חג המולד הקרב ובא מעורר תחושת אי-נוחות בכל יהודי שקרא משהו על ההיסטוריה היהודית באירופה של האלף האחרון, שלא לדבר על הבעיות ההלכתיות בהשתתפות כלשהי ביום אידם. אז אשתדל הפעם להאיר קצת את הלילה החשוך הזה באורו של הפלמנקו.
אבל קודם כל קצת אפולוגטיקה – לצוענים עצמם (=אלו שהמציאו את הפלמנקו) יש חשבון ארוך עם הנצרות הקתולית, שכן המלך פרדיננד והמלכה איזבלה החתומים על גירוש ספרד “שלנו”, חתומים גם על גירוש ספרד שלהם, שחל ב- 1499 (La Percecusion), שעליו אכתוב בהזדמנות אחרת. עם זאת, הצוענים שנותרו בספרד, בעיקר באנדלוסיה, פרו ורבו ולבסוף נטמעו באוכלוסיה המקומית שהיתה והינה עד היום קתולית למהדרין.
והנה מסתבר שהנצרות הקתולית האינפנטילית (!…Deus qui mihi ignoscat) התאימה מאוד לאופיים הפרימיטיבי והרגשני של שבטי הצוענים, והם אימצו אותה בחום ואף הוסיפו לה נופך של פולחן קדושים משלהם. א-ב-ל, מכיוון שהצוענים האנדלוסיים מעדיפים מוסיקולוגיה על פני תיאולוגיה, אז במקום הטפות על עיקרי האמונה (דוֹגמות) ולקחים מסיפורי הקדושים, הם יצרו מגוון של שירים עממיים המוקדשים למוטיבים העיקריים בנצרות, מגוון שאפשר לחלקו לשלושה (כמחווה לשילוש הקדוש כמובן :)

1) Saetas – רציני וכבד

Saetas – חץ בעינו של בן האלהים…

בצד הרציני והכבד יש לנו את ה- Saetas (מילולית: חיצים) שהם מעין קטעי חזנות ארוכים ורגשניים, כמעט ללא ליווי, ובהם אזכור של השבוע האחרון בחייו של ישו(ע) ששיאו הגרוטסקי הוא כמובן תהלוכת הפאסיון \ ויה דולורוזה עם הקוצים, הדם וכל השאר – מי שרוצה להתרשם מהזוועה במו עיניו ואוזניו שילחץ על התמונה משמאל ויצפה (“המשיח של הצוענים” – La Saeta del Cristo de los Gitanos – בביצוע קמרון דה לה איסלה).
מעניין שאפילו כאן הצוענים מצאו דרך להתחשבן עם הפאסיון הנוצרי, ואחת הסָאֶטות המפורסמות ביותר, הפותחת כמקובל במשהו כמו: “מי יתנני סולם ואעלה להוציא את המסמרים מגופו של ישו!”, מסתיימת במשפט המחץ הבא:

לא אליך [ישו] אני שר!
אני לא רוצה ולא יכול לשיר לישו של הצלב, אלא לזה שהלך על המים!

כלומר – די להצגה הנקרופילית, אנחנו רוצים את ישו החי. אגב, פדריקו לורקה העריץ את הסאטה וראה בה את אחד מארבעת הסגנונות החשובים ביותר במוסיקה הספרדית (=פלמנקו, מבחינתו) ואפילו כתב כמה סאטות משלו.
נו, שוין…

2) Villancicos – קיטשי אך שובב

Villancicos de Navidad – האנשים, הנשים והטף

בצד ההפוך, יש לנו את השירים הסכריניים והחביבים המכונים Villancicos de Navidad – “מזמורי התהילה של חג המולד” (או משהו כזה) שמילותיהם התמימות סובבות סביב הולדת ישו, האורווה בבית לחם (Belén), הצעדה לתוך ירושלים (Jerusalén) וכמובן סיפור הכוכב שראו שלושת מלכי הקדם בליל חג המולד, המכונה Nochebuena = הלילה הטוב – אם תלחצו על התמונה משמאל תראו סרטון נחמד, שיכניס אותכם לאווירה (שימו לב לילדים!)…
מה שמדהים הוא שהצוענים הרשו לעצמם במסגרת הזאת ליצור מעין פארודיה על השירים האלו: אחד הידועים שבהם הוא “הבתולה הכינה מרק” (La Virgen Hizo Una Sopa – קמרון דה לה איסלה וטומאטיטו [בולריה]) שמילותיו כוללות את המשפטים האלמותיים הבאים:

הבתולה הכינה מרק, אבל לא היו בו עגבניות, אז יוסף הקדוש אמר לה: ‘את מנסה להרוג אותי?’…
באורווה של בית לחם תלוי חזיר, וכל מי שרוצה בשר טרי בא ולוקח ביס…
סן-חואקין וסנטה-אנה היו שני מוכרי סלים (=עניים פשוטים) והסבא של בן האלהים היה צועני טוב…

נו, טוב…

3) Campanilleros – גם וגם

עכשיו, בין שני הקטבים האלו – הכבד והרציני מצד אחד, הקליל והקיטשי מצד שני – יש ז’אנר ייחודי של שירים הנקראים Campanilleros (קמפניירוס = פעמונים), המשלבים אידיליות כפריות מאנדלוסיה, עם ‘סיפורי צדיקים’ מחייו של ישו. הדבר המופלא הוא שלכל השירים הללו יש מנגינה אחת, מלודיה יפהפיה שמזכירה  את שירי ארץ ישראל הישנה (=שירי עם רוסיים): השיר במשקל חגיגי של 3/4 עם האטות להדגשה, מתחיל ב- Am- E7- Am, ממשיך ל- F- G7- C, באמצע כמה וריאציות על האקורדים האלה, וחוזרים להתחלה.
ולא רק המנגינה קבועה, אלא שלשירים האלו יש גם אוסף של בתים די קבועים – אחד מתאר את העצים והפרחים באביב האנדלוסי ואת קולות הצאן והפעמונים עם שחר, אחד מתאר מעשייה בשני רועים (או כמרים? במקור – pastores) שהלכו בחורף בחוץ – הראשון הוכה ע”י ברק אך השני ניצל כי היה לו שריד קדוש (reliquia) של מריה (!), אחד מתאר את ישו מבקש נדבה מקמצן עשיר שמשסה בו את כלביו – אך אלו מתים מייד והעשיר הופך עני וכדומה. השיא הוא בדרך כלל בית המתאר את הדרך לירושלים, בה אין לא כרכרות ולא מרכבות – אלא רק חמור קטן, הממחיש כי “שערי שמיים פתוחים רק לענווה הקדושה (?)”… (que las puertas divinas del cielo tan solo las abre la Santa humildad )
היופי בקמפניירוס האלו הוא כמובן בעיבוד המיוחד שבוחר כל זמר\ת עבור השיר ובבתים שמשולבים בשיר מתוך אוסף הבתים הקיים. אז הנה שתי דוגמאות + שלישית שהיא בעצם מוסר ההשכל של כל הפוסט הזה:

נינְיה דה לה פּואבּלה – Niña de la Puebla

הביצוע הקלאסי וה’רשמי’ של הקמפניירוס, ע”י זמרת מיוחדת המכונה פשוט “בת הכפר”, שהתעוורה בילדותה עקב מחלת עיניים וחוסר טיפול רפואי (אנדלוסיה, תחילת המאה ה-20…!) – כאן עם הבת שלה:

רוֹסִיוֹ קורטס – Rocío Cortés

ביצוע מודרני יותר, ובעצם הביצוע הכי טוב ששמעתי – גם הגיטרה וגם ובעיקר הביצוע הקולי המדהים, מעין שילוב של זמרת אופרה עם פלמנקו:

אל קאבּררו, “לֵאוּתוֹ של הרועה (הכומר)” – “El Cabrero, “Las Fatigas del Pastor

ושני הסרטונים לעיל לא באו אלא כדי להציג את הסרטון הבא (קליפ, לא ביצוע חי לצערי) בו אל קאבררו, רועה הצאן המרדן והזמר-משורר המקורי היחיד במינו בעולם בפלמנקו, מציג את הגירסה שלו לקמפניירוס – גירסה שהיא בעצם ‘מדרש’ אירוני על המילים הקלאסיות של הז’אנר.
אל קאבררו לוקח את התֵמָה ה’אביבית’ החוזרת על עצמה לעייפה באותם קמפניירוס, ונותן לה טוויסט חורפי משלו, כשהוא מנצל את העובדה המעניינת שבספרדית ‘כומר’ ו’רועה’ = pastor, מילה המהדהדת את סיפור ‘סגידת הרועים‘ לישו התינוק בבית לחם.

והנה המילים בתרגום שלי:

El Cabrero – Las Fatigas del Pastor