אֲחֹתִי רַעְיָתִי – שלושת סיפורי הרעיה-האחות בספר בראשית

פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי – … לא זז מחבְּבָהּ עד שקראה 'אחותי'
(שמו"ר נב, ה)

Sarai_Pharaohבפרשת השבוע (תולדות) מופיעה האפיזודה האחרונה במחרוזת שלושת סיפורי ה"אחות-רעיה" של ספר בראשית: בפרק יב מוצגת שרי כאחות אברם לפני פרעה, בפרק כ מוצגת שרה כאחות אברהם בפני אבימלך, ובפרק כו מוצגת רבקה כאחות יצחק בפני אבימלך (השני?).

מבקרי המקרא הראשונים הניחו כמובן מאליו שמדובר ב"שלוש גרסאות של מה שוודאי היה סיפור פופולרי מאוד בעם ישראל העתיק" (סקינר בפירושו לבראשית, עמ' 247), כאשר בר' י"ב יוחס למקור J, העממי יותר (אברהם אפילו לא חש צורך להצטדק ולא נראה כי יש ביקורת על 'רמאותו'), בר' כ' יוחס למקור E המתקדם והמוסרי יותר (דו-שיח מוסרי ארוך בין אלהים לאבימלך ובין הלה לאברהם), ובר' כ"ו חוזר שוב ל- J, שיצר גירסה חיוורת ופושרת של הסיפור הראשון המשוייך לאברהם, בבחינת 'נזרוק גם ליצחק איזו עצם'…
קראו עוד

צַו לָצָו קַו לָקָו – על קבצי החוקים שבתורה

אחת התופעות המופלאות שבתורה היא מציאותם של 'קובצי חוקים' עצמאיים ונבדלים בה.
אחת התופעות המופלאות בחיי היהודי המאמין היא העובדה שהוא פשוט לא שם לב לכך…

"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת" – אלו מצוות?!

צו לצו - קבצי החוקים בתורה

חוסר תשומת הלב לכך בולט מאוד כשקוראים למשל את הפסוק האחרון בפרשת השבוע, בחוקותי (וי' כז, לד):
"אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי". אבל רגע, הרי כבר בסוף הפרק הקודם (כו, מו) נאמר:
"אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד מֹשֶׁה" – אז זה אלה או אלה?!
(אגב, סיום דומה יש גם בבמ' לו, יג, אך שם מודגש: אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה'… בְּעַרְבֹת מוֹאָב…!)

רוב הפרשנים כלל אינם מתייחסים לשאלה, אך הנה כמה הסברים שהצלחתי ללקט מחכמינו ומחכמי אומות העולם – ושימו לב להארות המעניינות שניתן להפיק גם מתורתם של חכמי האומות!…

קראו עוד

"נאמרה על הסדר" – על אי-הסדר בסדר העבודה

 מי שקורא את פרק טז בפרשת השבוע, הלא הוא "סדר העבודה" של הכהן הגדול ביום כיפור, חש שמדובר באמת ב'סדר' – טקס ערוך בדקדקנות, המתנהל שלב אחרי שלב בצורה מסודרת, מפסוק ג עד פסוק כח.
הבעיה מתחילה בדברי חז"ל על פסוקים כג-כד שבסוף ה'סדר': כג וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם. כד וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא…
ועל כך נאמר במסכת יומא (לב ע"א):

תנו רבנן: "ובא אהרן אל אהל מועד". למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף* ואת המחתה. שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה.
מאי טעמא?
אמר רב חסדא: גמירי, חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום. ואי כסדרן לא משכחת להו אלא שלש טבילות וששה קידושין.
* הכף – זו תוספת של חז"ל, שמתבקשת מבחינה טכנית – אך הפס' מזכיר רק מחתה.

קראו עוד

בחינת 'שיטת הבחינות' – שבע שנים לפטירת הר' מרדכי ברויאר

באוניברסיטת בר אילן מתקיים קורס בפקולטה למקרא, שבו מסבירים לסטודנטים את העיקרון הכללי של ביקורת המקרא בלי לחייב אותם ללמוד את המדע הזה על כל פרטיו ודקדוקיו. סיפרה לי סטודנטית ששמעה את הקורס הזה: ׳הייתי נדהמת מכל מה ששמעתי שם. ראיתי מיד שהם צודקים ואין אפשרות להתווכח על כך. ההוכחות משכנעות כל כך עד שאפילו עיוור יראה אותן ויקבל אותן. ואף על פי שהיה בכך כדי לפגוע אנושות בשלמות אמונתי, לא חדלתי מלקיים מצוות – אבל הייתי במבוכה גדולה. והנה, בשיעור האחרון סיפר לנו המרצה, שיש אדם אחד שהצליח להוכיח שאמונת ישראל לא נפגעה כלל על ידי ביקורת המקרא; והמרצה הסביר בקצרה את עקרונות השיטה הזאת׳.
(הרב מרדכי ברויאר, "מלחמות אבודות מראש", מסכת ג, תשס"ה)

קראו עוד