Home » מקרא » למה ד’ שלח קורונה? התשובה המקר(א)ית

למה ד’ שלח קורונה? התשובה המקר(א)ית

ש: למה ד’ שלח לנו קורונה?
ת: אינינו יודעים. כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. כאשר גבהו שמים מארץ, כן גבהו מחשבותי ממחשבותיכם.
ש: אז מה יהיה?
ת: ד’ מקדים רפואה למכה. נותן שלג כצמר – הוא שולח שלג רק באותה מידה שיש לאדם צמר כדי להתלבש. כפור כאפר יפזר – הוא שולח כפור באותה מידה שיש לנו אש שיוצר אפר. (הרב שלמה אבינר)

הן השאלה והן התשובה היו יכולות להיפלט אוטומטית ממחשב שיוזן, נניח, בספרות הדרשות היהודית לדורותיה, ו\או בגליונות פרשת השבוע מכל המגזרים הדתיים. אין כאן לכאורה שום חידוש: השאלה מניחה שהקורונה נשלחה ע”י ה’ (או ע”י ד’, לפי גרסת הנוסח לעיל:) מסיבה מסוימת, והתשובה מניחה שאכן יש לכך סיבה; אמנם היא נשגבת מבינתנו, אבל מכיוון שה’ עשה זאת הוא בוודאי תכנן מראש גם את המענה.
לי אישית נראה די ברור שאסון הקורונה הוא דוגמה קלאסית לאסון מקרי: איזשהו סיני חובב עטלפים בקצה העולם, שבמחי ביס אחד עצר את כל העולם מלכת, ללא שום התראה שלא לדבר על הצדקה אלוהית. רמת הפגיעה באנושות היתה גבוהה כל כך, והשרירותיות של התפשטות המחלה שלא הבחינה בין צדיק לרשע היתה מתסכלת כל כך, שכל ניסיון להבין “למה ד’ שלח לנו קורונה” הוא בבחינת לעג לרש. אבל עם כל הכבוד לי – יוותר מעניין לבדוק מה דעת המקרא בנושא?

אין מקרה במקרא!

מקרה - רק מה'באופן די מפתיע מתברר שגרסת היהדות הנפוצה בימינו צועדת יד ביד עם המקרא בנושא הזה. למעשה, התפיסה המובעת בשאלה ובתשובה היא-היא תמצית האמונה המקראית: שום דבר לא מקרי, והכל מתוכנן מראש.
החל מספר בראשית והלאה, ה’ טורח להודיע מראש על תוכניותיו (השליליות בד”כ) לעתיד: כשה’ מתכוון לשעבד את בני ישראל במצרים (בראשית טו), להשמיד את סדום ועמורה (שם יח), לפגוע במצרים (שמות ג), להחריב את בית המקדש (רבע מהתנ”ך…) – הכל נאמר מראש. האפשרות שאירוע משמעותי כלשהו יקרה “במקרה” כלל אינה עולה על הדעת במחשבה המקראית. למען האמת, המילה “קרה” במקרא משמעה כמעט תמיד הוא ‘אירע’ או ‘התרחש’ – ללא כל קונוטציה של מקריות; ואדרבה – לפעמים השורש קר”ה\קר”א מדגיש דווקא כי האירוע לא התרחש במקרה! למשל: וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם… (בראשית כד יב); וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי (שם כז כ); וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז (רות ב ג); ועוד. בזמנו יגעתי וספרתי את ההיקרויות המקראיות של השורש קר”ה והדומים לו (קר”א, אנ”ה) – והגעתי ל-54 במספר, ומתוכן, רק שתיים (!) יכולות להתפרש במובן של מקריות, ואזכיר אותן בהמשך. גם התרגומים השונים שמו לב לכך, והם מתרגמים את “קרה” בדרך כלל כ- befall או happen, ורק שתי ההיקרויות החריגות מתורגמות כ- chance או accident.
לא זו בלבד, אלא שיש במקרא מספר התייחסויות לאירוע של מקריות ברורה ומוחלטת – הטלת גורל – ובכולן ברור שאפילו הגורל נופל בהכרעה אלוהית: כך במעשה עכן (יהושע ז), בהמלכת שאול (שמ”א י), ב’לכידת’ יהונתן (שם יד) וב’קסם’ שעשה מלך בבל כדי לבחור בין עמון ליהודה (יחזקאל כא). ואם תאמרו ששם מדובר בהתערבויות ניסיות וכדומה, יבוא ספר משלי (טז לג) ויכריע ביניהם: “בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה’ כָּל מִשְׁפָּטוֹ!
וכך מסכם את התופעה הזו פרופ’ מאיר וייס (מקראות ככוונתם – לקט מאמרים, עמ’ 475):

הדתיות הבלתי אמצעית אומרת: כל הקורות — אלוהים הוא הקורא אותן, לרבות הנראות כמקרים. גם כשמדובר ב’מקרה’… אין הכוונה אלא לומר, שבהתהוות המאורע לא פעלו גורמים מכוונים מצד בן אדם, ורק ידו המכוונת של ה’ פעלה בו.

כידוע, הרעיון הזה המשיך מהמקרא אל חז”ל לדורותיהם, והם אף ביססו ב’תחשיבים’ מדויקים את תורת הגמול האלוהית המענישה וגומלת במידה כנגד מידה, ואם לא בעולם הזה – אז בעולם הבא. התופעה הזו זכתה להתייחסות מפורסמת מצד הרמב”ם באחת מאיגרותיו, בה הוא דן בהשקפת ‘הדטרמיניזם האסטרולוגי’:

ואנחנו בעלי התורה האמיתית לא נאמר שמאורעות בני אדם הם קרי, אלא במשפט, כמו שאמרה התורה “הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט”… ועל דבר זה הזהירה התורה והעידה ואמרה… “אם תלכו עמי קרי… והלכתי עמכם בחמת קרי”. וזה הוא עיקר דתנו היא תורת משה רבנו… וכן אמרו חכמי האמת רבותינו ע”ה “אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון”.

אין מקרה במקרא?

עם זאת, וכמו שמתגלה לגבי כל ‘עיקר אמונה’ כזה או אחר, מסתבר שיש פה ושם חריגים, והראשון שבהם מופיע כבר בספר בראשית. כשיעקב מסרב לתת לבנימין לרדת עם אחיו למצרים הוא מנמק זאת כך: “כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן… וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן” (מב ד, מד כט). כלומר, יעקב מכיר באפשרות שבנימין יינזק, למרות שלא חטא! המקרה השני במקרא שמכיר באפשרותה של מקריות מגיע דווקא מפיהם של נכרים, הלא הם כהני פלשתים, שעשו מעין ניסוי אלוהי: “וּרְאִיתֶם אִם דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ – הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת, וְאִם לֹא – וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ, מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ” (שמ”א ו ט) – כלומר, כנגד יד ה’, יש את ה’מקרה’, וכאן ברור שהכוונה למקריות, במובנה המודרני.
המקרה השלישי הוא מעניין יותר, דווקא משום שהוא מעוגן גם בחוק המקראי וגם בסיפור – והראב”ע היה הראשון ככל שידוע לי ששם לב לכך (ראו גם בכוזרי, מאמר חמישי, כ), בפירושו לדברים כ ז:

וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה… פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה – והנה זה הכתוב לאות, כי יש מי שימות בבא יומו, רק המת במלחמה מת בלא יומו, על כן אמר דוד (שמ”א כו י): אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה.

כלומר, החוק בדברים מכיר באפשרות שאדם ימות במלחמה, אך לא ברור אם מוות זה הוא מקרי או לא – עד שבא דוד ופירש כי בפני כל אדם עומדות שלוש אפשרויות למות: א) כִּי אִם ה’ יִגָּפֶנּוּ ב) אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת ג) אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה – והאפשרות השלישית היא בבירור ‘מקרה’ במובן של מקריות! ואכן, אותו דוד עצמו, כשנודע לו על הרג\רצח אוריה, מגיב במה שנראה כקלישאת מנחמים (שמ”ב יא כה): “כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב”, ממנה משתמע שאנשי התקופה הכירו באפשרות של מוות מקרי במלחמה.

נ”ב – יש עוד שני פסוקים מפורסמים שהתעלמתי מהם מסיבות שלא כאן המקום לפרטן: הראשון הוא טענתו של קהלת (ט ב-ג) “הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע… ” (בסתירה לטענות אחרות שם כמו “יוֹדֵעַ אָנִי אֲשֶׁר יִהְיֶה טּוֹב לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים” ועוד), והשני הוא האמרה המעורפלת במשלי (יג כג) “רָב אֹכֶל נִיר רָאשִׁים וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט”, שרבו פירושיה.

“וְקָרָהוּ אָסוֹן”: על אסונות מקריים במקרא

לפני כמה שנים טובות למדירושלים בימי נחמיה - מה האסון שברקע?תי את ספרי עזרא ונחמיה, ובמהלך הלימוד ‘גיליתי’ חידוש שהיה נראה לי מרעיש בזמנו: מסתבר שבספרים האלה מסתתרים כמה רמזים לאסון כבד שניחת על שבי ציון, אלא שנראה כאילו ניסו להסתיר אותו. חיפשתי במפרשים ולא מצאתי לי חבר, עד שהתחלתי ללמוד תואר שני במקרא במהלכו טעמתי מיערת הדבש של המחקר המקראי ואורו עיניי – כי מסתבר שה’חידוש’ הזה נגלה כבר לעיניהם הטרוטות של המְחַקרים מראשית המאה ה-20… אז עבודת התיזה שלי הוקדשה לחקרם של מה שכיניתי “אסונות מקריים במקרא”, ברוח הפסוק המצוטט לעיל: “וְקָרָהוּ אָסוֹן”, שכאמור הוא העדות הראשונה במקרא להכרה באפשרותו של אסון מקרי.

במהלך העבודה על התיזה, גיליתי לא פחות מששה אסונות מקריים כאלה, מהם ידועים יותר ומהם פחות – והמסקנה שלי היתה די מתבקשת מאליה: סופרי המקרא לא היו עוורים למציאות בפועל. ברור שקרו מקרים קשים שלא היה להם שום הסבר תאולוגי סביר, בניגוד לכל האסונות שניתכו על בני ישראל כעונש אלוהי ותוארו בהרחבה (שלא לומר בהנאה:). במקרים כאלה היו למחברים שתי אפשרויות: להתעלם מהסיפור, או לעמעם אותו; את המקרים בהם נקטו באפשרות הראשונה לא נדע לעולם, כמובן, אבל כשנבחרה האפשרות השנייה, ניתן ללמוד מהתיאור המעומעם לא מעט על אמונתם התמימה – בקטע טוב! – של אותם מחברים, שעמדו נוכח אירועים בעייתיים מבחינה תאולוגית, ויכלו להם.
אז את ששת הפוסטים הבאים אקדיש להצגה של כל אחד מששת המקרים האלה, שמתפרסים מימי גדעון בתקופת השופטים, ועד ימי נחמיה בתקופת הבית השני – ויהיו הדברים פיצוי על שתיקת הבלוג בחודשים האחרונים (פשוט חיכיתי לחיסון – ואחרי שתי מנות אני כמו חדש:)

נ”ב האפשרות השלישית

קיד וקאסידיכדי לסיים בדבר טוב, אז חוץ מהאפשרות להתעלם מהאסון או לטשטש אותו, יש גם אפשרות שלישית.
בסרט הפולחן הישן “קיד וקאסידי” נמצאים שני הגיבורים הנרדפים על שפת צוק, כשמאחוריהם חבורה עקשנית של כמה עשרות קאובויים חמושים. קיד אומר משהו כמו: “טוב, יש לנו שתי אפשרויות – או להיכנע להם, או לקפוץ”. וקאסידי עונה לו משהו כמו: “יש גם אפשרות שלישית – שהם ייכנעו לנו…”

ואכן, כשאתה עומד מול אסון נורא ולא מוצדק, תמיד ישנה האפשרות להפוך אותו בעצם לסוג של ניצחון טראגי – וזה בדיוק מה שעשה הרב יונתן זקס ז”ל, התאולוג היהודי הבולט ביותר בראשית המאה הזו (מקור: ynet):

באופן טרגי, זה השיעור שהעולם היה כנראה צריך. התקופה הזו היא הדבר הכי קרוב שיש לנו להתגלות אלוקית. גם אתיאיסטים רואים פתאום עד כמה אנחנו פגיעים. במשך עשורים שלמים חיינו בשגשוג חסר תקדים, חופש, אופטימיות – ולפתע אנחנו נזכרים בשבריריות האנושית.

במילים אחרות, גם אלו שמאמינים במקריות כפשוטה, יכולים ללמוד לקח מאסון הקורונה. אבל ההימור שלי הוא ששום דבר לא ישתנה – לא אצל אלו ולא אצל אלו, שכן עולם כמנהגו נוהג, במקרה או שלא במקרה…

נ”ב 2 – אריאל שנבל ו’נס’ הקורונה

בצירוף מקרים מפליא, יום אחרי שפרסמתי את הפוסט התפרסם ב’מקור ראשון’ הקטע הבא מאת אריאל שנבל (ג”נ – זכיתי ללמוד איתו באותה כיתה; תראו איפה הוא ואיפה אני:) – ובו מתגלה שגם יהודי שלא חשוד על עודף תאולוגיה יכול להתעלם לגמרי מהאסון ולהתמקד רק בצד החיובי. לדבריו, הגעת החיסונים היא נס בתוך נס, ועלינו להודות עליו לה’, ש”עבד קשה השנה” כדי לדאוג לניסים האלה מאחורי הקלעים.
אז אני רק אניח את זה כאן ואתן לכם לשפוט (ההדגשות שלי):

רובנו מתייחסים לסיפור ההגדה כסיפור אגדה, שכנראה לא באמת קרה, וגם אם קרה עבר עיבודים רבים והכול התרחש באופן ארצי וגשמי יותר, בלי ניסים ובטח בלי ידו של אל מיטיב וכול יכול. איך אני יודע את זה? כי תראו איך אנחנו מתייחסים לנס שלא אירע לפני שלושת אלפים שנה, אלא לנס שמתרחש כאן ועכשיו, לעינינו ממש
מי אחראי לכל הניסים האלה? כאן אנחנו מדקלמים כמו תוכי את מה שהתרבות המערבית החילונית מאפשרת לנו לדקלם: הנס הראשון? זה לא נס, זה המדע. והמדע הוא חילוני לגמרי… אבל הבסיס הוא “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים”. יש פה א־לוהים שמכוון הכול, שום דבר לא מקרה או מזל
בואו ניזכר בליל הסדר הקודם, נסתכל על השולחן המוקף באורחים, בחברים ובבני משפחה, ונודה לקב”ה על הניסים שעשה עימנו. מגיע לו, עבד קשה השנה.


לפוסט הבא בסדרה:

וְקָרָהוּ אָסוֹן #1 – מלחמת גדעון

16 תגובות על “למה ד’ שלח קורונה? התשובה המקר(א)ית

  1. מרתק, תודה. תאמין או לא תאמין, גם אני רציתי לכתוב היום על מקרה במקרא, אבל מסיבה כלשהי ויתרתי בסוף, בינתיים. עדיין הספקתי לערוך חיפוש ראשוני של המילה ‘מקרה’. הנה שני דברים שלא הדגשת – א. ישנו גם ‘מקרה הלילה’, ופעם אחת אף שאול מייחס אותו לדוד. ב. בקהלת המילה הזו די נפוצה, ומופיעה יותר מהפעם האחת שהזכרת.
    יש עוד הרבה מה לומר על הנושא, וגם אני כתבתי על כך בעבר, יותר מפעם אחת, אך מילא, נראה שהעיקר בכל זאת נאמר. יישר כוח.

    • תודה! ואני מאמין כמובן, זה סתם צירוף מקרים:)
      לגבי “מקרה לילה” – זה פשוט “אירוע לילה”, אין לזה קונוטציה של מקריות בניגוד ליד ה’ וכדומה.
      ולגבי קהלת – הבאתי את הפסוק ה’בוטה’ ביותר לעניין המקריות. אבל הבעיה עם קהלת שיש בו כמה פסוקים עם מסר הפוך לגמרי, ויש שמסבירים שהוא מצטט דיעות בעייתיות כדי להתווכח איתן. וכמובן שהספר כולו הוא חריג בנוף המקראי.

      • בנוגע למקרה לילה, או בלשון אחרת ‘קרי’, עיין ברש”י לויקרא א, א, המביא את המדרש – ויקר, לשון טומאה. ומדוע? כי זה לשון קרי.

  2. הרב אבינר כתב:
    ד’ מקדים רפואה למכה. נותן שלג כצמר – הוא שולח שלג רק באותה מידה שיש לאדם צמר כדי להתלבש. כפור כאפר יפזר – הוא שולח כפור באותה מידה שיש לנו אש שיוצר אפר.

    בימינו נוכל לטעון שה’ שלח מגיפה כי יש לנו את הידע לפתח חיסון, אולם איך הוא יסביר את המגיפות בימי הביניים?

    איך הוא יסביר את הרשעים שכילו תבל ומלואה? או ששם נכנס גורם הבחירה שאליו קשה להקדים רפואה.

    • נכון… ובפוסט אחר זעקתי ברוח הרצי”ה: “ואיפה ההומו אירקטוס שלנו? אנחנו שוכחים את זה?!” כלומר, אם כבר חוזרים לעבר אז היו כאן הכחדות המוניות של מינים אנושיים תבוניים (כך נראה), ששום תאולוגיה לא יכולה להסביר….

      • איזו צעקה !!!
        (היית אומר יפה, אלמלא ההקשר).

  3. סיימתי את הסרטון על פרשת הבריאה, הרצאה 52 דקות מקסימום (תלוי במהירות הפעלה), אשמח לתגובתך המלומדת (ניסיתי לשלוח בדיון הקודם שלנו אבל זה לא עובד משומה) https://youtu.be/75KsfuLqPWo

    • התקשיתי לצלוח את המצגת – שהיא אגב יפה ומושקעת! – כי אני לא מאמין בניסיון להסביר את בראשית לפי המדע וכו’. מה גם שביום השני הגדלת לעשות וטענת שזה שלא כתוב בו “כי טוב” זה בגלל שיום שני מסמל את יציאת הרוחניות מהעולם, לעומת יום שליש שמסמל את ההיפך וכו’, וכל חכמי גרמני”א עלונ לנגדי בחלום וזעקו תורה תורה חגרי שק על שעשאוך בנייך כספר חסידות וכו’…
      נ”ב
      עיין בתרגום השבעים על א, ו-ז, שקורא כך: “…וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם +וַיְהִי כֵן+. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן +וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב+” – והכל א”ש, ודוק.

      • תודה! הייתי שמח אם היית מגיב לי שם כדי שאחרים גם יראו (אם תעתיק את התגובה לשם אני אעתיק גם את שלי ונוכל להמשיך שם בתגובות ברשותך, גם כי פה זה לא הכי קשור…)

        יום שני מסמל את עזיבת הרוחניות כי:
        + נדחה בו ה”ויהי כן” לאחרי הפירוט.
        + אין בו “כי-טוב”.
        + אחריו אלוהים מתחיל לפנות אל המציאות לעשות דברים בעצמה.
        + כי מוזכרת “רוח אלוהים” בקשר למים בפסוק השני וזה מסביר למה היא בכלל מוזכר.
        + הכתובים באיוב.
        + הרבה סיבות אחרות שהבאתי, אם אתה מעוניין בסיכום של כולם אז בדקה 16:21 הכל כתוב מסודר.

        וזה לעומת יום שישי, שמסמל את חזרת הרוחניות אל הארץ – לתוך האדם (“ויפח באפיו נשמת חיים” “כל עוד נשמתי בי ורוח אלוה באפי”) מכיוון ש:
        + גם בו נדחה ה”ויהי כן” (רק בשני ושישי!).
        + נאמר “טוב-מאוד”.
        + יש שינוי בצורת הציווי (נעשה = אלוהים חוזר להשתתף בעצמו).

        זאת לא חסידות ומי כמוך יודע שהמקרא נוהג להציג את השכינה בתור עננים ודן בעניינים של היחס של ה’ למציאות “הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם”. אמנם במונחים מקראיים, אבל גם בסיפור הבריאה זה אותו רעיון, אני זה שהשתמשתי במושגים אנכרוניסטים.
        תאמין לי אני לא סובל חסידות וכאב לי פיזית לדבר בשפה הזאת, אז אני מבין את החשש.

        אני יודע שבתרגום השבעים הנוסח שונה אבל אני מניח שאתה יכול להסכים איתי שזה תיקון מלאכותי, ולא סביר ש”טעות” כזאת תיפול במקרה… (ש”ויהי כן” סתם עובר דירה לאחרי הפירוט, ועוד בשתי מקומות?! לא סביר מבחינתי שזאת טעות סופר. גם “וירא כי טוב” לא סביר שימחק ללא סיבה, במיוחד שהסדר והתבניות הם דבר כל כך בולט פה בפרק.

      • אברם, אתה לא חושב שיש משמעות לתבנית של סדר הבריאה? לדעתי כשיש תבנית מונוטונית כזאת אז ייתכן מאוד שיעודה להדגיש את היוצאים מן הכלל.

        זה משונה שב2 מהימים כתוב “ויאמר אלוהים *ציווי כל שהוא*.. *פירוט איך הציווי נעשה*… ויהי כן”.
        למה צריך להגיד “ויהי כן” אם לפני שנייה אמרת איך זה קרה? או שזאת טעות (לא סביר, גם כי זה ב2 מקומות שונים) או שזה נעשה כדי לומר דרשני.

        בבריאת האדם אתה בטח מסכים שרוח אלוהים השתתפה:
        (“וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה”
        ” וַיֹּאמֶר יְהֹוָה לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם..”
        “..נֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ”
        “כִּי כׇל עוֹד נִשְׁמָתִי בִי וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בְּאַפִּי.” ועוד…
        וגם כי אלוהים מדבר אל עצמו “נעשה אדם” באופן ישיר.)
        אז הטענה שלי היא שרוח אלוהים משתתפת גם שם, אבל גם בקשר למים ביום השני. כי היא מוזכרת ביחד איתם בהתחלה “..על פני המים”. וגם כי זה היום השני שבו ה”ויהי כן” נדחה לאחרי הפירוט.

        ובאיוב רוח אלוהים מוזכרת במפורש בבריאת השמים –
        “בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה”
        וגם פה –
        “מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף *רוּחַ* בְּחׇפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.”(משלי ל׳:ד׳)
        [נ.ב. “עלה שמים וירד”? אסף רוח + צרר מים? ומדובר על בריאת העולם…]

        זה לא נראה לי טיעון מופרך בכלל, ואני מרחיב ומבסס אותו עם עוד הרבה מקורות. ויש לו משמעות תיאולוגית שמסבירה למה בכלל כתוב הפסוק על רוח אלוהים מלכתחילה, והוא מסביר עוד הרבה עניינים בפרק.

  4. לא יודע אם זאת תקלה רק אצלי או גם אצל אחרים, אבל אני לפעמים לא מצליח לשלוח תגובות או לראות פה תגובות מהיום [רק את של חגי משגב (הגבר) אני רואה].
    אני לא יודע אם הגבת לי על התגובה השנייה ואם היא בכלל התקבלה אצלך אז בוא נעביר את הדיון לסרטון…

    • הבעיה של התגובות טופלה בפעולה משולבת של צוותי סייבר, תשתיות, אבט”מ ותקשורת של האתר (=אני:) – אסון מקרי, מה שנקרא.
      מוזמנים להמשיך להגיב!

  5. בס”ד ט’ בניסן פ”א

    אכן הפלשתים מעלים את האפשרות שמכת הטחורים שפקדה אותם היא מקרית. אף המן המספר לחכמיו את ‘אשר קרהו’ מבין שמדובר בתקלה מקרית שבעצה טובה יתגבר עליה. לעומתו זרש תולה את המקרה בגורל.

    לעומתם תלמידיו של אברהם העברי מאמינים שיש יד אלקית המזמנת את המקרים. וכך מבקש עבד אברהם מאלקיו: ‘הקרה נא לפני ועשה חסד עם אדני’. אף יעקב משיב לשאלת אביו: ‘מה זה מהרת למצא’: ‘כי הקרה ה’ אלקיך לפני’. וכן כשנאמר ברות: ‘ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבעז’, מבינה נעמי שזו יד ה’ ‘אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים’, ומעוררת את רות לפעול ברוח זו.

    ‘הקרייה’ היא זימון. וכך מצטוים ישראל ‘והקריתם לכם ערי מקלט’. וכך מנחה בלעם את בלק לבנות מזבחות ולהקריב קרבנות בתקווה ש’אולי יקרה ה’ לקראתי’, ואכן ה’ נענה לו: ‘ויקר אלקים אל בלעם’. וכן הוא אומר: ‘ואנכי אקרה כה’, אזדמן כאן.

    אף ‘וקרהו אסון’ אינו מקריות עיוורת, אלא תוצאה של כניסה לסיכון מיותר שהרי ‘דרכים בחזקת סכנה’, וכשלא נזהרים – גדל הסיכון לאסון. ולכן גם ביציאה למלחמה משחררים את הנושא אישה בונה בית ןנוטע כרם, כל עוד ניתן להסתדר בלעדיהם, שהרי דאגתם היתירה -עלולה להגדיל את הסיכון לגביהם.

    בברכה, ש”צ

  6. בס”ד י’ בניסן תשא”ף

    במקרא מתוארות מספר מגיפות, וכל מגיפה – רפואתה בצידה. וכך נאמר במכת הדבר: ‘הנה יד ה’ הויה במקנך אשר בשדה’, ומכאן השתמע שבהמה שלא נשלחה לשדה – לא לקתה בדבר.

    במכת הברד שעליה נאמר ‘הנה אנכי שלח את כל מגפתי אל לבך’ – ניתנה בפירוש הנחייה למצרים כיצד להינצל: ‘ועתה שלח העז את מקנך אשר בשדה’, ואכן ‘הירא את ה’ מעבדי פרעה הניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים’.

    במכת הבכורות, כמכת המחץ שנועדה להכניע כליל את ההתנגדות של מצרים לשלח את ישראל – לא זכו המצרים לדרך מילוט. אך גם לבני ישראל לא ניתנה חסינות גמורה ממכה זו. הם הונחו להיכנס לסגר ‘ואתם לא תצאו מפתח בתיכם עד בקר’, לאכול את הפסח ב’קפסולות’, ולהתוות ‘תו אדום’ על בתיהם, כדי שיקויים בהם: ‘והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים’.

    חובת נקיטת אמצעי מיגון נגד המגיפה, מהווה מסר לבני ישראל שגם הם אינם חפים מפשע, וגם לגביהם יש מקום למידת הדין לקטרג ולטעון ‘מה נשתנו אלו מאלו? הלא הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי ע”ז’. לכן באה הקרבת הפסח וסימון הבתים כדי להצהיר: ‘אנחנו רוצים להיבדל מדרכי ארץ מצרים ולפתוח דף חדש של דבקות בה”, ובכל ניצלו בכורי ישראל מליטול חלק במגיפה.

    אף בהמשך דרכו של עם ישראל עתיד הוא לפגוש מצבים המחייבים להיענש במגיפה, כש הם מקבלים דרך להתכפר ולהינצל. כך ספירת בני ישראל עלולה להיות סיבה למגיפה, ולכן מצטוים ישראל: ‘כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו, ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם’.

    וכך בהתמרדות בעקבות הסתת קרח ועדתו – מתחיל נגף בעם, ואהרן מכפר עליהם ע”י הקטרת, בהוכיחו שהקטרת בהיעשותה ע”י האדם הראוי – מכפרת ולא פוגעת.. וכן בהתמרדות בשטים – עוצר פינחס את המגיפה ע”י עשיית דין במנהיג המסית. אולי למד זאת פינחס ממה שנצטוו הלויים בעגל להרוג את מנהיגי המרד, ועקב זאת היתה המגיפה בעם מצומצמת.

    ניתן למצוא מכנה משותף בין ‘מחצית השקל’ לבין ה’קטורת’. שתיהן מבטאות את התקשרותו של היחיד בכלל האומה. כאן בנתינת כסף שישמש לצרכי עבודת ה’ של הכלל, וכאן בסמליות של הקטורת שבה מתקשרים ‘אחד עשר סממנים’ לאחדות אחת, כאשר אף החלבנה שריחה רע – נותנת ריח טוב בהתחברותה אל הכלל.

    כאשר כל יחיד עומד בנפרד לפני אלקיו – יש מקום לביקורת נוקבת העלולה לטעון שאין הוא ראוי לחסדי ה’. אך כשאדם מפנים שהוא חלק מהכלל, בתודעתו ובמעשיו – מקבל הוא מבט של חסד, כאיבר חיוני של העם כולו.

    לא בכדי זוכה הבן המתריס: ‘מה העבודה הזאת לכם’, ורומז באומרו ‘לכם ולא לו’, שאינו רוצה להיות חלק מן הכלל. התשובה שמציעה לו התורה: ‘זבח פסח הוא לה’ אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל’. קיומנו תלוי בהתקשרותנו אל עדת בני ישראל, ובאמצעותה אל ה’.

    בברכה, ש”צ

    • והלקח האקטואלי, הן מהמקרא והן מהמגיפה הנוכחית – הוא: שאדם לא חי לבד, אלא הוא חלק מקולקטיב, מעשה קטן שאדם עושה עלול להשפיע על האנושות, נניח סיני אחד אכל עטלף נגוג – חולל תגובת שרשרת שפגעה בריאותית וכלכלית על מאות מ יליוני אנשים.

      וב’מידה טובה מרובה’, עלינו להאמין שגם כל מעשה טוב שנעשה – יש בו תוספת ל’אוצר הטוב הכללי’, ומי יודע איזו טובה וברכה ישפיע על האנושות כולה.

      בברכה, ש”צ

  7. נ”ב – עדכנתי בסוף הפוסט קטע מפליא של אריאל שנבל מ’מקור ראשון’ של שבת האחרונה (הגעתי אליו רק אתמול).

ענני נא!