5 תגובות על “לו זכה בן-גוריון לגילוי אליהו – על קדמות העברים בארץ”

1. Pingback: השערת התעודות מַכָּה שנית – מַכַּת בכורות ופסח | ארץ העברים

2. Pingback: העברים בספר שמות | ארץ העברים

3. Pingback: חובָב, יהושע והאשה הכושית – גלוי ונסתר בספרות התורה | ארץ העברים

4. לא פעם במסגרת לימודי המקרא והארכיאולוגיה שלי הגעתי לכל מיני השערות ומסקנות, ורק אח”כ גיליתי שמה שחשבתי כבר נאמר בעבר על ידי רבים וטובים…

   לדוגמא, פעם קרה לי שבמסגרת איזו עבודה שכתבתי באחד הקורסים של פרופ’ אדם זרטל ז”ל, העלתי את ההשערה לפיה “זרח הכושי” לא היה באמת “כושי” מאפריקה, אלא אחד מאותם נוודים שקשורים במדבר דווקא (הם שבטי “כושן/מדין” שמהם גם באה אשתו “הכושית” של משה) – ואף כתבתי לכך שרשרת ארוכה של נימוקים…

   הנה מה שכתבתי אז:

   “…האזכור הבא של ‘כוש’ – כנראה בעבר הירדן – הוא ב’כתבי המארות המאוחרים’ של פוזנר – המתוארכים ע”י אולברייט לסביבות סוף המאה ה19 לפנה”ס (אם כי, יש המאחרים אותה למאה ה18 לפנה”ס, וראה: מזר 1974: 21) – שם נזכרים שני “נשיאים” (התואר המצרי ‘ור’) של “כושו” (Kwšw: E50-51) בזה אחר זה, בצמוד לשני שליטים של “שותו” (Šwtw: E52-53). אולברייט הבחין בדמיון של שתי הופעות אלו לשתי התקבולות הפואטיות במקרא: “תחת און ראיתי אהלי כושן – ירגזון יריעות ארץ מדין” (חבקוק ג’ 7) – כנגד: “ומחץ פאתי מואב – וקרקר כל בני שת” (במד’ כ”ד 17), והבין שאלו הן שתי תקבולות נרדפות שמזהות בין ‘מדין’ ו’כושן’ (=’כושו’), ובין ‘מואב’ ו’שת’ (=’שותו’). לפיכך, הוא זיהה את האזור הגיאוגרפי של ‘שותו’ כאזור המקביל לזה שהפך מאוחר יותר ל’ארץ מואב’, ואת שני איזורי מחייתם של ה’כושו’ כמקבילים לאלו של ‘מדיין’ – בדרום עבר הירדן מחד, ובאזורי הנגב וסיני מאידך (מזר 1974: 17 – 18, 35). עוד “תופעת לוואי” מבורכת להבחנתו חדת העין של אולברייט הייתה, שזיהוי זה גם פתר, סוף סוף, את בעיית “אשתו הכושית” של משה, בכך שאין הכתוב מכוון פה לאשה לא ידועה אחרת, אלא ל”ציפורה” – בתו של “רעואל המדייני” עצמה (שם: 17, הערה 15).
   מלבד התקבולת שלעיל, השתמר זכרם של ה’כושים’/’כושן’ הללו בעוד כמה מקומות במקרא. למשל, בפרשת מלחמתו של המלך יהורם מיהודה: “ויער יהוה על יהורם את רוח הפלשתים והערבים אשר על יד כושים: ויעלו ביהודה ויבקעוה…” (דה”ב כ”א 16 – 17), נראה שהכתוב מכוון לישיבתם של ה’כושים’ בצפון הנגב. דבר דומה יש בפרשת מלחמת אסא, מלך יהודה, ב”זרח הכושי” (דה”ב י”ד 7 – 14) – שם אין כל איזכור לכך שזרח בא ממצרים או שהיה קשור אליה, או לארץ ‘כוש’ שבדרומה, בדרך כלשהי. אדרבא, למרות ההגזמה הרבה בגודל צבאו, “אלף אלפים” (שם: יד 8), ומספר מרכבותיו היפה, “שלוש מאות” (שם), הרי ש”זרח הכושי” נעדר כל תואר. הקרב מתחולל בעיקר באזור חבל ‘גרר’ – חבל ארץ בו ישבו בד”כ נוודים המוכר כנראה גם מסיפורי המאבקים של דוד ב’עמלקים’ (ש”א כ”ז 7 – 12, כ”ט 11 – ל’ 21) – כשצבאו של אסא, שרודף אחר “כושים” עד גרר, מכה את כל “ערי” האזור ובוזז אותן. גם השלל מסגיר את מהותו של האויב: “וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישבו ירושלים” (דה”ב י”ד 14). יתרה מזאת, השם “זרח”, שמשמעו “אדום בהיר” (ברא’ ל”ח 28 – 30), הוא גם שמו של אחד מ’אלופי אדום’ מבני “רעואל” (ברא’ ל”ו 17. וראה פרשת “ציפורה הכושית” לעיל); שם אביו של אחד מ’מלכי אדום’: “יובב בן זרח” (שם: ל”ו 33); שם אחיו של “פרץ בן יהודה” מ”תמר” (שם: ל”ח 25 – 30); שם של אחד מבניו של ‘שמעון’ (דה”א ד’ 24); וגם שמו של אבי משפחת לויים חשובה מצאצאי “גרשום” (שם: ו’ 26,6). ונראה אפוא, שסביר יותר הקשר בין ‘זרח’ ובין אתנוסים הקשורים ב’אדום’, בדרום יהודה ובנגב (ליד ‘שמעון’); מאשר הקשר שלו למלכים מצריים ‘כושיים’ מסוגו של ‘תירהקה’ (השווה: מ”ב י”ט 9). לאור כל זאת, נראה אפשרי שגם פרשת “זרח הכושי” מכוונת לאותם “כושים” שישבו ליד “הפלשתים והערבים” הנ”ל – באזור ‘גרר'”…

   רק כמה ימים אחרי שכבר גמרתי לכתוב את מה שכתבתי – והכל על דעת עצמי ולפי מיטב הבנתי הפרטית בלבד – חיפשתי בספריה אם יש גם איזה מקור נוסף עליו אוכל להסתמך; והנה, הפלא ופלא, באנציקלופדיה המקראית מצאתי כתוב בדיוק אותו דבר אשר טענתי, תוך שימוש בנימוקים דומים ומילים דומות אפילו:

   “..זרח היה ראש שבטי נוודים ונוודים למחצה בספר המדבר . בעלי דעה זו מסתמכים על חב’ ג , ז , ששם באד . כושן בתקבולת למדין , וגם על הידיעות השונות שאנו מוצאים בתעודות שונות’ למן כתבי המארות המצריים שמן המאה הי”ט , על שבטי כושים הנודדים בגבול הדרומי של הארץ , וכמו כן על טיב השלל . סברה זו היא הנראית ביותר , ואף מסייע לה שהשם ד’רח נמצא בערבית דרומית ( ע”ע זרח . ( ע”ע כוש ! כושן “…

   http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=95669121#530.27.6.default

   נראה אפוא שאם אנשים שונים מגיעים למסקנות דומות – ואף מנמקים זאת באותם נימוקים – אין זה אומר בהכרח שאחד “גנב” מרעהו, אלא שיש בטקסט המקראי עצמו איזה בסיס מוצק שיכול לגרום לאנשים שונים הגיע לאותן מסקנות על סמך אותן סיבות…

5. Pingback: שָׁלֵם – עיר הבירה העברית | ארץ העברים