Home » מקרא » וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון

וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון

(בהמשך לפוסט הקודם על אסון הקורונה)
סיפורו של גדעון\ירובעל ונצחונו המופלא על מדיין מהדהד בהיסטוריה הישראלית כבר מסוף תקופת השופטים. שמואל מזכיר אותו בשורה אחת עם שופטים חשובים אחרים שהצילו את ישראל: "וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם" (שמ"א יב, יא); בתהלים פג מבקש המשורר שה' יכה באויבי ישראל "כְּעֹרֵב וְכִזְאֵב וּכְזֶבַח וּכְצַלְמֻנָּע כָּל נְסִיכֵמוֹ", ובישעיהו ט-י מתואר נצחון עתידי גדול על האויב האשורי במילים הבאות:

הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל… שָׂמְחוּ לְפָנֶיךָ כְּשִׂמְחַת בַּקָּצִיר כַּאֲשֶׁר יָגִילוּ בְּחַלְּקָם שָׁלָל. כִּי אֶת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵת מַטֵּה שִׁכְמוֹ שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בּוֹ הַחִתֹּתָ כְּיוֹם מִדְיָן. (ט, א-ג)
וְעוֹרֵר עָלָיו ה' צְבָאוֹת שׁוֹט כְּמַכַּת מִדְיָן בְּצוּר עוֹרֵב וּמַטֵּהוּ עַל הַיָּם וּנְשָׂאוֹ בְּדֶרֶךְ מִצְרָיִם. (י, כו)

מאוחר יותר, בתקופת הבית השני, אנחנו פוגשים את יהודה המכבי שמחקה בבירור את פעולותיו של גדעון (שחרור לוחמים לפני הקרב, תכסיסי מלחמה, רדיפה עיקשת אחרי האויב) – אם כי באופן קצת מפתיע, הוא לא מזכיר אותו בנאומיו למרות שהוא מזכיר למשל את גבורת דוד וגבורת יונתן (מקבים א ד, ל). במסורת הנוצרית גדעון הפך לסמל של משרת האל הלוחם בכפירה ואף זכה לכך שאגודת "הגדעונים" תניח תנ"ך על שמו בכל מלון בארה"ב.

אבל את שיא תפארתו זכה גדעון המנוח להשיג רק בראשית המאה ה-20 עם התעוררות התנועה הציונית בארץ ישראל: ב- 1913 הוקם ארגון הנוער "הגדעונים" שהיווה את הבסיס לניל"י, ב- 1938 הקים וינגייט את "פלגות הלילה המיוחדות" שכונו גם הן "גדעונים", ושנתיים מאוחר יותר פיקד אותו וינגייט על "Gideon Force" אותו הקים לסייע לאתיופים במלחמתם באיטלקים; מאוחר יותר נקרא גדוד 13 של גולני על שמו, וכנ"ל יחידת המסתערבים של המשטרה – ואמרתו המפורסמת "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" נחקקה על אחד מקירות הבטון האימתניים של בה"ד 1.

ה'חריקות' המוזרות בסיפור גדעון

טוב, אלו היו 60 שניות על גדעון מאז ועד היום. אבל אם נחזור לסיפור המקראי, נראה שגבורתו של גדעון עומדת בסתירה לכמה מהפעולות שלו, שחלקן מתמיה ומוזר. הסיפור עצמו, רק להזכיר, מחזיק שלושה פרקים ארוכים (שופטים ו-ז-ח), שניתן לחלק אותם באופן הבא:

  • פתיחה – האויב המדייני ותוכחת הנביא (ו, א-י)
  • מלאך ה' פוגש בגדעון (ו, יא-כד)
  • גדעון הורס את מזבח הבעל של אביו (ו, כה-לב)
  • מדיין עולים למלחמה, מבחן הגיזה הכפול (ו, לג-מ)
  • שחרור רוב הצבא בעין חרוד (ז, א-ח)
  • גדעון ונערו יורדים למחנה מדיין (ז, ט-יד)
  • גדעון מכה במדיין, הריגת עורב וזאב (ז, יט-כה)
  • גדעון מתמודד עם אנשי אפרים, פנואל וסוכות (ח, א-ט)
  • גדעון משיג והורג את זבח וצלמונע (ח, י-כא)
  • הצעת המלוכה ומעשה האפוד (ח, כב-כז)
  • חתימת הסיפור (ח, כח-לה)

במבט-על נראה שאכן מדובר בסיפור גבורה קלאסי, בו הגיבור מתחיל כאיש פשוט, אולי אפילו אנטי-גיבור ("וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה") ואז אוזר אומץ ומתגלה כמנהיג ללא חת, שנוקם באויביו נגד כל הסיכויים עד לתבוסתם המוחלטת. אלא שעיון מעמיק יותר מעלה מספר 'חריקות' ותמיהות:

א) מבחן הגיזה הכפול (ו, לו-מ) – השאלה המתבקשת היא ממה בכלל חשש גדעון? הלא כמה פסוקים קודם לכן המלאך הבטיח לו תשועה ונתן לו אות?!
יחזקאל קויפמן בפירושו לשופטים (עמ' 170) טוען כי זו לא ממש קושיה, שכן "דרישה באלוהים רב-פעמית וריבוי של אותות הם מסגנון האגדה העתיקה", והוא מציין כדוגמה לכך את שאלתו של אברהם "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית טו ח) בעוד ששני פסוקים בלבד קודם לכן נאמר "והאמין בה'" (שם ו). בנוסף, וכפי שהוצע ע"י חוקרים נוספים, נראה כי אין מנוס מהזזה קטנה לאחור של סיפור הגיזה, כך שיהווה המשך ישיר למפגש עם המלאך (לאחר פס' כד). הרי לאחר השליחות המאוד לא פשוטה שהוטלה עליו, גדעון ביקש במפורש "וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי" (פס' יז) – ואות כזה לא ממש ניתן!
עם זאת, עדיין תמוה מאוד מדוע נזקק גדעון לשני אותות, שגרמו לעיכוב של שני ימים ולילות ביציאה למלחמה?

ב) שחרור רוב הצבא בעין חרוד (ז, א-ח) – המספֵּר טורח ומקדים את דברי ה', לפיהם החשש מהתפארות ישראל הוא זה שהוביל ל'סינון' הלוחמים. אבל זה מתאים למבחן המלקקים שקורה בסוף – השאלה הגדולה היא לגבי מה שקורה בהתחלה: גדעון מכריז על שחרור היראים והחרדים, בהתאם לחוק בדברים כ (אם כי זה המקום היחיד במקרא בו הוא ממומש, וע"ע יהודה המקבי) – אבל התוצאה המדהימה היא ש- כ- 70% מהלוחמים עוזבים! מה גרם ל- 22 אלף איש לנטוש את המערכה עוד לפני שהתחילה? וכי הם לא ידעו לקראת מה הם הולכים? והלא הם חוו על בשרם את כוחם של המדיינים!

ג) גדעון ונערו יורדים למחנה מדיין (ז, ט-יד) – כאילו לא די בהבטחה המפורשת ממלאך ה', ובמבחן הכפול בו 'טרח' ה' להוכיח לגדעון שמדיין יפלו בידיו, נראה כי גדעון עדיין פוחד! עד כדי כך שה' צריך לשכנע אותו בטריק ילדותי של שמיעת החלום ושברו, בו לוחם מדייני מזכיר במפורש – ואולי אפילו דיבר בעברית? – את שמו של גדעון בן יואש…
אגב, נראה כי כבר יוסף בן מתתיהו חש בקושי הזה, ולכן הוא מוסיף (קדמוניות היהודים ה, ג, 218): "וגדעון היה שרוי בפחד, הואיל ואמר לו אלוהים לתקוף בלילה".

ד) ההזעקה הכפולה והיעלמותו של זבולון – בתחילת הסיפור, עוד לפני מבחן הגיזה, מסופר "וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכָל מְנַשֶּׁה… בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם". והנה, אחרי ההתנפלות של גדעון על מחנה מדיין נמסר לנו (ז, כג)  "וַיִּצָּעֵק אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִנַּפְתָּלִי וּמִן אָשֵׁר וּמִן כָּל מְנַשֶּׁה וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרֵי מִדְיָן" – וכאן הבן שואל: למה היה צריך להזעיק אותם שוב? ואם כבר, להיכן נעלם זבולון?!

ה) הרג אחי גדעון (ח, יח) – רגע לפני סוף הסיפור, נתקל הקורא המאושר בידיעה מזעזעת: "וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע: אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר?" ומייד מתבררת התשובה הנוראה: "אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם!" כלומר, מתברר לנו בדיעבד שהמדיינים הרגו את אחי גדעון בתבור, אירוע שנזכר לראשונה רק כאן!
התמיהה המוזרה הזו הובילה את רוב החוקרים החל מהמאה ה-19 לשער שלמעשה כל סיפור גדעון אינו אלא סיפור 'בדואי' סטנדרטי של נקמת דם: המדיינים הרגו בתקרית גבול כלשהי את אחי גדעון, והוא ביקש לנקום בהם. הרבה אחר כך הסיפור הקטן הפך לאגדה שהלכה והתעבתה עד לגלגולה הנוכחי בספר שופטים – ומכאן יש להסביר גם את כל הכפילויות בסיפור, שהן תוצאה של אותם גלגולים.

התשובה בגוף השאלה

אבל מתברר כי דווקא השאלה האחרונה והקשה ביותר, היא זו שמספקת את הבסיס לתשובה – ואותה הציע לראשונה (ככל שידוע לי) אברהם מלמט בהערה הקצרה הבאה מתוך מאמרו בנושא:

מותר אולי לשער, שעם ראשית ההכנות הצבאיות נגד המדיינים הם נשלחו על ידי גדעון לשבטי נפתלי וזבולון, שנחלותיהם פגעו בתבור, כדי להזעיק את כוחותיהם (שם ו, לה), ובדרכם נהרגו בתבור בידי המדיינים.

יהודה אליצור, בפירוש 'דעת מקרא' לשופטים, הרחיב את ההשערה הזו וברוח דבריו אפשר לנסות ולשחזר את התמונה הבאה:
גדעון תכנן מתקפה מוקדמת של השבטים הצפוניים (אשר, זבולון ונפתלי) בראשות אחיו, על המדיינים – מתקפה זו מתוארת ברמז במילים "וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם" (ו, לה), שניתן לפרשן כמתייחסות למדיינים שעלו לקראת הישראלים ותקפו אותם לפתע, או גם ההיפך – שהשבטים עלו לקראת מדין, ולא כפירוש המקובל שהשבטים עלו לקראת גדעון. אלא שבשל סיבה עלומה כלשהי, המתקפה נכשלה כישלון חרוץ: אחי גדעון, יחד עם חלק גדול מלוחמי זבולון, נהרגו על-ידי זבח וצלמונע. כישלון המתקפה הוא זה שהוביל את גדעון להסס ולדרוש שני אותות, והוא זה שגרם לעם לחשוש לגורלו, דבר שהוביל לצורך בשחרור היראים והחרדים. רק לאחר הצלחת המתקפה המפתיעה של גדעון ו-300 האנשים על מחנה מדין, יכל גדעון להזעיק שוב את שבטי הצפון – הפעם ללא זבולון, שלוחמיו נהרגו – ואלו התקיפו שוב את המדיינים הנמלטים, והפעם נחלו הצלחה כבירה.

בדרך זו מוסברות כל התמיהות שהצגתי לעיל, וההיגיון הפנימי של הסיפור מובהר בהֵר היטב – וכמובן שאין עוד צורך להסביר אותו כאגדה מוגזמת שהתפתחה מסיפור זניח של נקמת דם, שהרי כל הסיפור רומז שוב ושוב שהניצחון הגדול קרה בצילו של אירוע טראומטי, שהשפיע על כל מהלך האירועים.

וְקָרָהוּ אָסוֹן – הסיבה ל'הסתרת העובדות' בסיפור

לאור הפירוש המבריק הזה, נותרה רק שאלה קטנה אחת – למה המספר המקראי לא עשה עמנו חסד וגילה בפירוש כבר בתחילת הסיפור שהמתקפה הראשונה נכשלה ורבים מישראל, ביניהם אחי גדעון, נפלו בקרב?!

והתשובה נעוצה כמובן בכותרת של סדרת הפוסטים הזאת: "וְקָרָהוּ אָסוֹן". ברור שכישלון המתקפה (המשוערת) אירע במקרה, לפחות מנקודת-ראות מקראית – המלאך אפילו לא רמז על אפשרות כזו, ואין לאסון הזה שום מוסר-השכל תאולוגי (למשל שזה קרה בגלל חטא עבודת הבעל). מנגד, ברור שלפי רוח הסיפור, גדעון אמור היה להביס את המדיינים כבר במתקפה הראשונה, שהרי מלאך ה' עצמו הבטיח לו שזה מה שיקרה!
מכיוון שכך, ברור למה בחר המספר המקראי 'לדלג' באלגנטיות על הכישלון בתיאור הניסי של המלחמה הראשונה – שכן כמו שלמדנו בפוסט הקודם, אין מקרה במקרא! במקום זאת, הוא ניצל את תוצאות האירוע (=הפחד שנפל על גדעון ועל העם) לשמש כ'מנוע צמיחה' בסיפור: חששו של גדעון הופג על-ידי שני ניסי הגיזה, ואילו פחדו של העם הוצג ככזה שמשרת את המגמה של ישועה אלוהית ולא ישועה בידי אדם.

רק בסיפור המלחמה השני, אחרי שמוטיב הניצחון הפלאי מוצה עד תום, הרשה לעצמו המספר להזכיר בקצרה את עובדת הריגת אחי גדעון קודם לכן. כך שרוח הסיפור בדבר הצלחה גורפת של גדעון, המלווה בהשגחה ישירה של ה' הנענה לבקשותיו בניסים גלויים, נשארת ברורה לאורך כל הסיפור.


הפוסט הקודם בסדרה:

למה ד' שלח קורונה? התשובה המקר(א)ית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים