פרללומניה (Parallelomania) היתה כותרת מאמרו של הרב-ד”ר שמואל סאנדמל שפורסם ב-1962, שביקר בחריפות את הקְבּלת-היתר בין הכתבים השונים מימי הבית השני. מאז הפכה הפרללומניה למטבע לשון עובר לחוקר, וכל המבקש להשוות בין, נאמר, טקס גירוש רוחות אינדיאני עתיק לבין טקס פתיחת הדלת לאליהו הנביא, מקפיד להדגיש: “אמנם יש להיזהר מאוד מפרללומניה וכו’, א-ב-ל במקרה זה דווקא נראה כי…” – וכן על זה הדרך.

אז כהכנה לפרשת צַו הקרבה ובאה, ואולי גם לליל הסדר המהווה טקס ארוך וגדוש פרטים, אני הולך לחטוא בפרללומניה מהזן היותר גרוע – השוואה בין טקס הקמת המשכן שאירע (?) אי-אז לפני כ- 3300 שנה במדבר סיני, לבין הטקס ההינדי לאל האש אַגני (ה- Agnicayana) ששוחזר ביוזמת החוקר פריץ סטאל לפני כ- 40 שנה, בכפר בצפון הודו. הטקס מתועד בספרו של סטאל, AGNI – The Vedic Ritual of the Fire Altar, אבל יש לי תחושה שחלקכם (כמוני) לא תטרחו לקרוא את כולו – אז הנה הסרט, עליו כתבתי בקצרה בפוסט הקודם ושבעקבותיו הגיע סטאל למסקנתו המרעישה לפיה אין לטקסים שום משמעות מעבר לעצם קיומם:

פרללומניה באֹמֶר ובתמונה

כבר בפתיחת הסרט (דקה 2:27) מוצג שקף עם מידע כללי על הטקס, ובו מתגלות שלוש הקבלות מפתיעות בינו לבין טקס הקמת המשכן:

1. ההכנות לטקס – ההכנות לטקס האש ארכו מספר חודשים. הקמת המשכן ארכה (עפ”י חז”ל והמסתבר מהפסוקים) כ-5 חודשים, מתשרי עד ניסן.
2. משך הטקס – טקס האש ארך שנים עשר יום. גם טקס חנוכת המשכן נמשך 12 יום, בשל קרבנות הנשיאים (במדבר ז).
3. מספר המשתתפים בטקס – בטקס האש השתתפו 17 ברהמינים. בטקס חנוכת המשכן השתתפו אהרן + ארבעת בניו + שנים עשר הנשיאים = 17 איש. (טוב, התעלמתי ממשה…)

מעבר לאלו, ישנן עוד לא מעט הקבלות מעניינות הנראות בחוש – אז הנה רשימה של רובן + צילומי מסך, כאשר מול כל שלב בטקס מוצג הפסוק המקביל מפרשת צו ומשאר פרשיות המשכן:

	טקס ה- Agnicayana	הטקס המקראי
	מדידת איזור המקדש והמזבח שבמרכזו	כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה) וְהִנֵּה אִישׁ מַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת וּפְתִיל פִּשְׁתִּים בְּיָדוֹ… וַיָּמָד אֶת רֹחַב הַבִּנְיָן (יחזקאל מ)
	תכנון המזבח המרכזי (בצורת ציפור) שעתיד להיות מורכב מאלף לבֵנים	וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה… וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ (שמות לו)
	הכנת מתקן מרובע מעץ לטקס	וַיַּעַשׂ אֶת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ (שמות לז)
	הקמת המקדש מקרשים	וַיַּעַשׂ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים… (שמות לו)
	הכנת אֵזורי בד לבנים, וחבישתם ע”י הכהנים	וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט (ויקרא ח)
	כנ”ל, רק עם מצנפות ראש לבנות	וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ (ויקרא ח)
	איסוף שיחים מקוּדשים לקטורת ולמשקה הנסך	וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר… קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה… וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ (שמות ל)
	הזאת הנוזל המקודש שנעשה מתמצית ענפי עץ, על המזבח	וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים… (ויקרא ח)
	הבאת גדי כ’זכר לקרבן’ – אך הוא אינו נשחט!	וַיַּקְרֵב אֵת אֵיל הָעֹלָה וַיִּסְמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הָאָיִל (ויקרא ח)
	הדלקת אש על המזבח	וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ… (ויקרא ח)
	הקרבת מנחה מן הצומח במקום קרבן מן החי	וּמִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ לָקַח חַלַּת מַצָּה אַחַת וְחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד… וַיַּקְטֵר הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה מִלֻּאִים הֵם לְרֵיחַ נִיחֹחַ (ויקרא ח)
		וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים ד) – לא קשור, אבל הקטע עם הרמת הזרת עשה לי את זה :)

כמובן שישנם כמה וכמה הבדלים בין הטקסים, למשל הדקלום \ שירה הבלתי פוסקים שמלווים את הטקס ההינדי, תופעה שלכאורה לא היתה במשכן (שאלת “מקדש הדממה“), או הסיום המדהים של הטקס ההינדי בו שורפים את כל מקדש-המעט שנבנה, על עציו ועל קרבו. אבל ההבדל המהותי ביותר הוא ללא ספק (אי) שחיטת בעלי חיים בטקס.

שחיטת בעלי חיים – המרחק בין הודו לסיני

טקס הקמת המשכן לווה בשחיטה מסיבית של 280 בהמות (צאו וחשבו את קרבנות שבעת ימי המילואים + קרבנות היום השמיני + קרבנות הנשיאים). בטקס ההינדי, לעומת זאת, אמנם מביאים גדי למקדש, אבל לא שוחטים אותו – במקום זאת הם מקריבים מנחה מן הצומח. וכך אומר שם הכהן שמוביל את הטקס (32:28):

אנו דוחים בשאט-נפש את קרבן העז בטקס הזה. היו חמישה או ששה… (?) בטקס הזה, אבל קיבלנו החלטה להימנע מהקרבת עזים… יש כמה טקסים (?) בהם בשר העז מוחלף בצמחים (?), אז החלטנו לעשות כך גם בטקס הזה (תרגום שלי מאנגלית-הינדית בעייתית…)

לרובנו זה נראה מובן מאליו שהודים יתנגדו לשחיטת בעלי חיים – הם הרי מאמינים שהאדם מתגלגל בבהמה וההיפך, ויש להם את החבר’ה האלה שנזהרים לא לדרוך על נמלים וכו’. אבל כאן המקום לשחוט פרה קדושה ולהזכיר שהפולחן ההינדי המקורי התבסס כולו על שחיטת בע”ח, ולפי אחת הווֶדות העולם כולו נברא כתוצאה מקרבן אדם קוסמי (פּוּרוּשָׁה). ההתנגדות לשחיטה החלה למעשה עם עליית הבודהיזם במאה ה-5-6 לפנה”ס, עד שבשלב מסויים גם ההינדים השתכנעו ברובם שזה רעיון לא רע ועברו למנחות מן הצומח (ע”ע קרבנות הפרחים, הפֵּירות והחמאה בהודו של ימינו) – אבל לא כל ההינדים עברו את המהפך הזה: בנפאל, למשל, התקיים מדי חמש שנים חג הינדי לאֵלה גאדהימאי (Gadhimai), ובו נשחטו עשרות אלפי (!) בעלי חיים, מתאואים ועד תרנגולים. לא ייאמן, אבל החג הזה התקיים כסדרו עד 2009 (אז גברה עליהם יד איגודי צער בע”ח ושות’), במשהו שנראה כמו מגרש האימונים של דעא”ש… (לחצו כאן לכתבה בעברית + תמונות מטקס הגאדהימאי – קשה לצפייה!)

ואם כבר הזכרתי את הפרה הקדושה, לא אוכל להימנע מלציין את השערתו האפיקורסית של האנתרופולוג היהודי-אמריקאי הדגול מארווין האריס (Marvin Harris). הלה טען כי הפרה ההודית הקדושה – בדומה לדברי וולטייר על הקיסרות הרומית הקדושה – היא לא כ”כ פרה, לא כ”כ הודית ובטח לא קדושה… מדובר במיתוס שמקורו בהחלטה כלכלית נטו שרואה בפרה אינסטרומנט לייצור חלב ודשן במחיר עלות קרוב לאפס, שהשארתה בחיים רווחית יותר משחיטתה – מה שמסביר את מצבן המזעזע של חלק נכבד מהפרות בהודו. זאת מעבר לעובדה שפרות כן נשחטות גם בהודו ובשרן נמכר למוסלמים ול’שוק שחור’ של הינדים שאוכלים בשר, ולא כאן המקום להאריך.

חנוכת המשכן במבט סטרוקטורליסטי

טוב, אם נחזור לפרשת צו ולחנוכת המשכן שבמרכזה, מתבקש לשוב ולהציג את הרעיון המעניין של אחד מיקירי הבלוג, פרופ’ אדמונד ליץ’ זח”ל. בפוסט קודם סקרתי בקצרה את דבריו במאמר שכותרתו The logic of Sacrifice (לצערי לא נגיש אונליין), שבו שאל ליץ’ שאלה פשוטה אך תובענית: “מה עניין הריגת בעלי חיים לתקשורת בין האדם לבין האל?!” תשובתו, בקצרה, מוצגת באותו פוסט, עיינו שם בתרשים המוזר עם הכבש.
כאן אני רוצה להעיף מבט על תרשים אחר שמבוסס על תרשימיו של ליץ’ באותו מאמר:

התרשים מתאר את תפקידם של טקסים בכלל, כאשר טקס חנוכת המשכן המתואר בפרשת צו משמש לליץ’ כדוגמה כמעט מושלמת לכך:

אני מציע לאמץ את התיאוריה הזו למקרה מסוים של תיאור אתנוגרפי הנגיש לכולם: הסיפור המקראי של הקדשת אהרן לכהן גדול… בסיפורים אלו ההקשר האתנוגרפי הוא מיתולוגי: המשכן, כפי שמתואר בטקסט, הוא בלתי אפשרי מבחינה תרבותית, ארכיטקטונית וארכיאולוגית. אך הפירוט המדויק של הטקסים הקשורים בו הוא לחלוטין לא דמיוני… הדמיון לתהליכי קרבן שאני עצמי הייתי עד להם בכמה איזורים בדרום-מזרח אסיה הוא ללא ספק ראוי לציון. (עמ’ 141-140)

ליץ’ מראה כיצד המשכן מהווה איזור סף הנמצא במרכז מחנה ישראל, ומאפשר את תהליך התקרבותו של אהרן אל המפגש עם האל:

במונחים של טופוגרפיה מטאפיזית, המחנה מייצג את העולם הזה, וקדש הקדשים מייצג את העולם שמעבר. איזור הביניים, בו מתבצעת הפעולה האקטיבית של הפולחן, מחולק לשניים: החצר… והמשכן. המזבח, סביבו מרוכזת עיקר עבודת המשכן, עומד בין שני החלקים האלו של איזור הביניים; בכך הוא מהווה את הסף המציין את המעבר הטופוגרפי מנורמליות לאי-נורמליות, מהעולם הזה לעולם האחר.

ה’משכן’ ההינדי מועלה באש בסיום טקס ה- Agnicayana

כזכור, שיאו של המפגש בין אהרן וישראל ובין האלהים היה ירידת האש מן השמים שאכלה את הקרבן (ויקרא ט). ואכן, ליץ’ מצביע על חשיבותה של האש בתהליך:

האש על המזבח היא השער לעולם האחר, הערוץ דרכו העולה מועברת לאל, אך גם הערוץ דרכו כוחו של האל מתגלה אל האדם. (עמ’ 144)

כפי שראינו לעיל, גם ההינדים הפנימו את המסר הזה ובצורה אולי קצת מוקצנת…