו ללמוד משהו מתרומתו של פאקו דה לוסיה להפיכת הפלמנקו, שנתפס כמוסיקה צוענית פרימיטיבית, ל"אור לגויים", כפשוטו.
קראו עוד

לְסַפֵּר חֻקָּי – על חוקי התורה כספרות

בסוף פרשת משפטים מופיע ביטוי מעניין: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים… (שמות כד, ג). לא אמירה, דיבור או ציווי – אלא סיפור. אגב, כל הפרק הזה מתאר מעמד "מתן תורה" שונה לחלוטין מזה שבפרקים יט-כ (ובדברים ה) – משה מספר, נערי בני ישראל מעלים עולות וזובחים שלמים, אצילי בני ישראל רואים את האלהים (!) ללא פחד, וכולם אוכלים ושותים ושמחים – אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על שלושה חידושים מעניינים ואף נועזים של חוקרי מקרא שהם גם משפטנים, או ההיפך – שעיקרם הוא כי (חלק מ)חוקי התורה הינם למעשה קטעי ספרות, שנועדו להיקרא כסיפור ולא כחוק במובנו המודרני.

א. חוקים או סיפורים?

חוקים - או סיפורים?

חוקים – או סיפורים?

לאסנת ברתור, כיום ד"ר למקרא ובעברה עורכת דין, עלה לפני כמה שנים טובות רעיון מעניין לראש – האם אפשר, כמשה בשעתו, לספר את חוקי התורה? וכך היה המעשה, כפי שמתארת ברתור בהקדמה לספרה האנגלי מ- 2010: לאחר תקופה בה הגתה את הרעיון המרכזי של הדוקטורט שלה – הוא-הוא הבסיס לספר הנ"ל – המנחה שלה סיפר לה כי חברו, ד"ר יואל רוזנברג, נוהג להעביר שיעור שבועי בפרשת השבוע, וכשהגיע לפרשת משפטים שם לב כי המשתתפים מאוכזבים- משהו – אחרי הסיפורים המרתקים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, מגיעים פתאום שלושה פרקים "יבשים" של חוקים ארכאיים… אך כשהבהיר להם כי למעשה החוקים הם סיפורים מיניאטוריים (כי תקנה עבד, כי יגח שור…) אורו עיניהם וחזר הצבע ללחייהם. האנקדוטה הזו גרמה לברתור להבין כי לרעיון שלה יש בסיס: את חוקי התורה, כמו קורפוסים משפטיים עתיקים אחרים, יש לקרוא בעיקר כיצירות ספרותיות, ולא כחוקים.
קראו עוד

כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ – על טבילת גיורות וההלכה הלא-אוקלידית

mikvehאני נאלץ כמעט על כרחי לחרוג מנושאי הבלוג המרכזיים ולפרוק קצת אנרגיה שלילית בנושא שתומכיו מכנים אותו "התחדשות ההלכה", ומתנגדיו מכנים בפשטות "רפורמיות".
כוונתי לדיון \ ויכוח שהתפתח לאחרונה בנושא טבילת גיורת בפני דיינים גברים, ולהלן תקצירו:
בסדרת כתבות ב- YNET (כאן, כאן וכאן) "נחשף" מה שידוע לכל מי שנאלץ לעסוק בגיור, כי כדי להכשיר הלכתית טבילה של גר, צריך שבית הדין (= שלושה דיינים גברים) יראה בעיניו כי אכן טבילתו לגירות נעשתה כהלכתה. הבעיה היא בטבילת גיורת, הנאלצת לטבול פעם נוספת בחלוק לגופה כדי שאותם דיינים יוכלו להביט בטבילתה בלי לפרוץ את גדרי הצניעות… לנוכח הזעזוע הטוקבקי הצפוי, הוזעק רב בשם אליהו גליל להגן על הנוהג הזה, וניתן לסכם את טיעוניו בעד הנוהג הזה כך: א) נוכחות הדיינים בטבילה הינה "קצרה וממוקדת". ב) לא מדובר במנהג אלא בהלכה עצמה, אותה לא ניתן לשנות. קראו עוד