חידה – מה המשותף לשלוש הפרשיות הקצרות הבאות, כולן מתוך פרשת השבוע?
י, כט-לב – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה… וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה’ עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ.
יא, כח – וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם.
יב, א-ב – וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. ב וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר…
והתשובה היא…
בכל אחת מהפרשיות האלו מוזכר אדם (לכאורה) לא ידוע, ונרמז אירוע (לכאורה) לא ידוע:
א. חובב בן רעואל – בעוד שאביו, רעואל, מוזכר כאביה של צפורה אשת משה (שמות ב, יח), חובב עצמו לא הוזכר עד כה. בנוסף, לא הוזכר שהוא שהה עם בני ישראל באותו זמן – ולרוע המזל, הסיפור נקטע לכאורה בלי תשובה ברורה: האם הסכים אותו חובב להצעת משה אם לאו?
שתי בעיות נוספות עולות מכתובים אחרים: בשמות (ג, א) נאמר ” וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן…” – יתרו ולא רעואל! ובשופטים (א, טז) נאמר “וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה…” – קיני ולא רעואל\יתרו! ואגב, מיהם בני קיני ומה להם ולבני יהודה?
ואם לא די בכך, כמה פרקים לאחר מכן נאמר (ד, יא): “וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה…” – אז מי הוא חותן משה?!
ב. יהושע בן נון – כאן הבעיה היא הפוכה: יהושע דווקא מוזכר קודם לכן כמה פעמים; הדבר המוזר הוא שהכתוב טורח להציג אותו מחדש, כביכול לא ידענו מי הוא. מוזר עוד יותר הוא האיזכור הראשון של יהושע בתורה, (שמות יז, ט): “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים…” – ודווקא שם לא מוזכר במילה מי הוא ומה הוא אותו יהושע: הוא פשוט צץ בלי התראה מוקדמת!
בנוסף, נרמז כאן שמשה בחר לו משרתים (?) וגם זה לא נכתב בשום מקום הידוע לנו (בשמות כד, יג; לג, יא מוזכר בפירוש שיהושע היה משרתו של משה).
ג. האשה הכושית – הפרשיה הזו, החותמת את פרשת השבוע, היא המוזרה מכולן: האשה הכושית לא נזכרת עוד בתורה, לא לפני הפרשיה הזו ולא אחריה. הכתוב אמנם מבהיר מייד “כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח”, למי שלא הבין מאיפה היא צצה (מזכיר פסוק דומה ביונה א, י: “וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה’ הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם” – שימו לב להנמקת “כי” הכפולה!) – אך לא ברור מה הקשר לתלונת מרים ואהרן: “הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’… “?!
ואכן, ישנם עוד מקומות בתורה בפרט ובמקרא בכלל מהם משתמע בדיעבד על אירועים שקרו או אנשים שהיינו אמורים להכיר – אבל מהנוסח שלפנינו, אנחנו לא יודעים עליהם כלום:
- למך שר לנשיו “כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי” (בר’ ד, כג) ולא ברור מיהם אלו שהרג.
- “וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה” (בר’ ד, כב) – מי זו ומדוע היא מוזכרת בשמה?
- אברם נקרא “עִבְרִי” לראשונה ולאחרונה בבר’ יד, יג ולא ברור מהו מקור השם שאח”כ הפך לכינוי לכל בני ישראל (“עברים”) – או אולי לשבטים עבריים דווקא?
- אורחו של אברהם מבטיח לו כי “לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן” (בר’ יח, יד) – אך הוא לא שב לעולם…
- מבר’ לה, ח נודע לנו פתאום שלרבקה היתה מינקת, שהתלוותה (?) משום מה למשפחת יעקב ונקברה אי שם. אגב, מיתת רבקה עצמה אינה מוזכרת בשום מקום!
- לאחר סירובם של דתן ואבירם לעלות (לאן, אגב?) משה מתפלל לה’: “אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם” (במ’ טז, טו) – על איזו מנחה מדובר?!
- ספר שמואל פותח בתיאור כהונתו של עלי הכהן – אך לא נאמר מי אביו, מאיזו משפחה הוא ואיך הוא הפך לכהן?
- שמואל מזכיר את שופטי ישראל מימים עברו ומונה “אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח…” (שמ”א יב, יא) – ירובעל הוא גדעון, יפתח הוא יפתח – אך מי הוא בְּדָן? (כמה תרגומים, אגב, גורסים “בָּרָק” – ואני מציע בחצי חיוך שאולי זהו “בדע” שנמצא לאחרונה בכתובת עתיקה).
פתרונות לא פתורים
אני מרשה לעצמי להתעלם מהצעות הפתרון ההרמוניסטיות שהוצעו בעקיפין במדרשי חז”ל – הלא המה על ספר פירוש רש”י במקום – ולפנות ישירות לספרות המחקר הענפה, שאפס קצהָ קראתי והבאתי כאן.
חובב
מעבר לפירושים נקודתיים ברוח חז”ל, למשל ש”חותן” אינו דווקא חותן אלא מישהו הקשור לכלה, או ש”רעואל” הוא שם שבט מדייני וכו’ (ראו סיכום ממצה כאן למשל), נראה כי אין מנוס מהסבר כמו זה שמציע פרופ’ מרטין נות’ בפירושו על אתר (עמ’ 77 והלאה), ולפיו שתי מסורות לפנינו: האחת מבית מדרשו של J זצ”ל, ולפיה חובב הקיני היה חותן משה, והוא ובניו אכן קיבלו את הצעת משה, הצטרפו ליהודה ועלו עמם לארץ כנען. מסורת שנייה – כנראה של P זצוק”ל – לא ראתה בעין יפה את הרעיון המוזר לפיו משה נזקק כביכול להדרכתו של חובב ולא סמך על עמוד הענן, ולכן הסיפור נקטע במפתיע וארון ה’ יחד עם עננוֹ הוכנסו אל הסיפור – ושילוב מקוטע זה מבהיר שחובב לא התלווה אל ישראל, כיוון שלא היה כל צורך בהדרכתו!
יהושע
לצערי לא מצאתי עד כה הסבר טוב לאיזכור המוזר הזה – והמוצא הישר תבוא עליו ברכה.
האשה הכושית
כאמור לעיל, האפיזודה הזו היא המוזרה מכולן: מי היא הכושית? מה הבעיה בה? ומה הקשר לתלונה נגד משה?
נות’ ידידנו מלעיל (עמ’ 92 והלאה) מדגיש כי בשל אופיו המסתורי של הסיפור כאן, אי אפשר למעשה לשחזר מה בעצם קרה. הוא מציע בפשטות כי מדובר בשתי תלונות נפרדות, שקובצו להן יחדיו בשל המכנה המשותף שלהן: מעורבותה של מרים. מרים התלוננה על כך שמשה נשא אשה כושית (לא ידוע למה), ואילו אהרן ומרים התלוננו שניהם על זכויותיו היתרות, כנראה, של משה – ושתי תלונות לא קשורות אלו אוחדו לסיפור אחד שהצניען ברמז (שימו לב ל”ותדבר מרים ואהרן” – הפועל הוא בלשון נקבה [אך ראו הערת רוני ה. למטה] + רק מרים נענשה בסוף!)
הצעה אחרת שראיתי כאן, מבקשת לטעון כי ההתנגדות לאשה הכושית היא התנגדות אתנית – לאור התקלות שגרם האספסוף בתחילת הפרשה (בהנחה שהאספסוף הוא ה”ערב רב” שעלה עם ישראל ממצרים), התנגדו מרים ואהרן, כמייצגי הנבואה והכהונה בישראל, להחדרת גורמים זרים נוספים כמו האשה הכושית לקהל. ואם יאמרו להם: והלא מדובר במשה! יענו: “הרק אך במשה דבר ה’? הלא גם בנו דבר!”
ברוח המחאה האתיופית כדאי אגב לציין שתרגום השבעים מתרגם “כושית”: Αἰθιοπίσσης= אתיופית, ובעקבותיו גם הוולגטה הלטינית: aethiopissam.
כבוד!
ההסבר שמתחת לפני המים – מספרות התורה לספר התורה
יחזקאל קויפמן זח”ל הדגיש את ההבדל שבין “ספרות התורה” ל”ספר התורה” – ספרות התורה היא כל המגילות \ מקורות \ מסורות שהיו בישראל בימי קדם. “ספר התורה”, לעומת זאת, הוא מה שנשאר ב”קנון” – בין אם בכוונה תחילה ובין אם (כמו שנראה לרבים) כתוצאה ממקריות ומכורח הנסיבות.
השרטוט משמאל מנסה להמחיש את התופעה הזו, לפיה ספרות התורה נמצאת בחלקה (הגדול?) מתחת לפני המים, והתורה כפי שהיא מוכרת לנו מהווה למעשה רק את “ראשי ההרים” הבולטים מעל המים.
הד לכך ניתן אולי למצוא באיזכורים הבודדים של “ספר מלחמות ה'” (במ’ כא, יד – קראו עליו כאן) ו”ספר הישר” (יהו’ י, יג; שמ”ב א, יח – ולפי תה”ש גם בסוף תפילת שלמה במל”א ח נג: “הלא היא כתובה על ספר הישר\השיר”) – לדעת חוקרים ומפרשים רבים (כולל ראב”ע, רמב”ן ועוד!) איזכורים אלו מציינים ספרים עצמאיים שרווחו בישראל וקטעים מהם נשתמרו במקרא. לאור ההשערה הזו, דעת לנבון נקל כי האיזכורים ה”מוזרים” בעינינו של חובב, יהושע והאשה הכושית – כמו גם אלו של שירת למך, אברם העברי וכו’ שהבאתי לעיל – מהווים גם הם שריד, או “ראש הר”, של סיפורים נרחבים יותר שהיו בידי אבות-אבותינו. כלומר, הסופר המקראי שערך\שכתב את הפרשיות האלו הסתמך על ידע מוקדם שהיה בידי הקורא, ולא חשש לשלב מסורות חלקיות או מקוטעות. בפוסט קודם הראיתי דוגמאות דומות לאי-סדר אפילו בתוך ספר ויקרא, המסודר להפליא – לא כל שכן בשאר ספרות התורה.
ואסיים באנקדוטה חביבה: בזמנו השתתפתי בחידון התנ”ך למבוגרים (הגעתי ל- 100 הראשונים! :) – כצ’ופר, זכינו ליום עיון מיוחד במסגרתו העביר הרב יעקב מדן שיעור מרתק ובו הציע – כדרכו – “שחזור” של כמה פרטים חסרים בסיפור חטא מי מריבה שלפיו כל קשיי הסיפור נפתרים. מאן-דהוא העז ושאל: “על סמך מה השחזור? הרי אין לו זכר בפסוקים?” והרב מדן ענה מייד בלי להתבלבל: “אם כל מה שאני אומר היה כתוב בספר התורה, לא הייתי יכול לעשות ‘הגבהה’…”
ודפח”ח.
הערה לשונית: “ותדבר מרים ואהרן” – זה נוסח רגיל בלשון המקרא. כאשר יש שני נושאים שאינם תואמים במין או במספר, הפועל תואם לשם העצם הראשון. השווה למשל: וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ. עוד דוגמאות כאן: https://www.safa-ivrit.org/history/bible_general.php
צודק! הערתי להערתך בגוף הדברים.
דברים שכתבתי לפני זמן מה בדף קשר של הכיתה:
בסוף הפרשה מסופר על מרים ואהרון ש”מדברים אודות משה אחיהם” ולפי חז”ל הייתה טעותם בכך שהשוו את משה לעצמם בדרגת הנבואה ולא הבינו שכל נבואתם הינה מכוחו של משה רבינו. וכמו שחז”ל מתארים שהיה משה דומה לנר שממנו נדלקים שאר הנרות. לאחר שנענשת מרים בצרעת מבקש אהרון ממשה שיסלח למרים ויתפלל עליה, משה רבינו מוחל בלב שלם ואכן מבקש מה’ שירפא את מרים אך בניגוד למקרים אחרים בהם תפילת משה נושאת פרי כאן עונה ה’ במשל שמטרתו להסביר למה כאן אין מקום למחילה. התשובה ניתנת במשל:” ואביה ירוק ירק בפניה – הלא תכלם שבעת ימים ” ולכאורה קשה על משל זה שהרי אנו מצפים מילד מחונך שעשה מעשה חמור וקיבל עונש שלא יברח מהוריו אלא אדרבה ינסה לכפר על המעשה, לבקש סליחה ולהודות בחטאו, ומהי אם כן תשובת ה’? על כן חשבתי שצריך לקרוא משל זה בצורה של “לשון סגי נהור” היפוך הדברים כדי לשמור על כבוד שמים, הכוונה באמת הייתה “והיא ירקה בפני אביה!!!” הלא תכלם לפחות חודשיים מחוץ לבית שלא ידעה להעריך אותו, והפגיעה שלה בך משה שווה כאמור לפגיעה באביה ועל מעשה כזה לא שייכת מחילה!!! למדנו אם כן מפרשה זאת לא רק את חומרתה של לשון הרע אלא גם על החומרה המיוחדת בדיבור על האבא, בפרשה הבאה נראה את חטאם של המרגלים שלא למדו ממרים ודיברו על אימם של ישראל (א”י) ואכן גם להם לא הייתה מחילה!…
יפה! וזה מהדהד קצת את “וירקה בפניו” שנאמר ביבמה, ושם באמת האשה יורקת בפני הגבר.
ראה כאן הסבר יפה על אשה הכושית
http://ladaat.info/showgil.aspx?par=20150606&gil=2004
בס”ד כ”א בסיון ע”ה
הצד השווה בכל שלושת הסיפורים הוא, שהם מלמדים את ענוותנותו של משה.
א.
משה, על אף גדלותו הנבואית, רואה צורך לשמוע את עצתו של חותנו, וכפי שעשה בעת בואו של חותנו, שהביא את עצת חותנו לפני ה’ שהסכים איתה.
ספר במדבר מביא עוד שני מקרים, בהם העלו אחרים רעיונות שמשה עצמו לא חשב עליהם, והוא הביא את יוזמותיהם לפני ה’ שקיבל אותן – הטמאים שאמרו ‘למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה’ במועדו בתוך בני ישראל’, ובנות צלפחד שביקשו ‘למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו’.
משה פתוח להצעות ויוזמות, ומעלה אותן לה’ שיחליט לגביהן.
ב.
לעומת זאת, את הצעתו של יהושע בן נון הוא דוחה על הסף. אף שיהושע הוא ‘משרתו מבחוריו’, יד ימינו ואיש עצתו, הדורש בתוקף תפקידו לשמור על כבודו של המנהיג – משה דוחה את הצעתו על הסף באומרו: ‘מי יתן כל עם ה’ נביאים’.
ג.
אף בפרשת האשה הכושית, ניכרת ענוותו של משה המקרב אשה כושית שבאה ממרחקים להידבק בעם ישראל, והוא נושא אותה לאישה, כי מי מלבדו יפרוש כנפיו על גיורת מאומה שפלה, מבני חם?
מרים מתמרמרת על משה ‘כי אשה כושית לקח’, אישה שאינה מתאימה למשפחה מכובדת שבה שלושה אחים נביאים, כפי שבעתיד תתמרמר מיכל על דוד מלך ישראל המשפיל את כבודו ורוקד בפני אמהות.
בשני המקרים מתערב ה’ ומבהיר, שענוותנותו של מנהיג ישראל היא גדולתו.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ייתכן שמשה הקפיד שלא לקרוא לחמיו בשמו מפני שכיבדו כאב שאסור לקראו בשמו, ולפיכך קראו ‘חובב’, לשון חיבה (וכפי שרב קורא לדודו רבי חייא: ‘חביבי’).
אף נראה שבחר בכינוי ‘חובב’, לבטא שהוא מקיים בו את מצוות ‘ואהבתם את הגר’ בה נצטוו ישראל בספר ויקרא.
לפי הצעתי , שטענתה של מרים היתה שאשה כושית מבני חם אינה ראוייה להינשא למשפחת נביאים – מובנת טענתה ‘הרק אך במשה דבר ה’, הלא גם בנו דבר’: אפילו אם משה מוחל על כבודו כנביא, הרי גם אהרן ומרים הם נביאים, ונישואי משה לאישה כושית פוגעים אף בכבודם.
טענתה של מרים אינה מופרכת מיסודה. אף אברהם לא רצה שבנו יישא מבנות כנען ושלח את אליעזר למצוא לבנו אישה ממשפחתו. הסיבה להתנגדותו של אברהם אינה רק עניין של כבוד, אלא החשש שבני חם נושאים את מידותיו השליליות של אביהם, שלא נרתע לבזות את אביו.
משה לא הלך כאן בדרך זו, משום הרצון לעשות חסד עם גיורת שבאה ממרחק לחסות תחת כנפי השכינה. אף ניתן לומר שאישה כושית זו שעזבה את מולדתה והלכה ‘ת”ק פרסאות’ אל עם אשר לא ידעה, שם איש לא הבטיח לה שיקבלנה בכבוד מלכים – גילתה בכך את מסירותה לה’ ואת מידותיה הטובות, והוכיחה במעשיה שהיא ראוייה להידבק בזרעו של אברהם, שעזב את הכל למען בוראו.
בברכה, ש.צ. לוינגר
בס”ד ח”י באדר תשא”ף
מעניין ששתי הנשים שמשה נשא – צפורה בת יתרו והאשה הכושית – אינן מבנות ישראל, אלא גיורות שהצטרפו לעם ישראל. משה עצמו גודל וחונך על ידי בתיה בת פרעה ש’מרדה בגלולי בית אביה’ והצטרפה לעם ישראל, ואף נישואיו מבטאים את השאיפה שתורתו תהיה לא רק נחלתו של עם ישראל, אלא נחלת האנושות כולה, כאמור בברכת משה לשבטי ישראל: ‘עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק’.
הניסיון לקרב את אומות העולם על ידי נישואין, אינו פשוט. שמשון ושלמה ניסו לעשות זאת ונכשלו. במקום להשפיע – היו למושפעים, ומחשש כזה מבקרת מרים גם את משה, אך ה’ עונה לה שמשה שונה מאחרים שהרי הוא זכה לשמוע את דבר ה’ פנים אל פנים, ולכן אין סכנה שיטעה בכנותן של המתגיירות או יושפע מהן לרעה.
בברכה, ש”צ
המנהג לקרוא לאבי השושלת אב, היה מקובל בתקוםת המקרא. כך בכתובת אשורית מדובר על ‘יהוא בו עמרי’ המביא מס למלך אשור. וכן בכתובת מישע מדבר על מלחמתו בימי בנו של עמרי, אף שמדובר על בנו של אחאב.
בס”ד ז’ באדר תשפ”א
לגבי דברי למך לנשיו: ‘כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי’ – נראה שאלו דברי התפארות של למך האומר לנשיו: ‘אני לא “פראייר”. כתגובה על מי שפצע אותי – הרגתי איש; ובתגובה למי שעשה בי חבורה – הרגתי ילד’.
אם לקין הבטיח האלקים שמי שיפגע בו ‘שבעתיים יוקם’ – למך מצהיר שמי שפוגע בי ‘חוטף פי שבעים ושבעה’ על פצע וחבורה אני מגיב בהריגה, אני אהרוג גם את הפוצע ואת ילדיו’. ‘אין אני זקוק להגנתו של האלקים’ אומר למך: ‘אני יודע לדאוג לעצמי, ומי שיפצע אותי – יתחייב בנפשו, הוא וילדיו’.
כמה שונה ‘מוסר האדונים’ של למך, מ’מוסר העבדים’ של תורת משה, המקפיד על נקמה מידתית מדוייקת: ‘נפש תחת נפש’ ולא ‘נפש תחת פצע’. וגם כשאדם מתחייב בהפשו – אין ילדיו נספים בעוון אביהם.
וראה זה פלא: מלמך היהיר והנפוח – לא נותר זכר, אך תורתו של משה המגבילה את כוחנות האדם ומרסנת את רגשי זעמו ונקמתו של האדם – חיה ותוססת ומקרינה את אורה על האנושות כולה ‘עד היום הזה’.
בברכה, ש”צ
ולגבי ‘בדן’ –
‘בדן’ נזכר בדברי הימים א’ ז,יז כאחד מניניו של מכיר בן מנשה. אחרי גדעון שפט את ישראל יאיר הגלעדי, ואולי הוא נקרא גם ‘בדן’ על שום שדן והושיע את ישראל. וכפי שראינו לגבי גדעון שהיה לו גם כינוי ‘ירובעל’ בנוסף לשמו.
מסתבר גם הסברם של חז”ל ש’בדן’ הוא שמשון. ייתכן שבחר לו את הכינוי ‘בדן’ על שום שרוח ה’ החלה לפעמו במחנה דן, ועל שום שבו התריימה ברכת יעקב ‘יהי דן נחש עלי דרך’.
בברכה, ש”צ
בס”ד י”ג באדר ‘זמן הקהילה’ תשפ”א
ואולי ניתן לומר ש’בדן’ בא מלשון’ ‘בד’, ומשמעו: ‘אדם הפועל לבד’, כדרכו של שמשון שפעל במלחמותיו נגד הפלשתים כאדם יחידי הפועל כאדם פרטי ממניעים אישיים ולא כשליחו של הציבור.
לו היו מעשיו של שמשון נתפסים כחלק ממלחמת שחרור של העם נגד השלטון הפלשתי – היו מעשיו עלולים לגרור נקמה קולקטיבית מצד הפלשתים. אך בהקפידו שמעשיו ייראו כנקמה אישית שלו – הסיר שמשון מעל העם את האחריות למעשיו. הם הבהירו לפלשתים שהאיש הזה הוא ‘בדן’, אדם הפועל לבדו, שאין לו כל גיבוי מהעם.
בברכה, ש”צ
לגבי “אשתו הכושית של משה” – הכן את עצמך ל”חפירה” רצינית שערכתי בנושא זה במסגרת איזו עבודה שעשיתי פעם מזמן עבור אדם זרטל ז”ל, שכבר הזכרתי פה במקום אחר:
“.. חותנו ה”כושי” של משה: כרונולוגיה, אתנוגרפיה וגיאוגרפיה:
בספר במדבר השתמרה איזו מסורת עלומה בדבר “האישה הכושית שלקח משה” (במד’ י”ב 1); ואם נקבל את פרשנותו של אחד מאבות המחקר, וויליאם פ’ אולברייט (אצל: מזר 1974: 17), הרי שבכדי לעמוד על טיבו של האתנוס המשתקף במסורת זו, נמצא עצמנו חוזרים לשחר ההיסטוריה המתועדת של א”י (וראה: שם. הערה 15):
כבר ב’סיפור סינוהה’ מן המאה ה20 לפנה”ס ישנו אזכור של אזור בסביבות א”י בשם ‘כוש’, בקטע של הטקסט שבו “מפנה” סינוהה את הקורא לקבלת המלצות אודותיו מפיהם של שלושה ממושלי הארץ הנכבדים: “מעכי מקדם, חנתו-יעוש מדרום כוש, ומנוס מפנחו” (אהרוני 1987: 118). וכאן יש לציין שיסוד השם “יעוש”, או בגרסה אחרת “יעיש”, שמזר מזהה אותו כיסוד תיאופורי (מזר 1974: 18), מופיע במקרא גם ברשימות היחש של ‘אדום’ (ברא’ ל”ו 18,14,5) אך גם בקרב שבטי ‘בנימין’ ו’לוי’ מישראל (דה”א ז’ 10, ח’ 39, יא’ 19, כ”ג 11,10); ובמקרה האחרון, נראה לי שאינו משמש ‘יסוד תיאופורי’, אלא שהוא רק בבואה אנדיקטיבית מאוחרת, ל”אונומאסטיקון” מהשלב האתני ה”פרה-ישראלי” – בדומה לשם “ערם” (הנזכר לעיל בפרשת “בני הענק”) שמופיע בשינוי הנוסח “עירם” בין ‘אלופי אדום’ (ברא’ ל”ו 43, דה”א א’ 54), אך גם כ”ער”, “עירו” וכד’, אצל ‘שבט יהודה’ (ועל קירבת המשפחות של “עירו ואלה” מבני יהודה הקניזים, ל”עירם ואלה” מאלופי אדום, ראה: גליל תשמ”ג: 73, 135).
האזכור הבא של ‘כוש’ – כנראה בעבר הירדן – הוא ב’כתבי המארות המאוחרים’ של פוזנר – המתוארכים ע”י אולברייט לסביבות סוף המאה ה19 לפנה”ס (אם כי, יש המאחרים אותה למאה ה18 לפנה”ס, וראה: מזר 1974: 21) – שם נזכרים שני “נשיאים” (התואר המצרי ‘ור’) של “כושו” (Kwšw: E50-51) בזה אחר זה, בצמוד לשני שליטים של “שותו” (Šwtw: E52-53). אולברייט הבחין בדמיון של שתי הופעות אלו לשתי התקבולות הפואטיות במקרא: “תחת און ראיתי אהלי כושן – ירגזון יריעות ארץ מדין” (חבקוק ג’ 7) – כנגד: “ומחץ פאתי מואב – וקרקר כל בני שת” (במד’ כ”ד 17), והבין שאלו הן שתי תקבולות נרדפות שמזהות בין ‘מדין’ ו’כושן’ (=’כושו’), ובין ‘מואב’ ו’שת’ (=’שותו’). לפיכך, הוא זיהה את האזור הגיאוגרפי של ‘שותו’ כאזור המקביל לזה שהפך מאוחר יותר ל’ארץ מואב’, ואת שני איזורי מחייתם של ה’כושו’ כמקבילים לאלו של ‘מדיין’ – בדרום עבר הירדן מחד, ובאזורי הנגב וסיני מאידך (מזר 1974: 17 – 18, 35). עוד “תופעת לוואי” מבורכת להבחנתו חדת העין של אולברייט הייתה, שזיהוי זה גם פתר, סוף סוף, את בעיית “אשתו הכושית” של משה, בכך שאין הכתוב מכוון פה לאשה לא ידועה אחרת, אלא ל”ציפורה” – בתו של “רעואל המדייני” עצמה (שם: 17, הערה 15).
מלבד התקבולת שלעיל, השתמר זכרם של ה’כושים’/’כושן’ הללו בעוד כמה מקומות במקרא. למשל, בפרשת מלחמתו של המלך יהורם מיהודה: “ויער יהוה על יהורם את רוח הפלשתים והערבים אשר על יד כושים: ויעלו ביהודה ויבקעוה…” (דה”ב כ”א 16 – 17), נראה שהכתוב מכוון לישיבתם של ה’כושים’ בצפון הנגב. דבר דומה יש בפרשת מלחמת אסא, מלך יהודה, ב”זרח הכושי” (דה”ב י”ד 7 – 14) – שם אין כל איזכור לכך שזרח בא ממצרים או שהיה קשור אליה, או לארץ ‘כוש’ שבדרומה, בדרך כלשהי. אדרבא, למרות ההגזמה הרבה בגודל צבאו, “אלף אלפים” (שם: יד 8), ומספר מרכבותיו היפה, “שלוש מאות” (שם), הרי ש”זרח הכושי” נעדר כל תואר. הקרב מתחולל בעיקר באזור חבל ‘גרר’ – חבל ארץ בו ישבו בד”כ נוודים המוכר כנראה גם מסיפורי המאבקים של דוד ב’עמלקים’ (ש”א כ”ז 7 – 12, כ”ט 11 – ל’ 21) – כשצבאו של אסא, שרודף אחר “כושים” עד גרר, מכה את כל “ערי” האזור ובוזז אותן. גם השלל מסגיר את מהותו של האויב: “וגם אהלי מקנה היכו וישבו צאן לרוב וגמלים וישבו ירושלים” (דה”ב י”ד 14). יתרה מזאת, השם “זרח”, שמשמעו “אדום בהיר” (ברא’ ל”ח 28 – 30), הוא גם שמו של אחד מ’אלופי אדום’ מבני “רעואל” (ברא’ ל”ו 17. וראה פרשת “ציפורה הכושית” לעיל); שם אביו של אחד מ’מלכי אדום’: “יובב בן זרח” (שם: ל”ו 33); שם אחיו של “פרץ בן יהודה” מ”תמר” (שם: ל”ח 25 – 30); שם של אחד מבניו של ‘שמעון’ (דה”א ד’ 24); וגם שמו של אבי משפחת לויים חשובה מצאצאי “גרשום” (שם: ו’ 26,6). ונראה אפוא, שסביר יותר הקשר בין ‘זרח’ ובין אתנוסים הקשורים ב’אדום’, בדרום יהודה ובנגב (ליד ‘שמעון’); מאשר הקשר שלו למלכים מצריים ‘כושיים’ מסוגו של ‘תירהקה’ (השווה: מ”ב י”ט 9). לאור כל זאת, נראה אפשרי שגם פרשת “זרח הכושי” מכוונת לאותם “כושים” שישבו ליד “הפלשתים והערבים” הנ”ל – באזור ‘גרר’.
שאלת מקום מושבם של ה’כושים’ – ע”פ המקורות המקראיים הנ”ל – נוגעת גם לשאלת היחס שבין ה”קיראמיקה המדינית” בה עסקנו קודם, ובין הקיראמיקה המכונה בד”כ “הקיראמיקה הנגבית”, שמאפיינת בעיקר את אזורי ‘הר הנגב’. הקראמיקה ה’נגבית’ הזו, שנמצאה באותם רצפים סטרטיגרפיים של הקראמיקה המדינית ב’מקדש תמנע’ (רותנברג 1984: 81 – 83), היא קיראמיקה גסת גרגר, פשוטה, אשר בניגוד לקיראמיקה המדיינית נעשתה ביד על גבי מצע בד ולא על גבי אבניים. אם נקבל ולו מקצת מגרסתו של בנו רותנברג (מי שחקר גם את הקראמיקה המדיינית לעיל) – שמתארך את הקיראמיקה ה’נגבית’ הזו, לרצף כרונולוגי מראשית הLB ועד המאה ה7 לפנה”ס (ברזל 2); נמצא שישנה חפיפה גיאוגראפית וכרונולוגית רבה מאוד בין שני סוגי הקיראמיקה השונים הללו, ונקבל גם את הרצף הכרונולוגי של ה”ישוב” הנוודי, באזורים בהם עוסק פה הדיון. חובה לציין פה כי רותנברג עצמו מיחס את הקיראמיקה ה’נגבית’ ל’עמלקים’ דווקא (שם). אבל יחד עם זאת, יש לציין גם שהבחנה “אתנית” כנ”ל, בין סוגי הקיראמיקה השונים – באזורים אלו, היא בעייתית. במיוחד נכון הדבר לגבי סוגי כלים מן הסוג הפשוט והפרקטי – כמו אלו של הקירמיקה ה’נגבית’, שיכולים לשמש קבוצות שונות בתכלית מבחינת מוצאן, לשונן ותרבותן; וזאת באשר הן מקיימות אורח חיים דומה – בסמיכות גאוגרפית זו לזו. כלים זולים אלו, יכולים להירכש בחצר בית היוצר של אותו הקדר או לעבור מיד ליד ביחסי סחר חליפין יום יומיים – שכן הם ממילא נעדרים כל משמעות תרבותית או דתית עבור המשתמש – ולפיכך הם לא אינדיקטיביים. בעיה כזו אפיינה בעבר גם את הויכוח לגבי הקרמיקה ה’ישראלית’ של תקופת הברזל א’ (זרטל 2001: 129 – 130), וכיום מוסכם שכלים כאלו – לשימוש פרקטי יום יומי – כמו: ‘סב”ש A’ לדוגמה; מיצגים, על פי רוב, תקופה ואזור ולא “אתנוס” ו”תרבות” (שם, וגם: זרטל 1986: 296). אי לכך; באזורים אלו של דרום א”י ודרום עבר הירדן, שם ישבו חוץ מה’עמלקים’ הנ”ל, גם ‘חורים’ ו’אדומים’ וגם: ‘כושים’, ‘גשורים’, ‘גירזים’, ‘קינים’, ‘ירחמיאלים’ ו’יהודאים’ (ש”א כ”ז 8 – 10); קשה מאוד לעשות את ההבחנה האתנית ולבודד את הממצא הארכאולוגי ה’עמלקי’ (או במקרה שלנו ה’כושי’) מן הממצאים שהשאירו בשטח שאר שכניהם (כולל ‘בני ישראל’) – ומכאן, שכמו במקרה ה’עמלקים’ כך גם בשאלת ה’כושים’ – מקום מושבם ומאפייני תרבותם – הרי שאנו יכולים להסתמך על הראיות הנסיבתיות, ולשער שגם הם נמנו על המשתמשים בקירמיקה ה’נגבית’ הנדונה, אך זאת מבלי שנצא מכלל השערה בלבד.
מגוון ההצעות באשר למוצאם האתני של שבטי ה’כושים’ – המכונים גם כאמור ‘כושו’ או ‘כושן’ – הוא רב. מזר למשל, מציע שה’כושו’ כמו ה’שותו’, נמנו בין שבטי הנוודים שהגיעו במאה ה20 לפנה”ס והביאו לחיסול כל ישובי הIB (דוגמת ‘ח’רבת אסקנדר’) שבעבר הירדן; ורק אח”כ נטמעו ב’מדיינים’ והעניקו להם את שמם הנרדף: ‘כושן’ (ובעניין זה דעתו נראית לי, למעט הטענה הכוללנית בדבר ה”החרבה” של כל ישובי הIB בעבר הירדן – המסתמכת עדיין רק על סקרי נלסון גליק; וראה מזר 1974: 17 – 18). באשר לשאלת מוצאם המקורי של שבטים אלו, נראה רלוונטי לפה האזכור המקראי בדבר “כושן רשעתיים מלך ארם נהרים” (שופט’ ג’ 8 – 11), שרוב החוקרים רואים בו גורם צפוני (מלמט 1962: 71 – 72). אברהם מלמט למשל, מתלבט בין האפשרות לקשור את ‘כושן רשעתיים’ הנ”ל עם שליט נכרי בשם ‘ארסו’ או ‘ירסו’ שהשתלט למשך כמה שנים על מצרים בסוף המאה ה13 לפנה”ס – או לחלופין: עם שליט בלתי ידוע צפוני אחר, שבא אולי מן העיר ‘קשנרם’ / ‘כושן-ום’ שבצפון סוריה; עבר דרך א”י, ופלש למצרים, סביב אותה תקופה (שם). חוקרים אחרים, מציעים לזהות את דמותו עם ‘תושרתה’ מלך ‘מיתני’ (‘נהרין’) או עם ‘שפיליליומה’ מלך ‘חתי’ – או אחד מנציביו (שם). ויש גם חוקרים (שם), שקושרים את סיפור “כושן רשעתיים מלך ארם נהרים” עם שלטון ה’כשים’ על בבל ורוב מסופוטמיה (קרי “נהריים”) במאות ה16 – 13 לפנה”ס לערך (ע”פ הכרונולוגיה התיכונה). ברם, יש גם חוקרים הטוענים לזיקה בין ‘כושן רשעתיים’ הנ”ל ובין ‘שבטי כושן’ המקבילים ל’מדיין’ (שם); ומלמט (לעיל), אינו פוסל את דעתם, רק טוען שיש גם קשר, ע”פ פרשת ‘בלעם’, בין אותם ‘שבטי כושן-מדין’ לבין צפון מסופוטמיה – ששם גם רווחו שמות ‘חוריים’ רבים המורכבים מהיסודות ‘כּוּש’, ‘כּוּשַ’, ‘כּוּשַי’, ‘כּוּשַן’ (שם). עוד הוא מביא את דעתו של שמואל ייבין, שגורס כי יש זיקה בין השם ‘כושן רשעתיים’ ובין אזכורים שונים המופיעים ברשימות טופוגרפיות של רעמסס ה-ב’ ורעמסס ה-ג’, שם נזכרים השמות (וראה שם): ‘קאוסנארום’, ‘קאוסעא[…]ופות’, ‘קאוסא-רע’, ‘קאוסא־תאיסרו’ ו’קאוסא-רבונא’.
מבין שלל הדעות בעניין זה, נראית לי יותר דעתם של אלו האחרונים, הקושרים בין ‘כושן רשעתיים’ ובין שבטי ‘כושן’. בקשר שבין ‘כושן רשעתיים’ ובין שבטי ‘כושן’ – המזוהים כאמור עם ‘מדיין’ – בולט, לדעתי, הביטוי “רשעתיים”, על רקע כפילות השמות במקרא בהתייחסו ל’מדיין’, כגון “זבח-וצלמונע” ו”עורב-וזאב” (שופט ח’ 1 – 10). כפילות דומה ניתן למצא גם ב’כתבי המארות’ עצמם, שם נזכרים שני “שליטים” תחת ההגדרה “כושו”. מבחינת מוצאם האתני של ה’כושו’ הללו, ראוי לציין פה שגם ברשימת ‘לוח העמים’ המקראית (ברא’ י’ 1 – 32), ישנו אזכור מפורט במיוחד של “כוש” (שם: 8 – 12), שמתואר שם מצד אחד בזיקה לשבטי ערב שונים – ובכלל זה ל’שבא’ ו’דדן’ – אך מצד שני הוא גם נקשר למסופוטמיה – באמצעות ‘נמרוד’ בנו – ובכלל זה לערים הצפוניות ‘נינוה’ ‘כלח’ ו’רסן’ (ליוור 1962: 67 – 70). לפיכך, יש גם הטוענים, כי ‘כוש’ זה, משמר בעצם את זכרה של ממלכה “כרדונ-י-אש” ה’כַּשִת’ בבבל (שם, וראה גם לעיל) – וייתכן אפוא שסיפור ‘כושן רשעתיים’ אכן קושר לכאורה את מוצאם של שבטי ‘כושן’ עם מסופוטמיה, כשם שפרשת “בלעם” קושרת לשם את ‘מדין’. הקושי העיקרי בנסיון לקשור את “חנתו-יעוש מדרום כוש”, הנזכר בסיפור סינוהה, לאותם ‘כַּשִים’ שיסדו את ממלכת ‘כרדוניאש’, הוא בעיקר קושי כרונולוגי. ממלכה כשית זו – המוכרת גם מקשריה הטובים עם מצרים, כפי שהם עולים ממכתבי אל-עמרנה (א”ע 1 – 9) – נוסדה בבל רק בראשיתה של המאה ה16 לפנה”ס – לפי הכרונולוגיה התיכונה; ולכל המוקדם באמצעה של המאה ה17 לפנה”ס – לפי הכרונולוגיה הגבוהה (תדמור תשכ”ז: 46 – 47). לפיכך, קשה יהיה להוכיח ששבטים ‘כשים’ הגיעו לעבר הירדן כבר במאה ה20 לפנה”ס. אבל, יחד עם זאת, מאחר שה’כשים’ היו במקורם עם של נוודים ורועי צאן (שמוצאו בהרי הזאגרוס), יש להניח שלמועד השתלטותם על מסופוטמיה הגדולה קדם “משך ארוך” של חיי נדודים בספר הארצות הנושבות, עד שצברו די כוח ותבונה כדי לתפוס את השלטון – וגם להחזיק בו למעלה מ300 שנה. למעשה, נראה כי ה’שושלת הכשית’ הראשונה נוסדה במקום לא ידוע – כנראה באזור ממלכת ‘חַ’נַ’ שבצפון – עוד קודם, ומלכיה הראשונים מלכו שם במקביל למלכי השושלת ה-א’ של ‘בבל’ – זו של ‘חמורבי’ (וראה שם); ואם נוסיף לכך עוד שנים רבות קודמות של חיי נוודות באזור, כנ”ל (אך ראה דעה אחרת: נאמן 1990: 302), אזי נתקרב לאפשרות ששבטים ‘כשים’ הגיעו גם ל’עבר הירדן’ כבר בתחילת תקופת הMB2. בעניין זה יש עוד להעיר פה, כי גם העובדה שהנצחון על ‘כושן רשעתיים’ יוחס ל”עתניאל בן קנז אחי כלב” (שופט’ ג’ 9 – 10), עשויה גם לרמז, כפי שכבר הראינו לעיל, למידת קדמוניותה של מסורת זו.
כיוון שאין בידנו תיאור אפיגרפי של המתרחש בסביבות א”י בתקופה זו, כל ההשערות לגבי מקור מוצאם של ‘שבטי כושן’ ישארו בגדר השערות. עם זאת, בציור שנתגלה על קיר של חדר קבורה ב’בני-חסן’ שבמצרים, המיוחס למאה ה20 לפנה”ס (מזמנו של סינוהה), מופיעה קבוצת “לוחמים אדומי שיער” לכאורה (איור: 10), המזכירים במראם את הסיפורים האטיולוגים על ‘עשיו’ – המכונה גם ‘אדום’: “ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער…” (ברא’.כה.25). אמנם, אפשרי בהחלט שמצוירים פה בני עם (צפוני?) אחר, ואולי בכלל מדובר בשיקול “אומנותי” של הצייר (אף שהמצרים הקפידו מאוד בתיאור המציאות); וממילא, אף אין אנו יודעים בוודאות אם התנ”ך עצמו מכוון בדבריו לצבע שערו של עשיו, או לאספקטים אחרים של המילה ‘אדמוני’, כגון: ‘בריא’ או ‘יפה’; ועוד איננו יודעים מה היה אחוז ה’כושים’ באוכלוסי ‘אדום’ ומהי מידת הזהות שיוצר המקרא ביניהם ובין כל אחד משני האתנוסים שישבו שם (לטענת המקרא): “שעיר” ו”אדום”. ברם, לאור הסיפור על “מרים” שהוכתה ב’צרעת’ והפכה דווקא ל”לבנה כשלג” (במד’ י”ב 10) – כנראה כעונש “הולם” על טרוניותיה בדבר אשתו ה”כֻשית” של משה (שכאמור לא הייתה “שחורה”) – אין להוציא מכלל אפשרות שכמו אותם הלוחמים הנראים בציור הקבר מבני חסן, כך גם ‘כושן’ הקדומים, היו דווקא העם הבהיר מבין העמים תושבי האזור…”
http://www.crystalinks.com/canaanites.jpg
עד כאן לגבי “אשתו הכושית” (או שמא צריך להיות “כושנית”) של משה – וכעת משהו לגבי חותנו/חתנו המדייני/קיני, חובב:
השאלה אם חובב ובני עמו “התלוו” לבני ישראל או לא היא שאלה טובה. לפי דעתי הבעיה שמסתתרת פה היא שהקבוצה שהיוותה בראשיתה את “בני ישראל” מעולם לא נדדה במדבר, אלא רק משה (שהיה כנראה “איש מצרי” נכבד שנמלט לארץ מדין) וכמה מבני משפחתו הקינים – והם אלו שעלו מהמדבר בימי דבורה ויהושע, והביאו עמם מהמדבר את האמונה באל ‘יהוה’, כמו גם את מסורת הנדודים במדבר ומסורות הר סיני שצורפו למסורת יציאת מצרים רק בדיעבד (ובוודאי כבר קראת אצל נות’ ואחרים שמסורת יציאת מצרים ומסורת מעמד הר סיני היו בעבר שתי מסורות נפרדות שחוברו להן יחדיו)…
אזכורים מפורשים לעלייתם המאוחרת של הקינים (או חלקם) והצטרפותם לעם ישראל ניתן למצוא בתחילת ספר שופטים: “וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת-בְּנֵי יְהוּדָה, מִדְבַּר יְהוּדָה, אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד; וַיֵּלֶךְ, וַיֵּשֶׁב אֶת-הָעָם” (שופטים א’ 16), וכמובן בסיפור דבורה, המתאר את עלית חבר השבטים הקינים בימי המלחמה ביבין מלך חצור, בסמוך לבחירתו של “אלוהים חדשים” בישראל: “וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן, מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה; וַיֵּט אָהֳלוֹ, עַד-אֵילוֹן בצענים (בְּצַעֲנַנִּים) אֲשֶׁר אֶת-קֶדֶשׁ” (שופטים ד’ 11)… אבל, בנוסף לכך, אזכורים סמויים יותר לעליית “הקינים/כושנים/מדינים” בהקשר לעלייתו של האל ‘יהוה’ משעיר, ניתן לדעתי למצוא גם אצל חבקוק: “אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה; כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ, וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ. וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה, קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ; וְשָׁם, חֶבְיוֹן עֻזֹּה. לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו. עָמַד וַיְמֹדֶד אֶרֶץ, רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם, וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד, שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם; הֲלִיכוֹת עוֹלָם, לוֹ. תַּחַת אָוֶן, רָאִיתִי אָהֳלֵי כוּשָׁן; יִרְגְּזוּן, יְרִיעוֹת אֶרֶץ מִדְיָן” (חבקוק ג’ 3 – 7), ולדעתי גם בברכת משה, שם צריך לתקן את הביטוי הסתום “אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ” באופן שיקרא יותר ברור: “אַף חֹבב עִמךָ, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ”… לדעתי קל מאוד לשחזר ולתקן את הפסוק לפי ההנחה שהאות מ’ (היום סופית) במלה “עמים” החליפה בטעות העתקה קדומה את האות כ’ – בשל הדמיון בכתב העברי הקדום בין האותיות מ’ ו-כ’ – והאות י’ נוספה כתנועה רק בשלב מאוחר שבו הוסיפו תנועות. בנוסף יש לציין שהמילה ‘תכו’ במצרית משמעה ‘סוכות’, ואולי הכוונה כאן שחובב וחבורתו חנו בעמק סוכות – בגילגל שליד אדם העיר, שם הטיף חובב את תורתו ודיברותיו של אותו “אלוהים חדשים” שהביא עם בני עמו מהמדבר…
על הקשר בין הקינים לכושים למדים אנו מנישואי איוונקה-יעל ליואל-חיים (ג’רלד) כוש-נר, קרובו של כוש-בן-ימיני ויועצו של בונה המגדל. משיתוף הפעולה בין הכושים לקינים קמה ממלכת קניה.
בברכה, ש.צ. לוינגולו מארץ זולו
וואו! “וַתֵּרֶב חָכְמַת לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם מֵאֵיתָן הָאֶזְרָחִי וְהֵימָן וְכַלְכֹּל וְדַרְדַּע בְּנֵי מָחוֹל וַיְהִי שְׁמוֹ בְכָל הַגּוֹיִם סָבִיב… וַיָּבֹאוּ מִכָּל הָעַמִּים לִשְׁמֹעַ אֵת חָכְמַת לוֹבֶּנְגּוּלוּ מֶלֶך זוּלוּ מֵאֵת כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת חָכְמָתוֹ”… :-)
אתה יודע איך דיוויד (בתמונה) לקח אישה כושית?
הוא פשוט קרא לה – “אימאן בואי”.
סליחה על זה מראש.
תשובות:
א. חובב זה רק שם נוסף לתאר את התורה של מדיין שהשתלבה בספר תורת משה (רואים זאת בכתוב כאשר “משה” מקבל את עצתו של של חותנו לשים שרי אלפים/מאות וכו’, כלומר, הסופר המקראי מעיד על כך שחלק מהתורה להעלאת המודעות נלקחה גם מהתורות של עמי האזור/מדיין).
ב. יהושע משרת משה, הכוונה היא לעורך ספר תורת משה (שכתב את ספר יהושע) שמטרתו היא לשרת את “משה” (היכולת של האדם למשות את עצמו מן הרגש אל הידע).
ג. האישה הכושית היא סמל לתאווה (מין) שאדם שהולך בדרך הידע צריך להתגבר (על היצר המיני שלו) כדי להגיע להבנה/העלאת המודעות (אדם לא יכול לעלות במודעות שלו אם הוא חרמן, הוא חייב להרגיע את החלק החייתי הזה בו) וכו’. (בגלל בעשרת הדברים (החוקים של החיים/הגבלה) אדם מצווה לא תחמוד לפני העלייה להר (אם אדם חרמן הוא לא יוכל להתרכז בבוננות/מדיטציה ולעלות לצורת מחשבה גבוהה)
1. למך עם ילד הרגתי וגו’ אלו הם גלגולי המחשבה של קיין (חקלאות היא דבר שהורג את הטבע ולכן דמות קיין היא דמות הורגת) ילד הכוונה לרעיון שרק נולד בראשו של אדם (זה קצת יותר מורכב מזה אבל זה הרעיון בבסיס של עץ הדעת).
2. אברהם הוא עברי (כמו השם של הבלוג שלך) בצורה מאוחרת ולכן מי שקורא לו כך הוא הפליט, כלומר, השפה העברית שהומצאה לצורך כתיבת ספר תורת משה (ע – ברית = ראו את הברית/חוזה) היא מאוחרת לאברהם אבל מתבססת על עליו/ על תורתו (אברם = אב רם ולאחר מכן אבי הרואים).
3. אורחו של אברהם הוא התגלות/הארה ולאו דווקא אדם אמיתי. (ובן הכוונה להארה עם תובנה), כלומר, לוקח זמן לרעיון/תובנה להבשיל.
4. מינקת רבקה מתה כעונש על גנבת הברכה של עשו (קללתך עלי בני). והיא מתה מיד לאחר שרחל גונבת את התרפים של לבן, כלומר, הגנבה בפעם השנייה כבר צריכה עונש (ולכן גם רחל מתה בדרך).
5. דתן ואבירם, המנחה היא תמיד המחשבות שמביאות לריכוז כדי להגיע אל המצב יהוה (בו האדם חש את ההוויה) ולעלות כמובן זה תמיד לעלות למחשבה גבוהה (בהר בעברית מלשון בהירות)
6. ספר שמואל הוא ספר מומצא שכולו נועד לצורך המשפט האחד של “הינה כתובה היא על ספר הישר”, כלומר, עד זמנו של “שמואל” היו נקראים רואים (רואים את מה שכתוב בספר תורת משה וכך מגיעים “להארה”, ומזמן שמואל הם נקראים נביאים שמגיעים להארה על פי הרגש ולא על פי הקריאה בספר תורת משה).
7. בדן (מלשון בדיה) הוא כפי שאמרתי לעיל ספר שמואל עצמו שהוא ספר בדוי שנכתב כדי לעזור לבני אדם להבין מהוא ספר הישר.
ברור לי שרוב רובם של האנשים אינם מבינים מה אני אומר, ממש כמו שרוב רובם של בני האדם אינם מבינים מה כתוב בספר תורת משה. הסיבה לכך היא שהם קוראים רק את הסיפור ולא קוראים את הדבר הקבוע שבספר והוא לראות כיצד הסיפורים כתובים (עבודת הסופר).
אני מצרף קישור לאתר של ספר הישר עבור הסיכוי הקלוש שיש כאן אדם אחד שאולי יכול להבין. התשובות שכתבתי הן כולן נכונות אולם קצרות ומיועדות למי שכבר מבין שספר תורת משה הוא שיטה של שחרור המחשבה לצורך העלאת המודעות (עליה בהר/בהירות) עד שהאדם מודע לזה שהוא הווה (יהוה).
אני מקווה שתייצר קישור בין האתר שלך לספר הישר, אני קורא די קבוע של הבלוג שלך ואני חושב שאולי אתה תוכל להבין כי יש לך מוח חוקר, הבעיה העיקרית שלך היא שהמוח החוקר הזה שלך מכוסה בהרבה אמונות ופירושים שמפריעים לו לראות את הכתוב, וזה מדוע אסור להוסיף ולגרוע מספר תורת משה – הפירושים והסיפורים מפריעים לראות את ההיגיון הפנימי שקיים שם.
https://www.seferhayashar.com
אוקיי, כנראה שעלי נאמר “אדם אחד בכל אלה לא מצאתי” – כי למרות שקראתי בספר הישר שלך, אין הוא אלא ספר חסידי-קבלי בלבוש מודרני. רוצה לומר – מה המקובלים דרשו מה שדרשו ותלו זאת בכתוב, אף אתה כן.
מה שברור לי הוא שמחברי המקרא לא חלמו על הדברים האלה, לא מהם ולא מהמונם. וההוכחה הברורה לכך היא – שלשיטתך, מחברי “ספר תורת משה” נכשלו כישלון חרוץ כיוון שעד היום רק אתה מכל העבריים זכית להבין אותו – היעלה על הדעת?
ולכן אומר אני, הדרש יידרש, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא…
ואו, הפתעת אותי. ממש לא קראת את מה שכתבתי, אבל הואלת להלעיז; חסידי? קבלי? אני ציפיתי לרציונלי. לבוש מודרני? איך הגעת לשם? (צא מהאקדמיה, תנקה את המוח שלך מדעות של אחרים – היא לא הייתה קיימת כשכתבו את התורה)
מחברי ספר תורת משה נכשלו כישלון חרוץ? מהיכן הגעת למסקנה הזו? – הם הצליחו הצלחה ענקית – זהו הספר הכי מפורסם אי פעם! מי שנכשל זה בני האדם שבאו אחריהם כפי שהם אומרים שאחרי מותי תזנו (וזה מה שעשית בתגובתך ובלימודך את ספר תורת משה.)
אני לא חושב שקראת את מה שכתבתי בכלל ואני חושש שאתה מתבלבל בין מחברי ספר תורת משה לרבנים. אני חושב שרפרפת וראית את מה שאתה רוצה. וכל מה שאתה רוצה זה להיות עבד ולכן התשובה שלך היא תשובה מתנשאת כי אתה חושב שגם אני עבד כמוך רק אתה בדרגה גבוהה מימני.
היעלה על הדעת שרק אדם אחד מצא את כוח הכבידה? ודאי שיעלה הדעת שרק אדם אחד הבין. היעלה על הדעת שיש רק קוד אחד לפתיחת כספת? ודאי שיעלה כך על הדעת. (או במקרה שלך, היעלה על הדעת שיש רק מלך אחד וכל השאר עבדים? ודאי שיעלה כך על הדעת – זו המציאות. אבל זה בדיוק העניין – המציאות,).
אבל כעת אני מבין היכן נכשלת בקריאה, גאווה. הגאווה שלך הכשילה אותה ומכסה על עינייך, כי אתה חושב שלא יתכן שרק אדם אחד הבין וזאת למרות שהכתוב אומר בברור “נביא (אחד) מקרבך מאחייך כמוני (יהוה אחד) וגו” כן, אדם אחד, זה מה שמפריע לך, שזה אדם אחד? כן, פורצי דרך ומבצעי מהפכות הם בדרך כלל רק אדם אחד, או שאני מחדש לך כאן משהו.
אין לי טעם להמשיך לענות לך על התגוננות שלך, כנראה זה לא בשבילך. אתה יכול לקרא את דעתי על חוקרי מקרא (היא נמצאת בהערת שוליים מספר 2 של הערת PDF “ספר הישר” באתר.) וסיכומה הוא שרבנים וחוקרי מקרא אינם יכולים להבין את רעיון החופש שמצוי בספר תורת משה מפני שהם מצויים בתוך מערכת שמגבילה את יכולת החשיבה שלהם – אז אתה כמו ציפור בכלוב, מצייץ הרבה אבל לא יכול לעוף לחופשי.
טעית לחלוטין בקריאתך ולא הבנת כלל את מה שכתבתי בספר.
לסיכום: מעתה שמך לא יהיה אברהם העברי (אברהם היה רואה ואדון לדעתו), אלא “עבד עברי” יען כי אינך רוצה לצאת לחופש. ואם אוזנך קצת מצלצלת ואתה שומע את דברי לא נעימים הרי זה בגלל שמרצע עשה לך חור באוזן. אז אכן, ספר תורת משה הוא לאנשים חופשים ולא לעבדים. אל תקרא בספר הישר – זה רק יפגע בך.
שמע אחי גם אני נכנסתי ולא התלהבתי. אני בצד של אברם.
וגם אני מחשיב את עצמי אדם חופשי ורציונלי.
לצערי לא מצאתיי בדבריך את האמת. אתה תיאלץ להשתתמש ביותר הוכחות וטיעונים ופחות במדרשים כדי לשכנע אחרים. וגם בכללי שפה פחות חסידית/קבלית.
אתה יכול להיות חופשי מהכל חוץ מהצורך להיות הגיוני ומבוסס (based).
זאת מגבלה שאני מחוייב לה מרצוני החופשי (אוקסימורון?).
ואתה לא יכול באמת לקבוע באובייקטיביות אם דבריך רציונליים ולא סתם עוד מדרשים. רק אנשים אחרים הם ביקורתיים ואובייקטיביים מספיק כדי לקבוע זאת.
כפי שאמרתי כבר בתגובתי הראשונה, ברור לי שמעט מאוד יוכלו להבין. אני יכול להיכנס אתכם לדיונים אבל הם יהיו חסרי שחר, אומר רק שיש בין חוקרי המקרא רק אדם אחד שקצת מבין על מה אני מדבר (קוראים לו Gary A rendsburg והוא כתב ספר על כיצד התנ”ך כתוב).
צאו מזה שאתם יכולים להבין ללא עבודה מקדימה. לא הייתם מבטלים נוסחה מתמטית רק בגלל שאינכם מבינים אותה. תפנימו – אינכם מבינים וזה בסדר, בגלל זה כתבתי. אני לא מתייהר עליכם רק אומר לכם שזו עבודה רבה להבין ממש כמו כל נושא מורכב. (ומי שכבר מחדד את לשונו לענות לי שזו לא מתמטיקה אז תרגיע כי גם מתמטיקה היא שפה).
אז לסיכום, ספר הישר כספר הוא דבר מורכב מידי עבורכם בעת הזו, אבל אם אתם מעוניינים – אז תראו; השבתי לכם על השאלות שהעליתם כאן על: חובב, אברהם והאישה הכושית, כמו כן על שאר השאלות, אז אני מזמין אתכם לאתגר אותי כדי שאבאר לכם והינה אני אתחיל עם שני דברים קלים שעניתי עליהם (תזכרו שאני לא יכול לערוך אחורה ומה שכתבתי בתגובתי הראשונה אני עומד מאחורי זה):
נתחיל עם השאלה מדוע “יהושע משרת משה”.
זה די פשוט, משה משחרר את העם ויהושע מכניס אותם לארץ, כלומר, יהושע משרת את המטרה של משיכת העם ממצרים אל הארץ המובטחת (אל תכנסו למחשבות מיותרות, אם תסכימו שיהושע ממשיך את העבודה של משה אז אתם כבר מתחילים לעלות על דרך ההבנה הישרה. וזו הסיבה מדוע יהושע הוא משרת משה, כיצד הוא עושה – התשובה היא כמובן “ספר הישר”, אבל שוב, זה קצת רחוק להבנה של אדם רגיל שראשו מלא פירושים וסטיות מהטקסט. אז אם אתם מסכימים שיהושע שירת את המטרה אנחנו יכולים להמשיך, ואכן תקראו כבר שם שיהוה אומר למשה “כתוב זאת בספר ושים באזני יהושע” (שהוא “ספר הישר” ותשימו לב מתי הביטוי מופיע – בזמן שיהושע עוצר את כדור הארץ, דבר שברור לכל אדם כיום שאיננו אפשרי, ולכן ספר הישר מסביר זאת – תעיינו אצלי בספר אחרי ההסבר זה יהיה בחלק הראשון שנקרא המנורה בעמוד 21).
נמשיך בשאלה שנייה ועוד יותר קלה והיא אודות האישה הכושית. (ולמה כושית? כי עד היום המיתוס נכון – לשחורים יש הכי גדול, סליחה זו לא גזענות זו עובדה מדעית, תחפשו בגוגל “אברי מין גודל ממוצע בעולם) (תזכרו את מה שכתבתי – ספר תורת משה עוסק במציאות ולא במחשבות שיש לבני אדם על מה היא המציאות).
תשימו לב שפסוק או שתיים לפני כן (האישה הכושית) מופיעה התאווה של העם לבשר וכמו כן המקום נקרא קברות התאווה. ופסוק או שתיים אחרי האישה הכושית מופיע התיאור של יהוה על כיצד הוא מדבר עם משה.
שוב, אני לא מצפה מכל אחד להבין, אבל אני מצפה מכל אחד להיות ישר ולהסתכל רק על הטקסט שכתוב בספר תורת משה.
אני הסברתי לכם קודם שהאישה הכושית הוא אמירה לגבי קיום יחסי מין טרם העלייה במודעות, אתם חייבים להיות ישרים ולראות שכך זה אכן מופיע (עזבו רגע פירושים ודיונים – תסתכלו רק על הכתוב) בטקסט עצמו.
אם אתם רוצים חיזוקים לכך אז תראו שטרם העלייה על ההר (שמות פרק י”ט) אכן משה אומר לעם “אל תקרבו לאישה”.
אז אני אפסיק כאן לבאר כי יש לכם לעשות עבודה של חשיבה (בעיקר של ניקיון) ושוב, אל תבטלו את מה שאינכם מבינים.
כלי המשכן (מנורה ארון וכו’) היו מכוסים לא כל אחד יכול להיכנס לקודש ולא כל אחד יכול לראות אותם – זה לא אומר שהם לא קיימים.
הסיבות שהגבתי כאן בבלוג: 1. השם “עברי” משך אותי שאולי כאן יש סיכוי, 2. הפוסט שכותב הלוג הבין שלא יתכן שהיה ארון עשוי מזהב אמיתי. 3. הפוסטים על הפלמנקו (אני אוהב את המוסיקה).
תפנימו, אם יש הבנה נכונה של ספר תורת משה, היכן הייתם רוצים שהיא תתפרסם? אצל הרבנים? הרי הם סוטים לחלוטין מתורת משה, הם המציאו לעצמם תורה שנקראת הלכה, שוב תשכחו את כל השטויות שהם מספרים לעצמם, ישנו ציווי ברור לא להוסיף ולא לגרוע, כלומר, כותב ספר תורת משה ידע בהחלט מה הוא כותב ואיננו צריך שיפרגנו לו.
אני מקווה שאתם כבר רוצים לקבל תשובות, לא כולם רוצים תשובות, אני מודע לזה, אני רק עושה את העבודה שלי בזמן הזה; להביא תשובות. ורק אל שרוצים תשובות אני פונה, אני מצפה ליחס מכבד ולמחשבה טרם להג.
תשמע, אתה נשמע כמו שילוב של ה- Qanons עם יובל אשרוב – כך שאין טעם לנהל דו שיח רציונלי איתך. אבל יכול להיות שבמקום לאנוס את תורת משה, לךְ לךָ אל המזרח הרחוק, שם הגיעו לתובנות מרחיקות לכת בהרבה בלי צורך לבצע מעשים מגונים בטקסטים קדומים:)
אנחנו מדברים על איך אני נקרא ולא איך נשמע, מה שאתה שומע זה את הקולות שלך בראש.
אבל כנראה שאין באמת טעם לדבר כאן בטח שלא אתך עבד עיוורי. עדיף תקרא לבלוג שלך “ארץ העיוורים”.
רק שתשים לב שאתה בכלל לא מתייחס אל התשובות שהבאתי אלא רצת מהר לשפוט את הספר שכתבתי, יעני ענית על אחרון ראשון ועל ראשון כלל וכלל לא. פחח, בטח שאתה צריך תואר דוקטור כדי להתכסות בו מהטיפשות שלך, וזה שיש עוד חבורה של מלחכי פינכה שגם הם מתהדרים בתואר דוקטור שהם הוציאו כמוך בעבודה של רמה של ילד בגיל 16 זה לא אומר כלום על ספר תורת משה. אתה יכול להתפלפל עד מחר, להבין אתה לא.
אז תתגבר על עצמך יא למך (איש הרגתי לפצעי, אתה נפגע כי מסירים את המסכה שלך) ותקרא את התשובות ותדון עליהם.
מקווה שכבר ניקית את הלכלוך שיש לך בין האוזניים על ידי זה ששפכת את זה לכיוון שאתה חושב שאני נמצא בו. ולא יעזור לך הלעג, אתה בתוך עצמך יודע שאתה לא יודע ואפילו הצהרת את זה בראשית הפוסט, אז אם אתה חושב שאני בכלל נותן איזה משקל לשטויות שאתה כותב לכיוון שלי אתה טועה, אתה רק מתחבא ומתגונן. אז שוב, אם סיימת ללעוג תתקדם לכיוון הטקסט ותדון איתי שם. כל עוד אתה לא עושה זאת תקבל כינויים בהתאם. עבד עיוורי.
עבד, אם זה לא היה ברור מספיק (וכנראה שזה לא).
אתה סטית בפעם הראשונה ולא דנת על התשובות שסיפקתי, הצירוף של האתר שלי היה רק בסוף התשובות ואתה הפכת אותו לעיקר תשובתך בתגובתך.
ושוב בפעם השנייה אתה נותן לי עצות ושופט את דברי במקום שוב לתת איזה קוונטום של מחשבה על התשובות.
אז תפסיק לסטות ותלך ישר. תסתכל על התשובות ותחשוב שם – תתרכז. (אתה יכול להעליב ולהקטין כמה שאתה רוצה ואתה יכול להאשים את מי שאתה רוצה רוצה בקולות שאתה שומע בראש שלך, זה לא משנה את תשובתי ובטח שלא את דעתי ובטח שבטח לא את הטקסט.)
(בטח תתגונן שכבר עשית זאת – למרות שהתגובה שלך לא מעידה על כך – ותנסה להעליב ולהקטין את דברי ובכך להרגיש עם עצמך יותר טוב)
“עבד עוורי” – אהבתי! וכבר היה מי ששייך את סטיבי וונדר ל”כושים העוורים” ודוק.
לעצם העניין, בוא ננסה להתמקד בשאלה אחת ויחידה מתוך הפוסט – האיזכור של יהושע בבמדבר יא כ”משרת משה”, לאחר שתפקידו כמשרת משה כבר נזכר בשמות לג, ולאחר שדווקא בשמות יז הוא נזכר סתם בשמו ללא כל הסבר.
אתה ענית (?) על כך במילים האלה: “הכוונה היא לעורך ספר תורת משה (שכתב את ספר יהושע) שמטרתו היא לשרת את “משה” (היכולת של האדם למשות את עצמו מן הרגש אל הידע).”
א) מה הקשר בין זה לשאלה הכרונולוגית ששאלתי?
ב) “ספר תורת משה” בכלל לא היה קיים באותו זמן – אז מה המשמעות להזכיר אותו?!
(מצחיק) ברוך הבא לדיון סוף סוף,
אתה צריך להבין שספר תורת משה נכתב על יד לכאורה שתי אסכולות, האסכולה שמלמדת כיצד להתקדם בדרך הידע (נקראת משה/יהושע) והאסכולה שמלמדת כיצד להישאר בדרך/קודש (נקראת אהרון/אליעזר). אתה מכיר זאת במה שנקרא “תאוריית התעודות. כלומר, את ספר ויקרא ובמדבר כתבו האסכולה הכוהנית (מיותר להיכנס לזה כי כמו שאמרתי הליכה בדרך הידע מצריכה שני דברים 1. להישאר בדרך בלי לסטות להלן כהן ו 2. להתקדם בדרך שזה קודם לצאת מהיכן שאתה נמצא להלן משה ולהתקדם להלן יהושע, מה שמסביר לך מדוע למשה יש מטה שניתן להטות בו ואילו ליהושע יש כידון אתו ניתן לנקב, אבל זה כרגע למתקדמים). כך שההופעה השנייה אתה מקבל גם את האישור של הכוהנים על היות יהושע משרת משה.
תתאפס על קריאתך, הפעם הראשונה בו מופיע יהושע כמשרת היא בפרק כ”ד בשמות טרם העלייה להר ולא בפרק ל”ג. בפרק י”ז שאתה מציין תשים לב יהושע הוא זה שנלחם בעמלק. (וכדי לעלות בהר/מודעות אדם צריך להילחם בעמל שלו/עמלק)
לכן לסיכום: הסיבה שיהושע מופיע שוב כמשרת משה בספר במדבר היא האישור ה”כוהני”.
יש קשר בין כל מה שאמרתי – אם תחשוב מעט אני בטוח שתבין אבל אם לא אז.. עליה בהר, מלחמה בעמלק כל אלו דברים טרם ההגעה אל מודעות למצב הסינגולרי “יהוה” להלן “סוף הדרך” כמובן שזו רק ההתחלה של הדרך אבל – עדיין קצת מוקדם בדיון להעלות זאת, האם אתה מסופק בינתיים מהתשובה הזו לעיל, קרי אישור כוהני?
הייתי מציע לך להשתמש במנוע חיפוש בטקסט (יש אצלי באתר) ותשים לב ותנסה לחשוב מה מחבר בין כל ההופעות. זה בעיקרון הבסיס של ספר הישר להלן העריכה של ספר תורת משה, אם הסופר כתב ביטוי פעם יהיה לביטוי הזה קשר לוגי לכל הפעמים שבהם הביטוי מופיע – זה עד כדי כך פשוט, ככה הסופר כותב את המסר שלו, זה העדות על הכתוב שנמצאת בכתוב, לא היית מצפה משהו אחר מאלוהים נכון? (ודרך אגב זו הסיבה שכתבתי את כל התשובות למרות שיתכן שהן לא מובנות כדי שלאחר מכאן תוכל להיווכח שזה מה שאמרתי מההתחלה – בכבוד).
האם אתה מבין שעמלק זה הלחם של מילים “העמל שלך”. ולכן יהושע כעורך ספר תורת משה מזכיר את ספר הישר כי ספר הישר הוא זה שנלחם בעמל שלך למשל כמו שאני עושה כאן, אני צריך להילחם בדעות השגויות כדי להגיע אל הטקסט של ספר תורת משה לדוגמה.
אני לא מתייחס בעומק לסעיף ב’ שרשמת אלו מחשבות שאינן מהסופר המקראי (ולכן הן נקראות עמלק). אין שום קשר אם היה הספר אז או לא (אבל בשביל לעורר את המחשבה ולהוריד את הדיון למציאות אומר כי; הספר היה כמובן אבל תמיד נערך וחודד, למעשה ספר תורת משה נכתב במשך אלפי שנים – בגלל זה אתה למשל יכול למצא בו את סיפורי גלגמש ועוד זה הכל כתיבה של שושלת סופרים/אנשי ידע, השלב הראשון היה איסוף העדויות וזה שלב שלקח אלפי שנים הסופרים של אז נקראו האבות, לאחר מכאן העבודה נבחנה במשך מאות שנים היית הנחה שהבחינה תיקח 400 שנה אולם בסוף היא לקחה פחות אתה מכיר זאת במשך התקופה שבני ישראל היו במצריים, וספר תורת משה עצמו נערך במשך 40 שנה ואתה מכיר זאת כהליכה במדבר, ולכן עורך הספר הוא זה שהצליח והוא נקרא יהושע, אבל באמת זה חומר למתקדמים. תשאל שאלות ממוקדות ואענה תשובות מוחלטות שנוכל להתקדם)
הערה: קשה לראות מה כותבים ואיך זה נראה אז יתכן שבהמשך אכתוב ואדביק אז בבקשה לסלוח על שגיאות עריכה/כתיב בזמן הזה בתגובות.
“ברוך הבא לדיון” – טוב, זה לא בדיוק דיון, אלא מונולוגים ארוכים שלך, שמלאים בהצהרות איתן אין טעם לדון כי על כל שאלה תענה בוורט ‘חסידי’* שלא מחויב לשום אמת מידה, ואין לדבר סוף. אז לעצם המעין-דיון, הנה כמה שאלות:
א) איזכור כפול של יהושע כמשרת משה – מסתבר שהתשובה החדשנית שלך היא… זו של וולהאוזן מלפני מאה+ שנה (תעודות שונות)! ואני תמה – קורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו של דרשות ‘רוחניות’ שמנסות להתאים את עצמן לפסוקים? מה רע בתשובה המקורית, ללא המחלצות הפסאודו-רוחניות שהתאמצת להלביש להן?
ב) איזכורו הראשון של יהושע- לא הסברת למה ומדוע הוא מופיע לראשונה בפרק יז בלי שום הסבר מיהו? (בהנחה שיש סדר לתורה- ואגב אתה צודק ששכחתי את איזכורו בשמות כד, הוספתי לפוסט.
ג) תורת משה – זו הבעיה הכי קשה בדבריך – ההגדרה שלך ל’תורת משה’, גם בכלל וגם בפרט:
ג1) בכלל – לדבריך מדובר באוסף סיפורים מטאפוריים, שנכתבו מימי המבול ועד… ימי משה\יהושע. פה עצרת, כדי לא למתוח את החבל האורתודוקסי יותר מדי. אבל העובדות הברורות הן שחלקים בתורה נכתבו מאות שנים לאחר יהושע, והעריכה הסופית כנראה אלף שנה אחריו.
ג2) בפרט – הספר שלך מתעלם לחלוטין (!) מהחלק הגדול ביותר בתורה, שעל שמו היא נקראת “תורה” – והוא החוקים. אתה מלא דרשות כרימון על פסוקים זניחים מסיפורים שונים, אבל לא מזכיר ולו פעם אחת חוק מקראי כמו מעשר, דיני שור וחמור, קרבנות וכו’ – חבל שלא קראת (כנראה) את פילון, כי הוא התייחס לעומק לכל התורה, ולא רק לסיפורים שבה.
___
*נ”ב
הפרשנות בסגנון הזה עתיקה לפחות כימי פילון האלכסנדרוני, אח”כ נקטו בה אבות הכנסיה, אח”כ כמה פרשנים פילוסופיים, אח”כ המקובלים ואח”כ החסידים – הצד השווה של כולם הוא, שלא היתה להם היכולת להגיע לפשט, כיוון שהמחקר המדעי היה בחיתוליו. אבל אנחנו במאה ה-21, אחרי שכמה דורות של חוקרים טרחו ועמלו בין שברי חרסים וכתבי יתדות, ויגעו ללמוד שפות עתיקות וכו’ והתקרבו לאמת – והנה קמת אתה תחת אבותיך, וחזרת לפלפולים הדרשניים האלה, שכל ילד (כדבריך) שלמד כמה טכניקות פשוטות יכול להפריח ללא סוף!
שוב פעם, אתה לא יכול להתאפק מלהתנשא, לסטות מהטקסט ולשפוט, שאלתי אותך האם אתה מסתפק, כל שהיית צריך לענות זה כן או לא, או להוסיף שאלת המשך, אתה שואל שאלה וכאשר משיבים לך אתה נואם נאומים וחושף את כל הידע המלוכלך שיש לך בראש. על זה נאמר בין היתר על יהודה שהוא בהמה טמאה (אתון) ולכן אתה לא עברי אלא “יהודי” ואתה יודע, אין יהודי בספר תורת משה. אתה צריך להתרכז ולהבין את דברי ולשכוח כל מה שאתה יודע עד כה, תנסה אם תוכל.
אני מבין שלא הסתפקת, ואתה קופץ לקדימה ואחורה במקום להתרכז, ואכן אתה צודק, אין כאן דיון, יש כאן אדם שמנסה “לאלף” בהמה טמאה (אמרתי לך שיבואו עוד כינויים ככול שאתה מראה את עצמך בתגובותייך).
אני לא מתייחס להערות שלך כי הן באמת לכלוך שיש לך בראש (תתרכז בכתוב ולא בטקסטים חיצוניים). בעיקרון אני מבין שאינך מסופק מהתשובה שזהו אישור של האגף הכוהני, אם כן, טוב, תעיין בבקשה בחלק שבמדבר ותראה באיזו עת התואר משרת משה נאמר, זה בעת שאנשים מתנבאים במחנה, יהושע אומר למשה “כלאם” ומשה משיב לו שהלוואי שכולם יהיו נביאים. זו הבהרה על תפקיד יהושע, כלומר, השירות שיהושע עושה למשה זה להפוך את כל העם לנביאים.
הייתי מציע לך ליישם מעט ענווה כי זו כבר הפעם השלישית שאתה טועה להלן האזכור של משרת משה בפרק כ”ד. אז תבין את עצמך. (אתה רואה אני כבר מבין אותך, אתה עבד עיוור וחמור זה בהמה טמאה וככה גם התשובות שלך נראות, אני עונה לך על הטקסט מהטקסט ואתה חושף את “ידיעותייך” אתה חושב שאני לא מודע לפילון ולכל שאר המפרשים, הם אינם דרושים כאן, זה אתה שרואה אותם ולא אני, תתייחס לטקסט בלבד, וזה שיש עוד אחרים שכבר אמרו חלק מהדברים שאני זה רק צריך לחזק אצלך את ההבנה שאני יודע מה שאני אומר ולא להיפך, זו רק הגאווה שלך שמדברת בתגובותיך – תשלוט עלייה אולי תבין משהו. )
שוב, אל תענה לי תשובות ארוכות – אני כמעט ולא קורא כי כשאני קורא אותן אני רואה את האדם שכותב אותם ואני רואה אדם מפחד, מבולבל שמכסה על כך בשחצנות וזה גורם לי לתת לך שמות, אתה יודע כמו בגן עדן – לכולם שמות יקרא. ומה לעשות בן אדם כותב את מה שהו, אני כתבתי ספר ישר כי אני אדם ישר ואתה כתבת עבודה על בהמות. אז תתרכז, אולי נמצא שאתה בהמה טהורה, אולי תגיע עד שילה?
עניתי לך על השאלה של יהושע משרת משה, רוצה לעבור לשאלות האחרות? יש שם בתגובה שלי על האישה הכושית או שזה מובן לך?
(אני מקווה שיש בך חלק שבכלל מעריך את היחס שאני נותן לך אבל אם לא אז זה בסדר כמו שאמרתי לך אתה רק פלטפורמה בשבילי, תנסה להרוויח ולעלות ברמה ואם לא תנסה לפחות לחדש ולהגיד לי ועלי משהו שעדיין לא שמעתי..)
כעת תענה לי שוב האם אתה מבין מה אני אומר או שאתה שוב שומע את הקולות בראש שלך, האם אתה מצליח לראות את הטקסט מבעד להררי פרש של פרושים שהלעטת את עצמך כדי להסתיר את האמת הפשוטה?
אני ארכז לך,
משרת משה הוא יהושע שתורתו (ספר הישר) היא סיוע לעלייה בהר (מודעות) והוא מופיע שוב במדבר (כאישור כוהני) כדי להסביר שעבודה זו (התנבאות) היא לכל העם.
תעשה לעצמך חיים קלים, אני לא כאן בשביל לקבל מימך תשובות, אני כאן לענות לך על שאלות אז תספר על פילון או על חזירון לי יש את התשובות ואני מכיר את שאר הבהמות מספיק טוב, אתה יש לי גוגל ופנאי אני לא צריך את דעתך (כפי שהצרת זהו איננו דיון) אתה זה ששאלת שאלות בפוסט ואני כאן עונה לך, אני משתמש בפלטפורמה שאתה מספק כדי להגיע לעוד אדם אחד או שניים (אתה יודע כמו שמשתמשים בחמור שייקח על הגב מטען ככה הפוסט שלך לוקח על הגב את התגובות שלי ואם מישהו קורא אולי הוא יבין ואולי לא, האמת איננה תלויה בהבנה של בני האדם היא קיימת גם אינך מבין).
טוב, אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי וורטים מן השמים, תמהני וכו’… מה שכן, מכל התגובות שלך עולה בי התחושה שמה-שלא-תהיה “דרך הישר” העקמומית הזאת, אם התוצאה היא שיח בסגנון הקלוקל שלך – מזל שאתה היחיד בעולם ש’זכה’ לדרך הזאת…:)
שמע, לפי העבודה דוקטורט שעשית ולפי יכולת הריכוז שלך היית צריך לקרא לעצמך ד”ר סוס.
שוב, תתרכז, אתה זה ששאלת את השאלות, קודם תנסה להבין מה אני אומר, ואם זה קשה וזה לוקח זמן אני מבין, תנסה להתרכז רק בטקסט עצמו, התשובות יעלו מאליהן (בעיקר אם אני מכווין אותך), תתגבר על הידיעות שאתה חושב שאתה אוחז בהן, אל תביא אותן לדיון, אני מכיר את כולן ואת כולן צריך לעבור ולבטל כדי להגיע אל הטקסט, רצית פשט לא?
כאשר יורדים לפשט זה רק אחרי שעברת את כל המטאפרות, זה בדיוק כמו השוואה בין פיזיקה ניוטונית לפיזיקה “קוואנטית” ככול שאתה מפשיט יותר זה מורכב יותר, תנסה לראות זאת בעיניי רוחך אם תוכל.
ושוב, תתרכז רק בשאלות שלך ובתשובות שלי, אולי תצליח, אני מאמין שכן, בטח בן אדם שרוצה להיקרא “אברם העברי” זה תואר נכבד, הוא מצריך עבודה, ולא האדם הזה יהיה כמו איוב – רק יסבול.
(אם אתה לא מבין מדוע אני אומר “איוב” תעיין אצלי בספר עמוד 27 פרק ד’ ותצא כבר מהפליאה שלך על שרק בן אדם אחד מבין, הסברתי לך כבר זאת, בראש החוץ/קצה הפירמידה יש מקום רק לאחד וזה בסדר וזה טבעי. אני לא חושב שאני מיוחד אני חושב רק שהשקעתי את הזמן ואת המשאבים וכל אחד יכול, ותראה כמה אני נדיב ומנסה להעלות גם אותך לראש ההר, כי אין מדרגות בדרך של יהוה, ברגע שעולים – כולם שווים.)
תהייה ישר, אתה זה שהתחלת. התגובה הראשונה שלי מסודרת ומלאה והתגובה הראשונה שלך שופטת ומתנשאת ולא לעניין.
זה קל לבדוק, רק תעשה גלול עמוד.
ושוב כמו בכל תגובה תרה שאני מציע לך לחזור לדרך הישר ולתת יחס רק לתשובות שלי כמו גם בתגובה זו.
תהייה ישר.
חחח
מצא מין את מינו וניעור
דעתי –
עניין האישה הכושית הוא שולי לגמרי, הוא בא בהמשך ישיר לפרשיה הקודמת וכל מטרתו היא להמחיש את הפגיעה במעמדו של משה (שמפרשה זו והלאה זה רק הולך ומתדרדר) – זה לדעתי המסר שביקש להעביר הסופר המקראי.
ארחיב –
משה מואס במנהיגותו ומבקש להסיר אחריות מעם ישראל – הוא בשמחה ״מבזר״ את נבואתו ל 70 זקנים נבחרים ולא מפריע לו ששניים נוספים מתנבאים שלא בנוהל.
הטעות המנהיגותית הזאת מובילה באופן מיידי (באופן טבעי אגב, בלי צורך בעונש מצד האל) לפגיעה במעמדו ובסמכותו –
מרים ואהרן מרגישים בנח לדבר אודותיו כאחד האדם (אודות האישה הכושית) וזה מייד מוביל לכך שהם מערערים על סמכותו (הלא גם בנו וכו׳). עד כדי שכך שאלהים נדרש להתערב כדי להגן עליו* (שים לב שהתגובה של אלוהים היא על הטענה הזו בלבד ולא על עניין האישה הכושית).
מכאן והלאה המעמד רק מתדרדר בעיני העם וזקניו וזה בא לידי ביטוי בפרשיות הבאות (עד סוף התורה למען האמת) – קרח ועדתו, פרשיית המרגלים, ההצמדות לבעל פעור וכו׳.
הטעויות המנהיגותיות של משה מכאן והלאה הובילו לכך שהוא כשל במשימה שהוטלה עליו, משימה שסיים בהצלחה יהושע משרתו – ואולי זו גם הסיבה שהתורה מציגה לנו אותו שוב בסיפור הזה.
* לדעתי האמרה ״והאיש משה עניו״ באה בהקשר זה כביקורת על מנהיגותו
אנ ימסכים שהמחבר צירף תלונות יחד כדי להדגיש משהו – זה מה שכתבתי. אלא שלדעתך (אם אני מבין נכון) הפרטים לא ממש חשובים, ובאותה מידה היו יכולים להתלונן עליו שהוא לא הרים נייר מהרצפה או משהו כזה:) אבל הנחת היסוד של הקורא בתורה היא שהכל חשוב – אלא שלצערנו לא הכל גלוי!
תודה על התגובה
אחדד את דברי –
אני מניח שיש חשיבות בסיפור הזה דווקא כדי להמחיש את השינוי הקיצוני ביחס כלפי משה – שהרי הם מרשים לעצמם לשוחח על ענייניו האינטימיים וזה מראה בצורה מובהקת שהוא ירד מגדולתו בעיניהם (לא כל תלונה היתה מעבירה את המסר הזה)
עם זאת, הרקע לשיחה (מי היתה האישה הכושית וכו׳) לא באמת חשוב. כך גם בעיני אלהים שמגיב רק לזלזול במעמדו של משה
תודה על התגובה
אחדד –
אני מניח שכן יש חשיבות בסיפור הזה דווקא כדי להמחיש את השינוי הקיצוני ביחס כלפי משה, שהרי הם מרשים לעצמם לשוחח על ענייניו האינטימיים – וזה מעיד באופן די מובהק על הירידה מגדולתו בעיניהם (לא כל תלונה כלפי משה היתה מעבירה את המסר הזה)
עם זאת, הרקע של הפרטים (מי היתה האישה הכושית וכו׳) לא באמת חשוב, גם בעיני אלהים שמגיב רק לעובדה שמערערים על גדולתו של משה