“בוא נראה מי אתה: קָטָלאני?”
“כן”.
“זר?” (=לא צועני).
“כן”.
“והומוסקסואל?“.
“כן” (צחוק חינני).
“והתוצאה של זה – אחת הדמויות הגדולות של הפלמנקו!”

מתוך הראיון עם מיגל פובדה

זה קטע מתוך ראיון מפתיע עם מיגֶל פּוֹבֶדָה (בן 45), שנחשב לאחד מזמרי הפלמנקו הגדולים בספרד בעשור האחרון. מיגל הוא שילוב קטלני בין נוכחות בימתית א-לה ברי סחרוף, דיוק קולי מוזיקלי א-לה מתי כספי, ואישיות צנועה אך כובשת א-לה אביתר בנאי (נניח…) והדבר המפליא הוא, כמו שעקץ אותו המראיין, שהוא זר מוחלט בעולם הפלמנקו: הוא מקטלוניה הצפונבונית ולא מאנדלוסיה הדרומית, מולדת הפלמנקו; הוא Payo = זר, ולא Gitano, צועני; והשיא – הוא הומוסקסואל (להלן ה”ס), בניגוד לסטריאוטיפ המאצ’ואיסטי לכאורה של זמרי הפלמנקו.

מילכוד 2X2

כמובן שכל ההקדמה הזו לא באה אלא כנגד הסערה הלהט”בית התורנית, תרתי משמע – והרי החדשות ועיקרן תחילה: אין ולא יהיה “פתרון” לקונפליקט הזה בישראל, לא מהצד הדתי ולא מהצד החילוני. זאת מהסיבה הפשוטה ששני הצדדים נמצאים במילכוד כפול, בבחינת אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי.

הציבור הדתי – תורה vs מדע, אמונה vs מציאות

בגדול, אדם דתי ממוצע מאמין בהנחות היסוד הבאות – גם אם מן השפה ולחוץ:
1) אלוהים ברא את האדם.
2) אלוהים נתן לאדם את התורה.
3) בתורה כתוב שה”ס היא תועבה.
מכאן נובע שלא ייתכן שאדם יהיה ה”ס באמת, כי אז ייצא שבורא האדם סתר את עצמו בתורה שנתן, מש”ל.

דא עקא, שלוש ההנחות אינן נכונות לפי המדע, והמסקנה מהן סותרת את המציאות:
1) אלוהים לא ברא את האדם, מקסימום את הקוף, שממנו התפתח האדם בצורה מתועדת מדעית.
2) אלוהים לא נתן את התורה, לפחות לא כפי שהיא לפנינו, כפי שניתן להיווכח די בקלות.
3) בתורה כתוב שמשכב זכר הוא תועבה, יחד עם שריפת הבנים למולך ומשכב בהמה – מההקשר ברור שאין הכוונה להתאהבות ה”ס  אלא למה שכיניתי בפוסט דרמטי אחר “ברבריות פולחנית“.
והמסקנה לפיה לא ייתכן שאדם יהיה ה”ס “באמת”, סותרת את המציאות – כי אנו נתקלים בה”ס על כל צעד ושעל, מההיסטוריה העתיקה ועד ימינו.

הציבור החילוני – גנטיקה vs תרבות, פיזיולוגיה vs זהות

גם האדם החילוני הממוצע שרוי בקונפליקט: מצד אחד התעמולה הלהט”בית טוענת שמדובר בתכונה מוּלדת וכל ניסיון לשנות אותה כמוהו כניסיון לשנות את צבע השיער; או בקיצור – מדובר בגנטיקה. מצד שני, מההיסטוריה האנושית אנחנו יודעים שיחסים חד-מיניים היו נפוצים בכמה תרבויות, בעוד שבאחרות היה מדובר בטאבו – ואין כמעט ספק שמדובר בעניין שחלקו תרבותי. מה גם שלו היה זה עניין גנטי, האבולוציה היתה אמורה להכחיד את הגֶן הה”סי כבר מזמן, שהרי הוא מונע הִתרַבות של הה”ס (הומו סאפיינס)!
לא זו אף זו, הלהט”ב המצוי טוען בלהט – ובצדק! – שה”ס היא עניין של זהות עצמית, וטיפולי המרה משמעם היא מחיקת זהותו של האדם – אבל אם מדובר במעין תכונה גנטית-פיזיולוגית, איך היא הפכה לעניין של זהות? האם נהיה מוכנים לטעון, למשל, שנטייה להשמנה היא עניין של זהות, ונצא למסע צלב כנגד תעשיית הדיאטות ומכוני הכושר בטענה שהם מוחקים את זהותו של השמן?!
כמובן שיש הרבה מה להרחיב בנושא הזה, אבל יואב שורק כבר עשה את העבודה מצויין, לפחות בחצי הראשון של המאמר הזה – עם החצי השני פחות הסכמתי, ובעיקר הטענה לפיה צריך להפסיק להגדיר את הה”ס כ”זהות” – זה רעיון נכון תיאורטית, אבל לא רלוונטי בפועל. אין שום ספק כיום שה”ס נתפסת כעניין זהותי עמוק, וכל הררי המילים ממישל פוקו ועד הרב טאו לא ישנו את זה.

גישת התמורות כנגד גישת ההמרה

די במקרה, בפוסט הקודם סקרתי את “גישת התמורות” מבית מדרשה של ישיבת מעלה גלבוע. הגישה טוענת, בקצרה, שחוקי התורה עברו “תמורות” בארבעים שנות הנדודים במדבר, ושלמעשה אלוהים עדכן את חוקי התורה, שניתנה זה לא מכבר, תוך כדי תנועה. יתרה מכך, הגישה טוענת שאלוהים התווה לעיתים כיוון של התקדמות, במעין רמז לדורות הבאים שיעדכנו את החוקים בעצמם – כשהדוגמה הבולטת היא היחס לעבד שהולך ומתפתח מפרימיטיביות יחסית בספר שמות, להומניות מתקדמת בספר דברים. אם ננסה ליישם את גישת התמורות לעניין הרגיש של היחס הדתי לה”ס, ניאלץ להודות שהגיע הזמן להמיר גישות בעייתיות כמו טיפולי המרה בגישות מכילות יותר. ואני יודע שאף אחד לא ביקש את זה ממני, אבל כבונוס לקוראים, הריני להציג את עיקרי הגישה העדכנית לה”ס – עיקרים אלו לא מחליפים את י”ג העיקרים של הרמב”ם, כמובן, אבל הם מעין קריאת כיוון שיכולה להיות מקובלת, אולי, על הציבור הדתי:

1) ה”ס היא עובדה אנושית קיימת, שנובעת מטבע האדם – ולא יחדל ה”ס מקרב הארץ.
2) “משכב זכר” בתורה מתייחס לתופעה שנעה בין מעשה סדום לבין זנות פולחנית, ואין בתורה שום התייחסות למציאות של יחסי אהבה או משיכה ה”ס.
3) אין ספק שהתורה + היהדות (זה לא תמיד אותו דבר!) דוגלות ביחסים בין המינים ולא ביחסים ה”ס.
4) אין ספק שה”ס היא גם הבנייה תרבותית – אבל זה פועל לשני הכיוונים: מחד, ניתן להגביל אותה; מאידך, ניתן להכיל אותה. וזה מחזיר אותי למה שפתחתי בו…

בחזרה לפלמנקו!

שיער ארוך, שרשראות ובכי…

ככתוב לעיל, לזמרי הפלמנקו יש סטריאוטיפ מצ’ואיסטי מובנה, לכאורה. ולמה לכאורה? כי באופן מפתיע, יש כמה מאפיינים “נשיים” בזירת הפלמנקו הגברית (וכן, קראתי את “מין ומזג” – אני מדבר על הסטריאוטיפ, לא על המציאות:). קודם כל, גם אם זה נשמע הזוי, עובדה היא שלרוב אמני הפלמנקו יש שיער ארוך. לא זו בלבד, אלא שרובם עונדים שרשראות, צמידים ועגילים. וכמובן – הם נוהגים לשיר באופן שגובל בבכי. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?…

אבל חוץ מהמאפיינים החיצוניים האלה, תרבות הפלמנקו מעניקה יחס שוויוני לגמרי לנשים – ואין שום הבדל או אפליה בין זמרים לזמרות, ובין רקדנים לרקדניות* – שלא לדבר על דברים כמו התנגדות לשירת נשים או להופעות מעורבות. כתוצאה מכך הנושא של יחסים בין המינים הוא הרבה פחות “נפיץ” מאשר בחברה שמרנית דתית כמו אצלנו, ולכן – אולי – מוכנים לקבל בלי סיבוכי-יתר אמן גדול כמו מיגל פובדה שמופיע יחד עם ולפני קהלים צועניים-מסורתיים למהדרין (נסו לחשוב על עברי לידר, למשל, מופיע בישיבת “הר המור”!)
* הבדל אחד מעניין הוא העובדה שאין כמעט גיטריסטיות פלמנקו – אבל נראה לי שזה נובע דווקא מהעובדה שהגיטריסט היה במשך עשורים רבים תפקיד רקע בלבד, שדרש אופי מופנם יחסית, אבל אני משאיר את זה לדוקטורט הבא שלי:)

אבל זה לא נגמר כאן – אחד מהיוצרים האהובים ביותר על אמני הפלמנקו הוא לא אחר מאשר פדריקו גרסיה לורקה הי”ד – האמן המיוסר והה”ס המוצהר, שנרצח בגיל 38 ע”י חייליו הברבריים של פרנקו. לורקה היה אולי הדמות החשובה ביותר בביסוסו של הפלמנקו כתרבות ספרדית, וכדברי ויקיפדיה:

כיליד אנדלוסיה הושפע לורקה מתרבות הפלמנקו שבאזור. הוא נהג לאסוף שירי פלמנקו עממיים והביא כמה מהם יחד ב”אוסף של שירים פופולריים מוקדמים”. לורקה אף הקליט את עצמו שר שירי פלמנקו על הפסנתר ב-1931. במשך השנים נהגו אמני פלמנקו רבים כמו פאקו דה לוסיה, קאמארון דה לה איסְלָה ואנריקו מוֹרֶנְטֶה לבצע שירים של לורקה תוך אינטרפרטציה אישית שלהם.

כל זה, כאמור, בחברה שהא מסורתית ושמרנית בהרבה תחומים, ושבה ערך המשפחה הוא כמעט קדוש: רוב אמני הפלמנקו מגיעים ממשפחות מרובות ילדים, תוכניות הטלוויזיה של Canal Sur מארחות משפחות פלמנקו שלמות לתוכנית לייט נייט שכוללות שירה משותפת של המשפחה, ובכל האירועים והחגים מתכנסת המשפחה יחד, מהסבא-רבא ועד אחרון הנינים – ועדיין, אין להם שום בעיה לכבד ואפילו להעריץ אמנים ה”ס, מפדריקו לורקה ועד מיגל פובדה…

אז לסיום, הנה אחת מהמחוות של עולם הפלמנקו לפדריקו גרסיה לורקה זי”ע – ביצוע יוצא דופן לשירו Anda Jaleo, בסגנון Bulerías תוך שילוב גיטרות, כלי הקשה ו…כלי קשת!