לכבוד יום הולדתי (כ”ט אלול) ולכבוד החייאתה של ‘ארץ העברים’ לאחר שנת השבתון שנגזרה עליה, ראיתי לנכון לנסות ולחדש דבר-מה בשאלה החבוטה – מהו בעצם ראש השנה?
אם נאמר שזהו ראש = תחילת השנה, והרי התורה קובעת בפירוש ש”הַחֹדֶשׁ הַזֶּה [ניסן] לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה” (שמות יב, ב). ואם נאמר שישנם כמה ראשי שנים’ כדברי המשנה – זו מניין? ומאיפה הגיע הרעיון של המלכת ה’, שהוא עיקר ראש השנה שלנו – והלא בתורה הדבר מופיע בקושי ברמז! (“ה’ ימלֹך לעולם ועד” ואולי גם “ה’ אלהיו עמו ותרועת מלך בו” – ושימו לב שמסדרי פסוקי ה’מלכויות’ נאלצו לחתום ב’ שמע ישראל’ כי לא מצאו פסוק נוסף המזכיר ‘מלך’ בתורה!).
הבעיה היא, כמובן, שהתורה לא מפרטת שום דבר לגבי מהות היום לבד מהיותו “שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה” (ויקרא כג, כד) או “יוֹם תְּרוּעָה” (במדבר כט, א), והיום הזה לא מוזכר בתנ”ך עד לימי שיבת ציון. אמנם הביטוי “ראש השנה” מופיע פעם אחת ויחידה בתנ”ך בספר יחזקאל (מ, א): “בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ” וחז”ל בערכין יב. הבינו זאת כמתייחס לי’ תשרי – אבל יחזקאל מונה תמיד את החודשים מניסן ולכן ברור שהוא מתכוון לעשירי בניסן ולא בתשרי – מה עוד שתרגום השבעים שם גרס כנראה “בראשון בעשור לחודש”, וזה ודאי ניסן (ראו גם פרק מה, יח-כה, שם מונה יחזקאל את א’ ו-ז’ ניסן, את פסח ואת סוכות – ומתעלם הן מר”ה והן מיו”כ, ודוק!).
ראש השנה בימי שיבת ציון
רק בימי שיבת ציון מופיע לראשונה איזכור של הראשון לחודש השביעי כיום מיוחד, ולא רק פעם אחת אלא פעמיים:
א וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם. ב וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים… ד וַיַּעֲשׂוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב… ו מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה’ וְהֵיכַל ה’ לֹא יֻסָּד. (עזרא ב, א-ו)
עב …וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם. א וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת יִשְׂרָאֵל. ב וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… ט וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה’ אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. י וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ… יב וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (נחמיה ז, עב – ח, יב)
בין שני האירועים מפרידות כמה עשרות שנים, אך הם פותחים באותן מילים בדיוק, ומכאן שתיאורם נעשה ביד מכוונת: ביום הראשון לחודש השביעי חלה התעוררות עממית שהובילה ל’השבת עטרה ליושנה’ בעבודת ה’: בספר עזרא היתה זו בניית המזבח, ובספר נחמיה היתה זו הקריאה בתורה שבעקבותיה החלו לחגוג את חג הסוכות.
מה שמוזר כאן הוא ההתעוררות העממית הזו – מה מקורה? לא סביר לומר שהעם ידע על ראש השנה מהתורה, וזאת משתי סיבות: א. העם לא ידע שזהו יום קדוש לה’, רק עזרא והלויים ידעו זאת. ב. העם לא ידע אפילו על חג הסוכות, כמתואר שם בהמשך, לא כל שכן ראש השנה, שהתורה כאמור לא מפרטת דבר לגביו!
ראש השנה למלכים?
תהלוכת ‘ראש השנה’ בבבל הקדומה – בראש התהלוכה צועד המלך
בראשית המאה ה-20, לאחר פענוח כתבי היתדות הבבליים, גילו החוקרים שגם בבבל הקדומה היה חג מרכזי שנחוג ב”ראש השנה” (reŝ ŝatti – יש לזכור שהמילה ‘תשרי’ עצמה מקורה בבלי-ארמי ומשמעותה ‘ראשית’) – ולא זו בלבד, אלא שהוא נחוג גם בתשרי וגם בניסן, כתוצאה מהלוח הכפול שנהג שם ו’הושאל’ גם על ידי עם ישראל. הדבר המעניין הוא שהדמות המרכזית בחג זה היתה מלך בבל, וכאשר הלה נעדר מסיבה כלשהי (מלחמה למשל) היה זה סימן רע לכל השנה, והיא צוינה לרעה בכרוניקות הבבליות.
ומה עשה שם המלך? הנה תיאור חלקי מתוך הערך ‘ראש השנה’ באנצ’ המקראית (ז, עמ’ 307):
… היה הכהן הראשי מכניס את המלך לקודש הקודשים לפני צלמו של מרדך, מסיר ממנו את סמלי מלכותו… שם אותם לפני צלמו של מרדך, סוטר על לחיו של המלך, מורט באוזניו ומכריחו לכרוע ארצה. ואז היה על המלך לומר: “לא חטאתי, הוי אדון הארצות, לא התרשלתי במילוי חובות לאלהותך הגדולה, לא הרסתי את בבל, לא פקדתי על חורבנה…” לאחר מכן היה הכהן משיב למלך את סמלי המלכות, סוטר שנית על לחיו ואם הופיעה דמעה – אות הוא כי בל שמע את התפילה. ואם אין מופיעה הדמעה – אות הוא כי בל זועם: יעלה אויב ויביא למפלת המלך.
בקיצור, שילוב של ראש שנה ויום דין עבור המלך ועבור עמו. על בסיס זה שיערו כמה חוקרי מקרא בראשית המאה ה-20 כי חג זה הוא המקור לראש השנה היהודי, שעיקרו המלכת ה’, וקישרו אליו כמה וכמה פרקי תהלים ‘מלכותיים’ שאולי יועדו ליום זה. כמה אף הרחיקו לכת וטענו כי המונח “יום ה’ ” שחוזר בתנ”ך עשרות פעמים, אינו אלא ראש השנה, שנועד להיות יומו של ה’, בו ממליכים אותו על הארץ וכדומה.
מלכים, כהנים וחידוש הברית
אני רוצה לקחת את הרעיון הזה צעד אחד קדימה, ולשער שאולי הוא רמוז כבר בתנ”ך, בשני מקומות המתארים טקס ברית בין העם לבין המלך – הראשון בימי יואש, והשני בימי יאשיהו:
ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית שָׁלַח יְהוֹיָדָע וַיִּקַּח אֶת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת לַכָּרִי וְלָרָצִים וַיָּבֵא אֹתָם אֵלָיו בֵּית ה’ וַיִּכְרֹת לָהֶם בְּרִית וַיַּשְׁבַּע אֹתָם בְּבֵית ה’ וַיַּרְא אֹתָם אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ… יב וַיּוֹצִא אֶת בֶּן הַמֶּלֶךְ וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַנֵּזֶר וְאֶת הָעֵדוּת וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ וַיִּמְשָׁחֻהוּ וַיַּכּוּ כָף וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ… יז וַיִּכְרֹת יְהוֹיָדָע אֶת הַבְּרִית בֵּין ה’ וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם לִהְיוֹת לְעָם לַה’ וּבֵין הַמֶּלֶךְ וּבֵין הָעָם. (מל”ב יב, ד-יז)
ח וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה’… יא וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו… א וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם…. וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת כָּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית ה’. ג וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה’ לָלֶכֶת אַחַר ה’ וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְאֶת עֵדְוֹתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית. (מל”ב כב ח – כג, ג)
שימו לב לצדדים הרבים המשותפים לשני האירועים: בשניהם מעורב הכהן הגדול (יהוידע, חלקיהו), בשניהם הוא ‘מפעיל’ את המלך, בשניהם נוכח רוב\כל העם, בשניהם נכרתת ברית בין ה’ ובין המלך ו\או העם, ובשניהם מופיע ספר התורה (בהנחה שזו משמעות ה’עדות’ בתיאור הראשון). הדבר היחיד שחסר הוא תאריך האירוע – וכאן אני מעז לשער שהיה זה בראש השנה*, התאריך בו נמשחו (אולי!) מלכי יהודה, בהשפעת (אולי!) החג הבבלי, שגם בו נכח הכהן הגדול ו’הפעיל’ את המלך, וגם בו חודש הקשר בין העם הבבלי לבין אלהיו.
* ראו הערתו של רוני, שכבר שיער כך Edwin R. Thiele.
פרשת נצבים וראש השנה
מעין ראיה נוספת לכך היא פרשת השבוע המקדימה תמיד את ראש השנה שלנו – הלא היא פרשת נצבים. פרשה זו היא המשך ישיר לפרשת כי תבוא, ובה נכרתה ברית בין ה’ לבין העם, ומודגש בה כי הברית נערכה עם כל העם והיא כרוכה בספר התורה – ואגב, המילה ‘ברית’ מופיעה שבע פעמים בדיוק בפסוקים אלו:
סט אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב… ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת… ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם… יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה… ל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם… (דברים כט, סט – ל, כד)
כלומר, בשבת שלפני ראש השנה אנחנו קוראים על כריתת ברית בין העם לבין אלהיו ומעורב בה ספר התורה… מעניין! אם נחזור לימי עזרא ונחמיה נוכל אולי להבין את התמיהה על מקורה של ההתעוררות העממית שחלה בדיוק באחד לחודש השביעי, שהובילה לחידוש מחויבותו של העם לעבודת ה’: אם אכן א’ תשרי היה יום ההמלכה וחידוש הברית בימי המלוכה, ייתכן שהעם ראה ביום הזה דווקא את היום המתאים ל’כנס התעוררות’, ועלייתו של כל העם לירושלים דחפה את מנהיגיו לחדש במובן מסוים את הברית, כפי שנהגו מלכי יהודה כמה עשרות\מאות שנים קודם לכן, וזה מה שגרם לעם לדרוש את הוצאת ספר התורה – אותו ספר שהופיע הן אצל יואש והן אצל יאשיהו, ושעליו למעשה נכרתה הברית.
ומה עם השופר?
נותר רק להסביר מה פשר התקיעות בשופר ביום זה – ובכן, זה פשוט: כשהמליכו מלך, תקעו בשופר!
לט וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה. (מל”א א)
לצערנו גם התאריך של האירוע הזה לא מצויין, אבל שימו לב שחנוכת המקדש בימי שלמה, שהיוותה גם המלכה מחדש של שלמה על העם, אירעה בחודש תשרי, אז…
ראש השנה = המלכה + חידוש הברית
אם ננסה לסכם את כל ההשערות עד כאן, נגיע לשחזור התיאורטי הבא:
בעקבות המנהג הבבלי העתיק, המלכת מלכי יהודה וישראל התבצעה בראש השנה שבתחילת חודש תשרי. טקס המלכה מלווה בדרך כלל בכריתת ברית בין המלך לבין העם – אך בעם ישראל התווספה לכך כריתת ברית בין העם לבין אלהיו, ברית שהתבצעה על “ספר הברית” = ספר התורה. לאחר חורבן הבית הופסק כמובן טקס ההמלכה הזה, אך העם זכר את היום הראשון לחודש השביעי כיום ‘מסוגל’ להתעוררות אמונית, ובימי שיבת ציון הביאה ההתעוררות הזו לחידוש העבודה בבית המקדש, ומאוחר יותר לחידוש המחויבות לספר התורה בו קרא עזרא. כחלק מהזיכרון ההיסטורי של מנהגי יום המלכת המלך, נהגו לתקוע בשופר באותו יום כמה וכמה פעמים, מה שהוביל לסדר התקיעות המורכב שקבעו חז”ל. בנוסף, הקריאה בתורה ‘סודרה’ כך שפרשת נצבים, שעיקרה כריתת הברית בין ה’ לבין העם על ספר בתורה, תיקרא תמיד לפני ראש השנה.
במילים אחרות, בניגוד מסוים לתיזה הידועה שראש השנה הומצא על ידי חז”ל בעקבות עזרא, נראה יותר שראש השנה הוא חג ישראלי עתיק, שאולי הושאל מן הבבלים, אך קיבל ‘טוויסט’ חשוב משלו בעם ישראל. התוכן שחז”ל יצקו בו אינו אלא חידוד והדגשה של מוטיבים שהיו בו הרבה קודם: המלכה, תקיעת שופר וחידוש הברית (אם כי זו האחרונה ‘נעלמה’ מהחג עצמו, ויש לעיין, בשנה הבאה…)
יש טענה ידועה של אדווין תיל, ולפיה רק הכתרת מלכי יהודה נעשתה בתשרי ואילו הכתרת מלכי ישראל נעשתה בניסן. זה מסביר לשיטתו את אי ההתאמות שהתגלו בתיארוכים המקראיים של המלוכות השונות.
https://en.wikipedia.org/wiki/The_Mysterious_Numbers_of_the_Hebrew_Kings
http://www.bible.ca/archeology/bible-archeology-maps-timeline-chronology-kings-prophets-assyrians-babylonians-egyptians-tisri-nisan-inclusive-accession-reckoning-divided-kingdom-dates-931-587bc.htm
נכון! שכחתי מזה… תודה!
עדכנתי בגוף הפוסט.
אברם, ברוך השב!
תיאוריה יפה, אם כי לא יותר מתיאוריה.
שכחת מקרא מפורש אחד ‘וחג האסיף בצאת השנה’, וכן שנת היובל נפתחת בתקיעת שופר ז(!) ביום הכיפורים. ואחר זה מסתבר שגם יחזקאל כיוון לתשרי, שהוא ראש השנה לשנים לעומת ניסן שהוא ר”ה לחדשים (=למניין)
ולשאלה החשובה באמת – אתה רוצה לומר שהיה ס”ת בימי יהואש, רחמנא ליצלן?
תודה! וזה יותר מתיאוריה – כי תיאוריה אפשר להפריך, ואילו את הרעיון הזה אי אפשר! :)
לגבי “וחג האסיף בצאת השנה” – היא הנותנת, שכן מה עם חג האחד לחודש?!
ולגבי ספר התורה – היה ספר תורה! השאלה מי כתב אותו!…
ברוך שובך אברהם.
על פי תורתו של הרב יואל בן נון: ה”שנה” המקראית היא השנה החקלאית. “למטר השמים תשתה מים… תמיד עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה…אם שמוע תשמעו, ונתתי מטר ארצכם בעיתו”. חודש תשרי הוא ראש השנה היחיד במובן זה, בו האסיף של השנה הקודמת והזריעה לקראת החורף.
הפסוק אומר כאן כמעט באופן מפורש את השגחת ה’ הנקבעת בראש השנה. אצל חז”ל ההרחבה ש”כל באי עולם” עוברים לפניו כבני מרון. אולי לשון גוזמא?
שכחתי לכתוב שכך כנראה הפשט בספר יחזקאל כדברי חז”ל כיוון שניסן לעולם אינו קרוי ראש השנה, למרות שהוא החודש הראשון. ולא שנא מתורת משה שגם שם זה כך.
תודה! ולהערותיך לא אוכל להחריש שכן:
א. לגבי “מראשית שנה” – הסבר קצת מוזר, כי הפסוק מדגיש: “תמיד… מראשית… ועד אחרית” – כלומר, כל הזמן, ולא רק בראש השנה כדברי חז”ל! קשיא.
ב. לגבי יחזקאל שכביכול קורא לתשרי “ראש השנה”- והלא דגוש הדגשתי שזאת הפעם היחידה בתנ”ך בה מוזכר הביטוי “ראש השנה”! ואם כן חז”ל לקחו את הביטוי ופירשו אותו על תשרי ומיניה וביה קבעו שגם יחזקאל מדבר על תשרי, והלא טאוטולוגיה היא? תיובתא.
א. כתירוץ לקו’ זו כתב בעל התניא שמכאן ראיה שארץ ישראל מתעלה בכל שנה, ולכן מראשית השנה ועד אחרית השנה, דלא הרי תשע”ז כהרי תשע”ו…
אבל אנחנו נסביר שאם “תמיד עיני ה’ אלהיך בה” ולא רק בראש השנה, אם כן בכך סגי וא”צ להוסיף את המילים “מראשית השנה” וכו’ אלא לרמוז על מה שנקבע בראש השנה. אבל מסכים שזה לא ראיה גמורה.
ב. הוכחות לכך ש”שנה” במקרא היא שנה חקלאית המתחילה ומסתיימת באיזור תשרי תמצא בדברי חבריי. ולכן יש לפרש שכשיחזקאל אומר “ראש השנה” הוא לא מתכוון לזה של לוח השנה (שלא היה קיים), אלא לשנה החקלאית האוניברסלית. וגם התורה כך!
בס”ד ד’ בתשרי ע”ו
דבר זה משולש בתורה שהשנה החקלאית מסתיימת בחג האסיף, ככתוב: ‘וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה’ (שמות כג,טז); ‘וחג האסיף תקופת השנה’ (שמות לד,כב). אף ‘מקץ שבע שנים’ חל ‘במעד שנת השמטה בחג הסכות’ (דברים לא,י).
השמחה הגדולה של השלמת השנה החקלאית, עלולה מטבעה להביא את האיכר המצליח לגאווה, למחשבה הפסולה ש’כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה’. כדי שיזכור בפסגת הצלחתו את בוראו הנותן לו ‘כח לעשות חיל’, נועד יום זכרון התרועה, בו שומע האדם את קול תרועת השופר, המזכיר לו כי ‘ה’ אלקיו עמו ותרועת מלך בו’ (במדבר כג,כא). בהמשך ליום התרועה בא יום הכפורים, שבו נטהרים האדם והעם, כדי שיוכלו לעלות בהר ה’ ולעמוד במקום קדשו נקיי כפיים וברי לבב.
על תקיעת השופר ‘בחדש’ (שהוא תמיד בלשון המקרא יום חידוש החודש), כהתכוננות לקראת החג הגדול העתיד לבוא בהמשך החודש, ‘חג האסיף תקופת השנה’, מלמדנו אסף, במזמור פא: ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”.
מדברי משורר התהלים אנו למדים, שביום החדש שבו תוקעים בשופר, חל גם ‘יום הולדת את פרעה’,’יום גנוסיא של מלכים’, שבו יצא יוסף ממאסרו כדי להנהיג את כל ארץ מצרים, יציאה שכל כולה טבועה בחותם הענווה, בתודעה ש’בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה’, כי לה’ המלוכה, והוא לבדו ממליך מלכים ומכלכל את מעשיהם.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ההכנה לחג האסיף, המתחילה ביום התרועה שבאחד לחודש וממשיכה ביום הכפורים שבעשור לחודש – מקבילה להכנת קרבן פסח מצרים, שנצטוו עליו בראש חודש, משכוהו בעשור לחודש והקריבוהו לה’ בארבעה עשר. וכאן האדם בא במקום השה. מתעורר באחד לחודש, מושך את עצמו ‘מגלולי מצרים’ בעשור, ובא ליראות את פני ה’ בחמישה עשר.
גם מההיבט החקלאי, יש משמעות לראש שנה כפול, בניסן ובתשרי.
מצד תפקידה של האדמה ככלי למילוי צרכיו של האדם – השיא הוא חג האסיף, שבו מביא האדם את פרי עמלו הביתה ופותח בשנת עמל חדשה.
לעומת זאת, מצד תפארתה של האדמה – השיא הוא חג האביב, ראשית הקציר, זמן לבלוב האילנות, שבו ‘לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו’.
שנת העמל מגיעה לשיאה בתשרי. שנת התפארת מגיעה לשיאה בחודש האביב, ואליה מתרפקים בגעגועים לאורך כל חדשי השנה.
ולגבי ‘בראש השנה באחד לחודש’ (יחזקאל מ,א), שבו מראה ה’ לנביא את תבנית הבית העתידי – מסתבר לפי עניינו שהוא יום הכפורים, יום התשובה מהעוונות, שהרי בהמשך הנבואה (מג,י-יא) מבואר הקשר האינטגרלי בין התשובה ללימוד ‘תורת הבית’:
‘אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם ומדדו את תכנית. ואם נכלמו מכל אשר עשו – צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וכל צורתו ואת כל חקתיו וכל צורתו וכל תורותו, הודע אותם וכתב לעיניהם וישמרו את כל צורתו ואת כל חקתיו ועשו אותם’.
בקיבוץ הגלויות ושיבת ציון, יש מצב שהגאולה קודמת לתשובה, וה’ מקבץ את עמו מן הגויים ומשיבם אל אדמתם, לא מפני שישראל ראויים לכך, אלא מפני חילול שמו בגויים, כפי שמנבא יחזקאל: ‘לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם’ (לו,כב). וכדי שיתקדש שם ה’ בגויים, הוא לוקח את ישראל מן הגויים, מקבצם מכל הארצות ומביאם אל אדמתם, ורק כאן מתקיים תהליך הטיהור: ‘וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם… ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה… ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם’ (לו,כה-כז).
לעומת זאת, לימוד ‘צורת הבית’ מותנה תנאי הכרחי ב’ואם נכלמו מעוונותיהם’, לבל ישוב הכשל שבאמונה ש’היכל ה” הוא ‘תעודת ביטוח’ המאפשרת לעשות הכל ללא מורא. להשראת השכינה בישראל יש הכרח בתשובה קודמת. כשם שבמלאכת המשכן החלו רק ביום הכפורים שבו ירד משה ובישר שנרצה עוון העגל – כך נמסרת ליחזקאל הנבואה על הבית העתידי ‘בראש השנה בעשור לחודש’, הזמן הראוי ל’ואם נכלמו מעונותיהם’.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ומה שונה ‘ראש השנה’ של יחזקאל, שבו נכלמים בני ישראל מעוונותיהם כדי לקבל את ‘תורת הבית’, מראש השנה הבבלי, שבו מצהיר המלך בגאווה שלא עבר על רצון אלילו, ואין כמוהו ראוי הוא לחזור ולקבל את ה’מנדט’…
גם אצלנו ‘בראש השנה בעשור לחודש’ נכנס הכהן הגדול לקדש הקדשים, אך הוא נכנס אחרי שהוא מתוודה, בראש ובראשונה על כשליו הוא: ‘אנא ה’ חטאתי עויתי פשעתי לפניך אני וביתי…’, ואינו בא בזכות, אלא מבקש מאלקיו לכפר למען שמו: ‘אנא בשם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך…’ – יחי ההבדל הקטן…
בס”ד ה’ באלול תשע”ו
המלכת המלך כרוכה באסיפת מנהיגי העם, ככתוב: ‘ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל’ (דברים לג,ה). אף ב’יום הולדת את פרעה’, בו מציין המלך את התחדשותו – מכנס המלך את שריו ועבדיו, ובוחן את המשך שירותם. וכבר הביא משורר מזמור פא את פקידתו של יוסף ומינויו על ארץ מצרים, כעדות ל’חוק לישראל משפט לאלקי יעקב’ הנערך ‘בכסה ליום חגנו’.
אף במזמור מז, המתאר את המלכת ה’ בעולם, שלרגלה נקראים כל העמים להריע לאלקים בקול רינה ‘כי ה’ עליון נורא מלך גדול על כל הארץ’ – כאשר ‘מלך אלקים על גוים אלקים ישב על כסא קדשו’, מתאספים נדיבי העמים, ‘נדיבי עמים נאספו עם אלקי אברהם’, וזוכים להגנת האלקים ‘כי לאלקים מגני ארץ מאד נעלה’.
התרועה בעת המלכת מלכו של עולם, יש בה כל הבחינות שבתרועה שנתבארו בפרשת החצוצרות (במדבר י). יש כאן תרועה לאסוף את העדה. יש כאן תרועה של שמחה כ’ביום שמחתכם ובמועדיכם’, ויש כאן תרועה של תחנונים ובקשת ישועה אם מאויב פיזי ואם מאויב רוחני, ויש כאן תרועה לקראת יציאה של היחיד, העם והעולם לדרך חדשה, לקראת מסע אל עולם טוב יותר.
בברכה, ש.צ. לוינגר
אולי הדגש על היות ‘יום הזכרון’ ‘ראש השנה’ הוצרך יותר בימי גלות ושעבוד. עם חופשי בארצו האוסף בשמחה את פרי עמלו -זקוק ל’יום זכרון’, שבו יביט אחורה בביקורת עצמית נוקבת כדי לרסן את גאוותו.
לעומת זאת, עם שבור ורצוץ הנתון גם בארצו לשפלות ושעבוד מלכויות ומרגיש כמה הוא דל פיזית ורוחנית – זקוק ל’יום זכרון’ במגמה הפוכה, שלא ליפול לייאוש, אלא לזכור את התקווה לעתיד טוב יותר. לעם במצב זה צריך להדגיש שיום זה אינו רק יום של ביקורת על העבר, אלא יום של ‘ראש השנה’, יום שמחה על שנה מתחדשת, שעמה מתחדשת תקווה ‘שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה עכשיו’.
ולפיכך מעודדים עזרא ונחמיה את בני עמם הבוכים בשמעם את דברי התורה על מצבם הרוחני הירוד: ‘לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו, ואל תעצבו כי חדות ה’ היא מעזכם’ (נחמיה ח,י). השמחה הכרוכה באחריות ודאגה לחלש ש’אין נכון לו’, היא שמחה אמיתית ‘חדוות ה”, הנותנת עוז ותעצומות לעם.
בנושא הפוסט יש לציין דאה”נ, רבי יוסי ורבי נתן פליגי אמתניתין ד”בני מרון” וסברי דאדם נידון בכל יום ובכל שעה (בהתאמה, ר”ה ט”ז א’). הגמרא (אמרו לפניי מלכויות, המלך הקדוש) פסקה כסתם משנה ומכאן התפילות והפיוטים. אפשר פשוט לפרש דהמשנה הבינה כן מסברה, בדיוק כשם שבפסח העולם נידון על התבואה כיוון שתקופת האביב היא קריטית לגמר הגידול של התבואה כידוע “ובעצרת על המים” כנ”ל, ואדם מתי יידון אם לא בראש השנה?
וכעת אפשר לומר שרעיון ההמלכה נובע מרעיון המשפט. בספר תהלים מצינו שיום המשפט הוא יום גדול ושמח במיוחד:
יא יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ. יב יַעֲלֹז שָׂדַי וְכָל אֲשֶׁר בּוֹ אָז יְרַנְּנוּ כָּל עֲצֵי יָעַר. יג לִפְנֵי ה’ כִּי בָא כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ יִשְׁפֹּט תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בֶּאֱמוּנָתוֹ… ה’ מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ יִשְׂמְחוּ אִיִּים רַבִּים”.
הנה המלוכה והמשפט כרוכים יחדיו. (האמת שחיברתי את הפרקים צו-צז).
בעצם מצאתי פסוק יותר חזק “וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ” (צט).
יצויין גם שהמשנה קיבלה ככל הנראה את דברי רבי אליעזר (נגד רבי יהושע, בניגוד לנוהג המקובל) שבתשרי נברא העולם. בריאת האדם במובן זה היא יום ההמלכה של הקב”ה, או במילים אחרות ראש השנה! (ויק”ר כ”ט א’). ראש השנה הוא יום המלוכה, ואין מלך בלי עם (אדם)*. אם כן על כרחך העולם נברא בכ”ה אלול, האדם ביום שישי והכל מסתדר… גישתו של רבי אליעזר חדרה לכל התפילות (זה היום תחילת מעשיך, היום הרת עולם) ואפילו למונחים הלכתיים (מולד בהר”ד). ואת יום ההמלכה חוגגים בכל שנה.
הייתי מוסיף שיש עניין של “משפט ביום הכתרה” שמצינו אצל פרעה עם שר המשקים ושר האופים. אבל שם זה יום הולדת. אם כי אני מאמין שהמנהג היה קיים בהמון ממלכות עתיקות, אולי תוכל להאיר את עיניי.
*אמנם מחבר ‘אדון עולם’ לא הרגיש או לא סבר כך “בטרם כל יציר נברא, אזי מלך שמו נקרא”.
בס”ד כ’ בטבת ע”ז
היום בו ‘עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים’ (שהוא ‘בכסה ליום חגנו’, כדברי תהלים פא), חל ‘מקץ שנתים ימים’ ליום צאת שר המשקים מכלאו ב’יום הולדת את פרעה’. נראה שחגגו את הולדת המלך בתאריך קבוע, בראש השנה למלכים.
בתהלים ב: ‘ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי. אספרה אל חק, ה’ אמר אלי: בני אתה, אני היום ילדתיך’ – משמע שהכתרת המלך נחשבת כלידתו מחדש, בהיות עולה מדרגה מאדם פרטי לאישיות ציבורית!
בברכה, ש.צ. לוינגר
תודה! תדע לך שאני מוצא עצמי יותר ויותר לומד את תגובותיך לעומק…
לאור הרעיון של ההמלכה כלידה מחדש, עיינתי בסיפור ההמלכה של שאול. והנה ביום המשיחה במפגש עם הנביאים:
וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ יְהוָה וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם, וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר.
אכן לידה מחדש. אך מעלה זו שמורה למלכי ישראל, לא די שהם נעשים אישיות ציבורית, גם רוח ה’ מפעמת בהם. אבל בנוהג שבעולם לפי מה שידוע לי היחס למלך יורש עצר הוא לא כ”קטן שנולד” אלא כמלך המעותד לכך מיום לידתו. לכן יש לפרש שפרעה היה מלך חדש (לא מהשושלת), או שרצתה ההשגחה ויוסף הוכתר ביום הולדת (ממש) את פרעה, כך קיבלה מלכותו משנה תוקף ויראת כבוד…
בס”ד כ”ב בטבת ע”ז
לדוד – שלום רב,
אצל מלכי האומות היתה ההכתרת המלך הופכת אותו מאדם לאל…
בברכה, ש.צ. לוינגר
פרעה שמינה את יוסף נולד מחדש גם כ’בעל תשובה’, שהיה מוכן להשפיל את גאוותו ולהודות שיש אדם חכם ממנו, ועוד עברי עבד ואסיר…
הפירוש הוא ‘קרוב’ לפשט אבל עדיין הייתי שמח אם היית מראה לי התייחסות מפורשת בממלכות עתיקות (בעיקר במצרים) ליום ההכתרה של המלך כיום לידתו.
בס”ד כ”ו בטבת ע”ז
לדוד שלום רב,
במאמרו של ד”ר מיכאל אביעוז, ‘יום הולדת’, הדף השבועי של רוניברסיטת בר-אילן, גליון 577 (וישב תשס”ה), הערה 3, מציין לחוקר בשם וסטרמן, שהציע בפירושו לספר בראשית את הרעיון ש’יום הולדת את פרעה’ הוא יום ההכתרה. אולי שם תמצא חומר נוסף על חגיגות יום ההולדת ויום ההכתרה במצרים.
בברכה, ש.צ. לוינגר
תודה
לפי מה שבדקתי קלאוס ווסטרמן (1909-2000) היה חוקר מקרא פרוטסטנטי, לימד באוניברסיטה של היידלברג. בדקתי הפסוק כפי שהוא אצל לותר:
Und es geschah des dritten Tages, da beging Pharao seinen Jahrestag;
אני חושב שיארסטאג (יום השנה) הוא בעצם כמו Geburtstag ולכן לאזניו של גרמני זה מצטלצל הרבה יותר “פשט”, כיוון שיום הכתרה גם יכול גם הוא להיקרא יום השנה… האפשרות השנייה היא שלותר תרגם כך במכוון, כלומר הוא סבר שאולי זה הפשט והשאיר את זה “פתוח”. אם אינני טועה (אברם?) זה היה דרכו בפירוש המקרא, וחכמה בגויים תאמין.
ככל שהצלחתי לראות, ווסטרמן דווקא פירש יום הולדת כפשוטו:
https://books.google.co.il/books?id=Vc7YAAAAMAAJ&q=birthday
אני ראיתי את הרעיון שיום הולדת = יום מלוכה אצל חוקר אחר עם שם ממוצא גרמני, ג’יימס הופמאייר*:
https://books.google.co.il/books?id=6Ileeam5iOYC&pg=PA91
הוא גם מפנה לתהלים ב (“וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי… בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ”) וגם להקבלה המעניינת בסוף מל”ב (כה, כז): “…נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל *בִּשְׁנַת מָלְכוֹ* אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא” (שימו לב לביטוי “נשא ראש”).
* הופמאייר הוא אמנם אמריקאי – אבל לפי ויקיפדיה הוא נולד ב… מצרים! אז מי לנו גדול וכו’.
בס”ד כ”ז בטבת תשע”ז
לדוד – שלום רב,
רש”ר הירש (שיום פקודתו חל היום) עמד על הבעייתיות של הביטוי ‘יום הולדת את פרעה’, שהיה אפשר לומר בקיצור ‘יום היוולד פרעה’, והעלה את הרעיון שאין זה כבודו של פרעה שידברו על היתו תינוק שנולד, ולכן השתמשו בביטוי ‘יום הולדת את’ – ‘היום בו סייעו לאימו של פרעה ללדת’.
הביטוי ‘יום הולדת את פרעה’ מובן יותר על פי מה שמביא ב’דעת מקרא’ בשם ‘ספר הישר’, שהמשתה נערך לכבוד הולדת בנו בכורו של פרעה (ו’את’ במובן ‘עם’ ‘אצל פרעה’).
אחד המגיבים ב’ויקיטקסט’ על ‘יום הולדת את פרעה’, חיזק כיוון זה באומרו שלו היה זמן המשתה צפוי מראש, כפי שהוא ביום הולדת או הכתרת המלך, הרי יכלו שר המשקים והאופים לפתור בקלות את חלומם על המשתה הצפוי בעוד שלושה ימים. אך הואיל ומדובר בהולדת בן המלך, לא יכלו לצפות את האירוע מראש.
בברכה, ש.צ. לוינגר
ואם הזכרנו את רש”ר הירש, אספר עליו ‘מופת ייקי’.
הרב הירש היה מקבל את שכרו מהקהילה לשלושה חדשים קלנדריים מראש. מתוך יושרו, התנה בצוואתו שאם יילך לעולמו באמצע הריבעון – יחזירו יורשיו לקהילה את הכסף שניתן עבור הימים שבהם כבר לא היה בין החיים. והנה הזדמן יום פטירתו בדיוק בסוף הריבעון, והוא מיצה את שכרו עד תום. יהיו מידותיו נר לרגלינו!
“בלשון הזו אמר להם: נצחוני בניי, נצחוני!…”
Pingback: מה לעזאזל?… (חלק א) | ארץ העברים
Pingback: הושענא רבה – Don't Panic! | ארץ העברים
מעניין מאד. מכאן אולי אפשר להסיק שדווקא א’ תשרי הוא ראש השנה למלכים ואילו א’ ניסן הוא ראש השנה לעולם, לבריאה. דבר המתאים לחודש האביב שמסמל את התחדשות הטבע.
אפשר להסתכל על העונות השנה כמשל לזמני היום. האביב הוא הבוקר ואילו הסתיו הוא הערב, שמגיע לפני הלילה – החורף. בלילה מתכנסים וישנים, ולכן הערב הוא סוף היום הפעיל. דבר המתאים לצאת השנה. ולעניין זה אפשר גם לקשר את השאלה מתי מתחיל היום במקרא. בערב או בבוקר?
נדמה לי שהמשנה קבעה שא’ ניסן הוא ר”ה למלכים, בגלל הכתובים בנחמיה א-ב, ע”ש.
ולגבי עונות השנה – יש כאן סכמטיות-יתר שמקורה באומות העולם, ר”ל – שהרי בארץ ישראל אין באמת 4 עונות…