Home » אנתרופולוגיה » לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב)

לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב)

hunter_vs_shepherd_questionבחלק הראשון העליתי את שאלת המפתח של פרשת תולדות – מדוע העדיף יצחק את עשו? התשובה המפורשת בפסוק “כִּי צַיִד בְּפִיו” כמו גם בפסוקים בהם יצחק מבקש מעשו לצוד לו “בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת” נראית תמוהה להפליא: וכי בשביל ברביקיו טוב העדיף יצחק את עשו?!
ההצעה שלי היתה להתעלם לרגע מההסבר ה’רשמי’ ולחפש הסבר אחר לזכותו של עשו – וזה נמצא בדמות פסוקי הסיום של הפרשה, מהם עולה כי בעוד שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, הרי שיעקב נותר רווק זקן עד גיל 77! לכן סביר היה לומר שיצחק העדיף את עשו, כי הוא לפחות התחתן ועתיד להקים דור המשך – ואילו יעקב לא היה רלוונטי למעשה כבן ממשיך.
הבעיה בהסבר הזה היא כמובן – מה עושים עם ‘ההסבר הקולינרי’ המפורש בפסוקים?!
הצעת חוקרי גרמניה היתה פשוטה – פרקים כה + כז הם מקור J (המספר על העדפת יצחק את עשו, גניבת הברכות וכו’), ואילו סוף כו + כח הוא מקור P (שלא יודע על כך דבר, ולדידו עשו נשא ‘שיקסעס’, אז רבקה שלחה את יעקב בעידוד יצחק לשאת לו אשה ‘פון אונזערע’) – כך חכמי אשכנז.
אלא שמתורתם של חכמי צרפת למדתי שאפשר להציע תשובה נאה הרבה יותר.

לאכול = להתחתן

כדרכי לאחרונה בעיתות משבר ומצוקה, אין לי על מי להישען אלא על קלוד לוי-שטראוס, אבי האנתרופולוגיה הסטרוקטורליסטית, ועל תלמידו הבריטי, חביב הבלוג, סר אדמונד רונלד ליץ’:

להתחתן = לאכול

להתחתן = לאכול

דומה כי בכל העולם מקובלת האנלוגיה בין מעשה ההזדווגות ומעשה האכילה, עד כדי כך שלשונות רבות מציינות את שניהם באותה המילה עצמה: בלשון היוּרוֹבָּה יש שם-פועל אחד בשביל “לאכול” ו”להתחתן”, שמובנו הכללי (‘הַשֵֹּג’, רכוש’) תואם את השימוש הצרפתי בשם-הפועל “consommer” (לקלוט, לצרוך) הן לגבי החתונה והן לגבי הארוחה.
(לוי-שטראוס, החשיבה הפראית, עמ’ 116)

אנתרופולוגים הבחינו שוב ושוב כי ישנה נטייה אוניברסלית ליצור קשרים פולחניים ומילוליים בין אכילה לבין מגע מיני. לכן תהיה זו השערה מסתברת להניח כי הדרך בה אנו מקטלגים בעלי חיים ביחס לאפשרות אכילתם, קשורה לדרך בה אנו מקטלגים בני אדם ביחס לאפשרות קיום יחסי מין.
(ליץ’, מאמר עם שם ארוך, עמ’ 42-43)

נשמע מוזר? ובכן לוי-שטראוס וליץ’ מביאים כמה וכמה דוגמאות כאלו מתרבויות העולם שלא מותירות מקום לספק – וכיהודה ועוד לקרא, אביא גם אני כמה דוגמאות כאלו, אבל ישירות מהמקרא, שלא תגידו שאצלנו זה לא קיים:

בפרשת וישב הקרבה ובאה, נקרא כיצד קיבל יוסף יד חופשית בבית אדוניו למעט “הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל” (לט, ו) – וכבר חז”ל הבינו שהכוונה לאשתו, שתופיע מייד בפסוק הבא. באופן דומה, בפרשת יתרו מוזמן משה לבית יתרו במשפט “קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם” (ב, כ), ושוב, בפסוק הבא אנו מתבשרים שהוא נושא לאשה את ציפורה. ואם נרחיק לספר משלי, הלא כתוב מפורש הוא (ל, כ): “כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן” – ותיאור עקיף יותר נמצא שם בסוף פרק ט המתאר את האשה המפתה המציעה “מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם”. אותה תופעה קיימת גם בשיר השירים (ד-ה), כאשר הרעיה מציעה לדודה: “יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו” והלה ממהר להיענות לה: “בָּאתִי לְגַנִּי… אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי”.
לאלו יש אולי להוסיף את חטא האכילה מעץ הדעת שלאחריו התגלה לאדם וחוה שהם ערומים, השקאת סיסרא בחלב\חמאה על ידי יעל, שבין רגליה כרע שכב (שו’ ד, יט), את בקשתו המוזרה של אמנון, שתמר תלבב לביבות לעיניו (שמ”ב יג, ו), ואולי גם את הביטוי התמוה ביחזקאל (יח) “כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא“.
התופעה קיימת לא רק במקרא, אלא גם (ואם לא למעלה מזה) בלשון חז”ל – ביטויים כמו “אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר”, “ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת”, “דמי פומא דאבא כדלא שריף תבשילא” שלא להזכיר את “ערכתי לו שולחן והפכו” ובהמשך שם “כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לבשר הבא מבית הטבח” ו… טוב, נראה לי שהמסר הובן (אגב, ברור שאמרות אלו לא מייצגות את מעמד האשה בעיני חז”ל, שהרי הם אמרו ש… אממ, הם אמרו ש… אהה! הם אמרו שלאשה יש בינה יתירה! זהו!…)

אני נושא אשה = אני אוכל חיה

אבל זה לא נגמר בבלשנות גרידא; שכן ליץ’ גילה שהאופן בו אנו משתמשים במילים מסוימות לגבי קטגוריה אחת עשוי ללמד על היחס שלנו לקטגוריה אחרת – וזוהי למעשה תמצית הטענה הסטרוקטורליסטית: אותו מבנה מחשבתי-לשוני קיים בתחומים שונים לחלוטין. שימו לב לדוגמאות הבאות (ראו פירוט לגבי בע”ח בתרשים להלן):

קטגוריית ‘בעל חי’: אני > חיית מחמד > בהמת משק > חיית שדה > חיית פרא
קטגוריית ‘מגורים’: אני > בית > חווה > שדה > יער
קטגוריית ‘משפחה’: אני > אחות > בת-דוד > שכנה > זרה

leach_animal_categories

הקיטלוג האנושי של בעלי חיים (לחצו להגדלה)

אם ניקח את הקטגוריה הראשונה לעומת השלישית, כאשר על הראשונה נביט בהקשרי אכילה ועל השלישית בהקשרי נישואין, נראה הקבלה מפליאה:
אני (נושא) אחות הוא טאבו חמור ברוב החברות; בהקבלה, אני (אוכל) חיית מחמד נחשב גם הוא לטאבו. אני (נושא) בת-דוד הוא אסור בדרך כלל, למעט חריגים; בהקבלה, אני (אוכל) בהמת משק כמו חמור או שור, אינו מקובל בדרך כלל, למעט בהמות צעירות שאינן עובדות או שגודלו לשם כך. אני (נושא) שכנה הוא קשר הנישואין המתבקש והמקובל; בהקבלה, אני (אוכל) חיית שדה הוא היתר האכילה הרווח ביותר בחברות ארכאיות. אני (נושא) זרה אינו עולה על הדעת בחברות כאלו; בהקבלה, אני (אוכל) חיית טרף אינו מתקבל על הדעת גם הוא.

יעקב-עשו, בית-שדה, משפחה-זרה

כזכור, לוי-שטראוס טען שהסטרוקטורה הבסיסית ביותר בעולם היא זו הבינארית, המבחינה בין צמדי מושגים הפוכים. הבה ננסה לבצע ניתוח שכזה לגבי דמותם של יעקב ועשו:

יעקב עשו
כה + כז (מקור J)
בית (אהל) שדה
צאן ציד
חלק שעיר
צעיר בכור
אמא אבא
סוף כו + כח (מקור P)
אמא אבא
אשה מהמשפחה אשה זרה

ראשית, הניתוח הזה מראה שהחלוקה למקורות נכונה אולי ברובד הגלוי, אבל ברובד הסמוי, שני המקורות חולקים את אותו ניגוד סטרוקטורלי – יעקב לעומת עשו, אמא לעומת אבא, אשה זרה לעומת אשה מהמשפחה.
שנית, וזה העיקר – אם נשלב את התובנה הזו עם הרעיון של ליץ’ נגיע (סוף-סוף) אל התשובה המיוחלת לשאלת העדפתו של יצחק את עשו, והסיבה הקולינרית-כביכול שנותן לה מקור J.
ובכן, התשובה היא פשוטה – “כִּי צַיִד בְּפִיו” = הוא נשא אשה זרה!
יעקב, איש הבית ו’הילד של אמא’, לא מסוגל להיות כעשו ולשאת אשה זרה – כמו שהוא לא מסוגל לצוד ציד.
עשו לעומתו, איש השדה ו’הילד של אבא’, אהוב על אביו בדיוק מהסיבה הזו.
ואם נזכור שיצחק קיבל את אשתו – בת המשפחה! – ב’דואר שליחים’ ומבלי שנשאל לרצונו, נוכל אולי להבין אותו…
כך שמקור J למעשה ממחיש בצורה מיתית-מטאפורית מה שמקור P כותב, כדרכו, בפשטות ריאליסטית – אלא ש- P הכהני מתנגד כמובן לרעיון הזה, ולכן הוא טורח להוסיף את הערותיו: “וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה” (כו, לה)… “וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו” (כח, ח) – אבל מהעובדה שעשו נשא אשה בגיל 40 בדיוק כאביו, וכן מסיפור גניבת הברכות כולו ברור שיצחק ראה בעשו את ממשיכו ולא את יעקב, ולא למרות שעשו נשא נשים זרות, אלא אולי בגלל העובדה הזו בדיוק!

הנא והמבושל, בשר הציד והנזיד

The Raw and the Cooked עטיפת הספר ועטיפת האלבום השי (והאחרון) של... 'קניבלים צעירים ונאים'!

The Raw and the Cooked
עטיפת הספר ועטיפת האלבום השני (והאחרון) של… ‘קניבלים צעירים ונאים’!

ואם חסרה לכם עוד ראיה לדבר (או לפחות זֵכר לדבר), הא לכם עוד רעיון מפורסם של לוי-שטראוס, בספרו “הנא והמבושל“, שנראה כאילו נכתב בעקבות סיפור נזיד העדשים שבפרשתנו.
בספר הזה מעלה לוי-שטראוס (עוד) רעיון מבריק, ולפיו הקיטלוג האנושי של האוכל הוא תוצר תרבותי בעל השלכות רבות על תפיסת העולם שלנו. למעשה, האדם מסוגל לאכול כמעט כל דבר – אז איך קורה שבכל תרבות ישנם דברים הנחשבים אכילים (כבש למשל), ישנם דברים הנחשבים אכילים אך אסורים באכילה (חזיר למשל), וישנם דברים שכלל אינם נחשבים אכילים (תוכי למשל)?
התשובה שלו היתה שהאוכל מכונן למעשה מיתוס תרבותי הנע בין שתי קטגוריות בינאריות – אוכל ‘נא’ (=טבע) ואוכל ‘מוכן’ (=תרבות) [לדעת גדולים ממני, ‘מוכן’ הוא תרגום יותר מדויק מאשר ‘מבושל’, ולא כאן המקום להאריך] – וכדברי ד”ר עוזי אלידע במאמרו המצוין והממצה על הספר:

לכל קטגוריה מוקנית דרגה שונה של יוקרה חברתית. חלק מן האוכל מתאים לגברים בלבד, חלק לנשים; חלק אסור לילדים; חלק יכול להיאכל רק בחגים וחלק אסור לבני דתות שונות. לוי-שטראוס טוען כי ישנם יחסים הפוכים בין דרגת הטרנספורמציה התרבותית לבין הערך החברתי המיוחס לסוגים שונים של בישול.

ואיך זה קשור אלינו? ובכן, בחלק הקודם כבר הערתי שאותה תמיהה על העדפת עשו בשל הסטייקים שלו יש לתמוה על מכירת הבכורה תמורת נזיד העדשים של יעקב. והנה מתברר, שהניגוד בין  צלוי למבושל מהווה אחד הצירים המכוננים את ההבחנה התרבותית בין טבע לתרבות, ובין גברים לנשים:

לכאורה יחסי מבושל\צלוי חופפים ליחסי מתקדם\מפגר. אולם היחסים יכולים להתחלף, שכן האוכל המבושל מוצב ביחס לאֶנְדוֹ-מטבח, למרחב הפנימי, האינטימי. הוא מזוהה עם המטבח המשפחתי (כמו החמין), המטבח של האשה והאם. הצלוי, לעומת זאת, מזוהה עם האקזו-מטבח, עם החגיגות הציבוריות המתנהלות במרחב הציבורי, תחת כיפת השמיים, ומתקשר עם עולם הגברים. (ההדגשות שלי. במקור, במקום ‘מבושל’ בא ‘מורתח’, והיינו-הך)

ובתרגום לפרשתנו: יצחק אהב את עשו איש השדה, היודע להכין צלי טוב – ואילו רבקה אהבה את יעקב, המעדיף לבשל נזיד, כמוה. עשו מן הסתם קינא ביעקב, כמו שיעקב מן הסתם קינא בעשו. לכן עשו היה מוכן למכור את בכורתו (=העדפתו על ידי אביו) תמורת נזיד העדשים (=התבשיל, המסמל את רבקה) – ואילו יעקב ביקש כמובן את ההיפך.
ולכן כשרבקה רוצה להכין “מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב” היא מצווה על יעקב ‘לעזוב את המטבח’ וללכת אל הצאן ולהביא שני גדיי עזים – הדבר הקרוב ביותר לציד שיעקב מסוגל אליו (כמובן שרבקה צלתה את הגדיים, ולא בישלה אותם – שהרי כתוב “לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי”!…)
במילים אחרות, לטבלה לעיל עלינו להוסיף\לחדד את הקטגוריות הבאות:

יעקב עשו
תבשיל (נזיד) צלי
גדיי עזים בשר ציד
אמא אבא
ילד גבר

הקטגוריה האחרונה (גבר-ילד) רומזת לכך שיעקב היה ‘ילדי’ במהותו (“איש חלק”!), ילד של אמא שהעדיף להיות במטבח מאשר בשדה – והתיקון לכך יופיע בפרשה הבאה, שם יעקב ימצא את עצמו עשרים שנה רק בשדה!
ועוד חזון למועד…

26 תגובות על “לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק ב)

  1. Pingback: לאכול, להתחתן, לאהוב – יצחק, עשו, יעקב (חלק א) | ארץ העברים

  2. כפי שציינת, הפירוש שלך יפה יותר. מרתק מאד להכיר רעיונות סטרוקטורליים (כתבתי את זה נכון?), אבל הסבירות שיש להם קשר לכתוב קטנים למדי. אנסה למנות.
    1. ראשית צריך להניח שלכותב היתה מודעות כלשהי להקבלה, אחרת לא ברור כיצד עולה בדעתו לתאר את האמת בצורה כזו. (הרי אתה עצמך שואל פעם ופעמיים האם אוכל מהווה הצדקה לאהבה, ואתה מניח שכולנו נזדהה עם השאלה למרות שאנו חיים את העברית בעלת ההקבלות.)
    2. יצחק למרבה הפלא כל ימיו נותר עם האישה המשפחתית, שאפילו לא הייתה פורייה במידה סבירה. אפילו כאשר אביו לקח נשים נוספות הוא לא העלה על דעתו את הרעיון. יתר על כן, כל חייו עסק בגידול צאן וזריעת שעורים ושאר מרעין בישין מסוג זה.
    3.אין שום רמז בכתוב, למיטב זכרוני, כי אכן המטעמים היו צלויים. ציד יכול להתפרש כחיות בר, צבי או יעל, שבשרן עשוי להיות טעים יותר.
    4. הם נאכלו עם לחם!

    בברכה

    • כרבקה בשעתה, אף אני אענה על ראשון ראשון:
      1. כל היופי בסטרוקטורליזם (כתבת נכון!) הוא האוניברסליות האנושית שלו – מהפרא, דרך האדם המקראי ועד לבני המערב, כולנו חושבים בבסיס באותו אופן. לכן תמצא הקבלות לשוניות, מיתוסים זהים וכו’ בין תרבויות שלא היה ביניהן שום קשר היסטורי! (לדוגמה – הזיהוי בין אוכל לבין יחסי מין).
      2. נכון – אבל זה בגלל שלא למדת פסיכולוגיה! (גם אני לא – האמור להלן הוא תיזה פופולרית:) וכי לא ידוע שהורים רוצים שילדיהם יהיו כל מה שהם לא העזו להיות?! ואכן יצחק היה היחיד בין האבות שהיה גם עובד אדמה ולא רק רועה צאן! כמובן שהוא לא היה צייד, יש גבול, זה עניין של ‘עשיו’! (במבטא יידישאי…)
      3. אכתוב לו רובי תורתי – כמו זר נחשבו… והלא קידמתי ורמזתי בפוסט להוכחה מוחצת לכך שרבקה צלתה את הגדי ולא בישלה אותו, שהרי כתוב בתורה בפירוש “לא תבשל גדי”, שלוש פעמים!!!…
      וברור שעשו הלך לצוד צבי או יעל – ולכן רבקה חיפשה את התחליף הקרוב ביחותר והביאה גדיי עיזים.
      4. ואין ‘לחם’ אלא ‘אשה’, כפי שהראית לדעת בציטוטים שהבאתי!

      • הצפיה מ'בן ממשיך': להשלים את המעבר מ'גר' ל'אזרח' says:

        בס”ד עש”ק ויצא ע”ז

        יצחק ה’צבר’, שארץ כנען היא מקום מולדתו, פועל בשאיפה להפסיק להיות ‘גר בארץ’ ולהיות כ’אזרח’ היושב על אדמתו כבעלים. בהתאם למגמה זו הוא זורע בארץ ומוצא בה ‘מאה שערים’. נראה שמשום כך העתיק את מקום מושבו הקבוע מחברון המיושבת בצפיפות אל ארץ הנגב הדלילה, ומנסה לתקוע בה יתד מוצק.

        אך לא די בקניית חזקה באדמה. מלבד ‘לעבדה’ צריך גם ‘לשמרה’. צריך להקים ‘כח מגן’ איתן שישמור על הנחלה מפני אויבים ושודדים. לתפקיד זה מוצא יצחק את עשיו, איש השדה וחובב הציד, כמועמד המתאים. מי שמצליח להילחם עם הארי והדוב – הוא שיצליח להיאבק גם עם אויב אנושי. והוא המתאים לדעת יצחק לייעוד של ‘יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים’.

        אך הברכה של יצחק שנועדה לעשיו, לא הסתפקה בהשלמה עם נטייתו הקיימת להרפתקאות ציד ולחימה. יצחק מייעד ל’בן הממשיך’ גם את המשך עיסוקו של יצחק עצמו – לעבוד את האדמה בזיעת אפיו ולהוציא ממנה ‘רוב דגן ותירוש’.

        לפי הברכה שייעד יצחק לעשיו, היה עשיו צריך לעבור ‘מהפך תודעתי’ של כמעט מאה ושמונים מעלות. להפוך מ’צייד’ ל’איכר’, הרואה בעבודת האדמה בשלוות השקט את עיקר ייעודו ובלחימה רק כורח המציאות. יצחק דורש מעשיו, לא פחות מאשר להפוך ל’יושב אהלים’ כאחיו יעקב.

        בסופו של דבר, מוטל הייעוד העתיק של האדם ‘לעבדה ולשמרה’ דווקא על האח השואף לחיי עמל יציבים. הוא שילמד את אחיו הגדול ואת האנושות כולה לעשות את העיקר עיקר ואת הטפל טפל.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • אפשר שחיבתו של יצחק לבנו הצייד קשורה גם למקום המרכזי שתופסת ההפתעה בעולמו של יצחק.

        כל הווייתו של יצחק באה להוריו בהפתעה: מי פילל ומי מילל שזקנים בני 90-100 יביאו ילד לעולם? והפתעתם זו הונצחה בשמו של הבן: יצחק.

        העקידה היא סיפור רצוף הפתעות. יצחק מתפלא ‘איה השה לעולה?’ ונרמז שהוא השה. הוא משלים עם המהפך והולך בלב שלם למסור את חייו, והנה הפתעה נוספת: הגזירה מתבטלת ובמקומו יוקרב איל שניצוד (!) ונאחז בסבך בקרניו!

        זיווגו של יצחק אף הוא בא לו בהפתעה. עבד אברהם מבקש שה’ ישלח לו נערה שתיאות לשאוב מים לו ולגמליו. והנה ‘טרם כלה לדבר’ ובקשתו מתמלאת מעבר למשוער והוא עומד משתאה. אף פגישתם של יצחק ורבקה באה בהפתעה. הוא בא באר לחי ראי והיא באה מחרן ופתאום נפגשים בדרך!

        הוא חופר בארות ורבים עמו, ולפתע הוא מוצא באר שעליה אין מריבה’ ומתפעל: ‘כי הרחיב לנו ה’ ופרינו בארץ’. בבאר הבאה לא רק שלא רבים איתו אלא מבקשים לכרות עימו ברית!

        הוא עמל וזורע, מתכנן ‘סוף מעשה במחשבה תחילה’, ולבסוף מופתע ומוצא ‘מאה שערים’, הרבה מעבר למצופה, ‘יגעת ומצאת’.

        לא פלא שהוא אוהב את שיח הציד שפיו של בנו מלא בו, עולם הציד המלא הרפתקאות והפתעות. הוא שולח את בנו לצוד כדי שיזכה בברכתו, אך לא מסתיר את התפעלותו מהצייד המוכשר שהצליח להקדים את שניהם, ומפטיר: ‘גם ברוך יהיה!’.

        יצחק הוא איש מעשה, הפועל יוזם ומתכנן, ומאידך יודע כמה העולם בלתי צפוי ומפתיע, עולם שבו ‘תוכנית טובה היא בסיס טוב לשינויים’, עולם שבו ‘א מענטש טראכט און ג-ט לאכט’, [= האדם מתכנן וה’ צוחק] – והוא כאיש אמונה, מחייך ומתאים את עצמו במהירות למציאות החדשה שזימן לו אלקיו.

        זה עולמו של מאמין: יגעת ומצאת, פעמים בכיוון אליו יגעת ופעמים בכיוון לגמרי שונה!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

  3. נפלא
    למקורות חז”ל יש להוסיף את משנת כתובות ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת

  4. אולי במעשה הרמאות של יעקב, זו התחלת הפיכת יעקב לגבר, מעשה הצייד הראשון, הוא צד את הברכות, את אביו.

    מעניין גם שבדרך כלל נישואים עם בני המשפחה המשמעות של זה היא השארות קרוב לבית, להורים ופה ההייפך עישיו נשאר קרוב, והתחתן עם השכנים, יעקב הלך רחוק.

    • זה רעיון! האמת שככה אולי הושע רואה אותו: “בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וָיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל…” – כלומר, הרמאות היא חלק מהכוח שלו.

  5. אפשר להזכיר את מה שחז”ל למדו מ”הנחש השיאני ואוכל”

  6. אך נראה שדווקא פירוש חז”ל מתאים יותר לפשט כמעט בצורה מילולית. כי ציד בפיו-צדו בפיו
    עשיו עשה כל שביכולתו להתחבב על אביו (ידע את כוח ברכותיו? לטש עיניים לירושה?), ויעקב, האיש תם וה”עדין” שהלך בדרכי האב ישב באוהל עם אמו- האבא שזכה להתגלות ה’ הוא קדוש. אפשר לראות את כל ההכנות שרבקה עושה עם יעקב לפני שהוא הולך לדבר איתו. ברור מהפרשה שבשלב זה של חייו המעורבות של יצחק בחיי בניו כבר היתה נמוכה, ועשיו עוד מתנהג עם אביו ב”סחבקיות”, מביא לו מהצייד שלו… אפשר לומר שהתמימות המחוספסת של עשיו נגעה ללב של האב הזקן. את יעקב הוא לא רואה (“ותכהין עיניו מראות-ויקרא את עשיו”).

    • תודה! והחמורים האלו ימתינו קצת בצד עד… טוב, עד שיגיעו חמורים אחרים בספר בראשית (בסיפור יוסף ואחיו)

  7. בס”ד ב’ בכסלו ע”ז

    כמעט כל ההתרחשויות הגורליות שבספר בראשית מתחילות באוכל.

    הבריאה הראשונה בארץ היו צמחים ופירות לאכילה. המצווה הראשונה שמצטוים אדם ואשתו היא על פירות האסורים והמותרים. נח מתחיל את שיקום העולם אחר המבול בייצור יין ושתייתו. אברהם מקבל את אורחיו בבן בקר רך וטוב ומתברך בבן. לוט מגיש לאורחיו מצות וניצל. אברהם עושה משתה ביום הגמל את יצחק ואז נופלת ההחלטה לגרש את ישמעאל.

    עבד אברהם מארס את רבקה ליצחק בסעודה שעושה משפחתה לכבודו. עשיו מוכר את בכורתו ליעקב באכילת לחם ונזיד עדשים. יצחק מברך ברב דגן ותירוש את בנו המכין לו סעודה. לבן משיא את בתו ליעקב במשתה. אף פרידתם של לבן ויעקב באה בסעודה. האחים מוכרים את יוסף ויושבים לאכול. הם יורדים למצרים כדי לשבור אוכל. כשבנימין מגיע – יושבים יוסף ואחיו לסעודה.

    ‘גדולה לגימה שמקרבת את הרחוקים’, האכילה ביחד היא ביטוי לקשר נפשי בין הסועדים (ולכן אנשים הסולדים זה מזה, כמו המצרים והעברים, אינם יכולים לאכול ציחד). בסעודה המשותפת יש צד טקסי.

    יתירה עליה הכנת סעודה לזולת, שהיא ביטוי ליחס כבוד כלפי מי שמכינים לו סעודה. מלכיצדק מכבד את אברהם המנצח בלחם ויין. אברהם מכין ומגיש סעודה לאורחיו. ובנו של יצחק החפץ בברכה מאביו, מבטא את הוקרתו ע”י הכנת סעודה והגשתה לאב.

    כדי לקבל החלטות גורליות צריך יישוב הדעת ושמחה, כשסועדים את הלב – הוא נפתח!

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ואולי ניתן לומר שתהליך האכילה מקביל לתהליך החשיבה. האדם קולט ‘חומר גלם’ מהמציאות ומעבד אותו מחדש. טוחן ולש, מפרק ומרכיב מחדש. קולט חלק מ’חומר הגלם’ לאנרגיה וחומרי בניין, ודוחה את מה שאינו מתאים לו. כך פועל הגוף בתהליך האכילה, וכך פועל השכל בתהליך החשיבה!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  8. חסרונם של ניתוחים סטרוקטורליסטיים כאלה (כמו של הרבה תאוריות חובקות-כל, מהמרקסיזם ועד מבני העומק של חומסקי) הוא שיש להם נטיה להיראות יפה במבט רחב אבל להתקשות כשאתה מגיע לפרטים הקטנים. האמנם ההבחנה בין בהמות המשק כמו שור וחמור שאולי אינן נאכלות לבין חיות השדה שנאכלות מחזיקה מים לנוכח קיומן של בהמות כמו פרות שגם עובדות וגם נאכלות (וגם נחלבות במקביל לכך שהן עובדות), או מול המונגולים שרוכבים על פרדות ושותים את דמן במהלך מסעות הציד? האם הקטגוריה של חיות מחמד שאינן נאכלות אינה מתערערת קצת מול הרגלם המעצבן של הסינים לזלול כלבים בהנאה? האם האינואיטים אינם אוכלים את הכלבים כשאלה אינם מביאים תועלת, והאם בצרפת אין נקניקים מבשר סוס? לי זה נראה כמו בניה של מבנה גדול על סמך הרגליה של התרבות המערבית בנקודת זמן נתונה. בהמות עבודה אינן נאכלות לרוב כי זה לא כדאי, וחיות טרף אינן נאכלות לרוב כי קשה ומסוכן לצוד אותן. אם יש מבנה תרבותי שיוצר הרחקה הוא נבנה על גבי המציאות הפרקטית הזו ולא להפך. בדומה לכך, נישואין עם אחות הם טאבו משום שהנסיון הוכיח לכל חברה שקיימה אותם שהם נגמרים רע ולא בגלל מאפיינים תרבותיים; לעומת זאת, נישואין בין בני דודים מקובלים בחברות רבות עד היום, וגם נישואין עם זרה (כמו למשל חטיפת נשים משבט אחר) הם פרקטיקה ידועה ומוכרת היטב.

    • טוב, אם היתה לנו תיאוריה חובקת-כל שהיא גם מדויקת, היינו בימות המשיח, לא?…
      אבל אולי לא הובנתי נכון – ברור שהתיאוריה הזו לא תקפה *לאותם בע”ח* בכל התרבויות! ליץ’ עצמו מביא כדוגמה את היחס האנגלו-אמריקאי המעריץ לכלבים וסוסים – שאכילתם נחשבת כאכילת חזיר אצל יהודים, בערך – לעומת היחס השונה לחלוטין אליהם במקומות אחרים (עמ’ 32-33). הרעיון הוא שבכל תרבות תהיה נטייה לקטלג בע”ח לפי: אכיל – לא אכיל – לא אֹכֶל, ובהקבלה יש נטייה לקטלג את הנשים בהתאם: ניתן להינשא – לא ניתן להינשא – לא רלוונטי להינשא.
      ליץ’, אגב, כותב בסוף מאמרו (שעסק בעיקר בניתוח הלשוני, לא האנתרופולוגי, של קיטלוג בע”ח) את הדברים הבאים:
      “לו ניתוח כזה היה תקף רק לשפה האנגלית הוא היה לא יותר ממשחק מילים. מבחינה מדעית, הניתוח מעניין רק אם הוא מעניק אפשרות לבצע ניתוח מקביל בשפות נוספות, שיציג תבנית דומה”.
      ואז הוא טורח ומוכיח את הרעיונות שלו גם מהשפה הקאצ’ינית (טיבט-בורמה), השונה לחלוטין מהאנגלית.

      נ”ב – כמה הערות קטנות, ממה שידוע לי:
      * פרות לא עובדות, אלא שוורים (גם במקרא).
      * כלבים אינם חיות מחמד בסין ולא באלסקה.
      * המונגולים שותים דם סוסים, לא פרדות.
      * במשפחות מלכותיות (הפרעונים, האצטקים) דווקא התחתנו עם אחיותיהם, ללא תוצאות שליליות.
      * נישואים עם זרה הם נדירים מאוד בחברות מסורתיות. ואם נדרש לחטוף, זה אומר שבני אותה תרבות חשים צורך לקיים טקס ל’שבירת’ הטאבו (ע”ע “הותרו שבטים לבוא זה בזה”!)

  9. טענה כמו “בכל תרבות יש נשים שניתן, שלא ניתן ושלא רלבנטי לשאת אותן” היא כללית כל-כך שכמעט אי אפשר לשלול אותה, אבל כאן אתה מציג היררכיה הרבה יותר מפורטת ומקובעת. אגב, יש הבדל גדול בין נשים שלגיטימי בתרבות מסוימת לשאת אותן לבין כאלה שלגיטימי לקיים איתן יחסים, ומושג הנישואין עצמו הוא כל-כך שונה בין תרבויות עד שקשה להעמיד אותן על בסיס השוואתי אחד – קראת אולי את הראיון לפני כמה שבועות במוסף הארץ עם הישראלית שחיה 15 שנה בקרב שבט המסאי ואת התאורים שלה לגבי הפלואידיות של מושגי המשפחה שם. בדומה לכך, היררכיה נוקשה בין סוגי בע”ח הנאכלים מתעלמת מכך שחלק מהקטגוריות כלל אינן קימות בתרבויות מסוימות, ואילו בעלי חיים שתפקידם אולי דומה כמעט בכל תרבות (עכברושים, צפרדעים, צבים, נחשים, חרקים) זוכים להתיחסות שונה באופן מהותי בתרבויות שונות.

    ואם כבר הערת הערות:
    – פרות עובדות, בוודאי. אם יש לך שור לא תעביד את הפרה, אבל אם אין לך וצריך לחרוש את השדה אז הפרה תעשה את זה. בררנות היא לוקסוס של מי שיש לו אפשרויות אחרות. כך גם בתנ”ך: מהי העגלה הערופה? עגלה אשר לא עובד בה, אשר לא משכה בעול (וכך גם הפרה האדומה). מה עושים הפלשתים כאשר הם רוצים לשלוח את ארון הברית חזרה? שמים אותו בעגלה רתומה לפרות. ומה אומר שמשון לפלשתים? לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי.

    – ספק בעיני אם מושג חיות המחמד קיים בכלל בחברה המסורתית בסין ובאלסקה (חיות מחמד גם הן לוקסוס של חברה עשירה). בכל מקרה, ברור שהכלבים הם בהמות עבודה בשתי החברות האלה – לשמירה ולמרעה בסין, לגרירה באלסקה. באופן כללי, החלוקה בין חיות מחמד לבהמות משק (נאכלות או לא) היא בעייתית כיוון שבין מגדלי בהמות לבין הבהמות נקשרים במקרים רבים קשרים רגשיים דומים מאד לאלה שלחיות מחמד.

    – סוסים או פרדות, לענייננו החשוב הוא שהמונגולים שותים את דמן של הבהמות שהם רוכבים עליהן (כפי שהבדואי יחלוב את הנאקה וגם ירכב עליה).

    – התוצאות הרפואיות השליליות של נישואי קרובים ידועות; בדיקות DNA שנערכו למומיה של תות אנך אמון הראו בעיות שנבעו מכך:
    http://www.medicalbag.com/grey-matter/impact-of-royal-inbreeding-part-iii/article/472635/
    Inbreeding within the royal families of ancient Egypt often led to stillbirths, along with defects and genetic disorders. The results of inbreeding certainly may have taken a toll on Tut himself.
    אתה יכול לראות תופעות דומות במשפחות המלוכה של אירופה בסוף המאה ה-19 (אם כי בדרגת חומרה נמוכה יותר בדרך כלל). אני עצמי מכיר משפחות שבהן נישואי קרובים בדרג בני דודים הובילו למוגבלויות של הצאצאים. מכאן נולד הטאבו: אני מניח שכאשר בני אדם ראו שהצאצאים של גילוי עריות הם לעתים קרובות פגומים, הם הסיקו מזה שהמעשה הוא פסול בעיני האלים. עם זאת, יתכן שאם מתקיימת שושלת שבמשך דורות רבים נישאת רק בתוך עצמה בסופו של דבר הגנים הבעייתיים נכחדים עם נשאיהם כך שנותרת אוכלוסיה ללא פגמים מובהקים.

    – אני לא בטוח שהנישואין עם זרה הם נדירים מאד; הם כמובן מוגבלים מעצם נדירות המפגש עם חברות אחרות באוכלוסיות שהמוביליות שלהן נמוכה, אבל זה לא בהכרח מלמד על טאבו. בתנ”ך למשל אתה רואה שבני ישראל, אם לא יושבים להם על הראש, שמחים מאד לשבות את כל הנשים שאפשר להניח עליהן יד ואפילו מקבלים זכות רשמית לעשות את זה במסגרת “אשת יפת תואר”. שלמה המלך אוהב נשים רבות מכל העמים שבסביבה הקרובה והרחוקה. יש בכך כמובן אלמנט של נישואין דיפלומטיים, אבל אין ספק שאילו זה היה דבר שהוא בגדר טאבו בין בני עמו הוא היה משתדל לצמצם את זה למינימום ההכרחי; מהכתובים דומה שזה היה לו מקור לגאווה ולכבוד. אגב, חטיפת נשים היא לא בהכרח טקס לשבירת טאבו, ובחברות מסוימות התקיימה גם בתוך השבט – כמבחן לגבריות, כדרך לעקוף נורמות של מוהר שהתיישנו וכו’.

    • טוב, בוא נסכם שהסטרוקטורליזם כנראה לא יביא ל’סדר עולמי חדש’ וניאלץ להודות בעובדה שלמרות שהוא מתחרז עם מרקסיזם, הוא לא מתיימר לקבוע לעולם איך צריך לחיות…:)
      בקיצור, זה כלי ב’ארגז הכלים של המפרש, עליו כתוב: “נא להפעיל בעת הצורך ונא להפעיל שיקול דעת!”

    • מיכה, לגבי נישואי קרובים כאן בארץ הקבוצה שהדבר בולט בה ביותר היא השומרונים

      בגלל שהם התחתנו בינם לבין עצמם והיו קבוצה קטנה מאוד אז זה גרם שלא מעט מהם הפכו לבעלי מומים -חירשים אילמים ועוד עיוותים חיצוניים – זה ניכר במיוחד אצל השומרונים שבהר גריזים שאפשרויות הנישואין מחוץ לעדתם באיזור לא קיימות [היהודים באיזור לא מתחתנים איתם וגם לא הערבים שהשומרונים עצמם גם לא מעוניינים בנישואין איתם] בעוד השומרונים מחולון רבים מהם מתחתנים עם יהודיות

      אם תסתובב בשכונה השומרונית בהר גריזים תראה על מה אני מדבר …….

  10. כיוון מרתק.
    הייתי מצרף לרשימה את שיר השירים, החל מהתייחסות לאשה ככרם (כרמי שלי לפניי- האלף לך שלמה) ועד הבילד אפ שבו הבחור מתלונן שהגן נעול והמעיין חתום, ואז הבחורה מרחיבה באיכויותיה ומסיימת ב”יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו” והוא, כגבר שמקבל הסכמה, לא מבזבז זמן ומיד בפסוק הבא “באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי”

  11. בס”ד י”ד בכסלו ע”ז

    דימויי האכילה והשתיה מצויירים בשיר השירים אף לגבי האוהבת, האומרת לאהוב ‘כי טובים דדיך מיין’, ומדמה אותו ל’תפוח בעצי היער’ אשר ‘פריו מתוק לחכי’.

    כמו באכילה, בה מתמזג האוכל בגופו של האוכל – אף באהבה יש התמזגות גמורה ליחידה אחת, ‘ודבק באשתו והיו לבשר אחד’.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ומה נורא המעשה בקניבלית ‘אח’לה גבר’ שאכלה גבר, והוא ‘אכל אותה’. וכל מי שצפה במחזה המחריד ‘חטף שוק’. ‘אכל את הלב’, ‘הרים רגלים’ וברח, או לאידך גיסא: ‘העלה לרשת’ וציין ‘אהבתי’ :)

  12. Pingback: על המצוות הבהמיות שבתורה | ארץ העברים

Leave a Reply to מיכהCancel reply