16 תגובות על “וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת (לִשְׁחֹט) וַיִּשְׁחַט אֶת בְּנוֹ?!”

1. פירושך בודאי מקובל על חז״ל. נראה שלזה התכוונו. נהנתי מפירושך מאשר התעלולים של הראשון.
   בודאי שהיה חמור אבל הציון של הן עד בסיפור יש לו מטרה ספרותית

   • אני מניח ששאלת אותם והם אישרו? :)
     אכן, הסבר אחד לגבי “אפרו של יצחק” (חוץ מההסבר שהכוונה לאפרו של האיל) הוא שהכוונה למה ש’עלה במחשבה לפניו’ = כאילו יצחק נשחט וכו’.

2. מאמר מטורף! אהבתי.

   הפירוש שלך גם יותר מתקבל על הדעת ודורש פחות התפלפלויות.

   • תודה!

3. סיפור עתיק יומין, נכתבו כמה מאמרים על התיאורים בספרות חיצונית מדרשים ופיוטים שיצחק באמת נשחט

   • “נכתבו כמה מאמרים” – הסבר, פרט ובעיקר – קַשֵּׁר!
     עד כמה שידי, יד כהה, הגיעה מצאתי את החצי מדרש על אפרו של יצחק, שהתגלגל לפיוט – אבל משהו מפורש על שחיטה לא מצאתי.

     • לצערי לא זוכר כרגע את המקור, אבל אכן הכוונה למה שהזכרת, לא חצי מדרש אלא הרבה ציטוטים ממדרשים וספרות חיצונית שיצחק נעקד והוקרב, השאיפה היא להסב את כל זה על כך שכאילו הוקרב, אבל זה פחות הולך, בזמנו קראתי על זה כמה מאמרים, שנכתבו עוד לפני שנים רבות.

4. לא בטוח לגמרי אם לפי איזו גרסה יצחק אכן נשחט או לא (נדמה לי שיש טענה שלפי מקור E יצחק אכן הוקרב, ואילו לפי מקורת J ו-P הוא שרד). ברם, יש לי איזו תזה לגבי האופן ההיסטורי שבו נוצרה מסורת האבות והתגבשו סיפורי האבות בכלל:

   לדעתי בעניין זה צריך ללכת דווקא מהסוף להתחלה. כלומר, האבות הקדמונים ביותר בהתגלגלות המסורת “המשפחתית” הם דווקא אלו שנזכרים כאבות השבטים הקטנים – קרי, לכל שבט היה איזה אב אפונימי משלו, כגון ראובן, גד, אפרים, מנשה, זבולון, שמעון, אשר, וכיו”ב – ואילו האבות “הגדולים” יותר, שנחשבים כאבות של יותר משבט אחד, או אף יותר מעם אחד, הם אבות שנוספו למסורת בשלב מאוחר יותר…

   לדוגמא, סביר שהשבטים אפרים ומנשה ראו עצמם תחילה כשתי קבוצות שבטיות מקומיות שונות לחלוטין זו מזו (אפילו באופן בו ביטאו “שיבולת/סיבולת”) – האחת שישבה מדרום לשכם, והאחת שישבה מצפון לשכם (שרידי מסורות קדומות נפרדות של שני השבטים ניתן למצוא בדבה”א ז’) – ושני השבטים הפכו להיות “אחים” וגם “בני יוסף” רק כיוון שבשלב מסוים הן כרתו ביניהן איזו ברית על-שבטית במקדש הקדום שעמד בעיר שכם, שהאפונים המקומי של הקבוצה שישבה בה היה איזה “יוסף” חיקסוסי קדום (שהרי, כזכור, היה שם בשכם איזה קבר שנקשר ביוסף זה)…

   כלומר, כיוון שהעיר שכם, שתושביה המקומיים זיהו אותה עם איזה אפונים קדום בשם יוסף, ישבה בדיוק על הגבול בין שני השבטים, והפכה להיות המקום בו הם כרתו ברית ונהגו להיפגש לצרכי אינטראקציה חברתית ולערוך איזה פולחן משותף (כנראה לאותר ‘שור-אל’ שיוסף הוא “בכורו”, ולכבודו הוקם מקדש ‘בית אל ברית’ במקור); ו-או לקיים מיני טקסים שנתיים של “חידוש הברית” בחגים וכיו”ב; הפכו שני השבטים להיות “בית יוסף”, והסיפורים המקומיים אודות האפונים יוסף (וגם סיפורי יציאת מצרים, אגב) הפכו להיות נרטיב משותף עבור שני השבטים…

   בשלב מאוחר יותר הורחבה הברית העל-שבטית, והצטרפו אליה שבטים חדשים – והפעם היא התכנסה תחת השם הרחב יותר: “ישורון/ישראל”. לא ברור אם מדובר בשם של איזה אפונים קדום שהביאה עימה אחת הקבוצות (השם ‘ישראל’ אכן מופיע כשם של אדם פרטי בכתבי העיר אבלה, מהמאה ה-23 לפסה”נ כמדומני, כך שהדבר אפשרי), או שמא מדובר בכינוי בעל משמעות תאוסופית כלשהי – אולי הוא מרמז שהשבטים התכנסו לכרות ברית “לפני אל”/”נוכח פני אל” באחד ממקדשיו (אולי ב”פנואל/פניאל”? או שמא שוב במקדש שכם, בהתאם למסורת הצבת המצבה/המזבח המכונה ‘אל אלוהי ישראל’ בסיפור יעקב: “וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר… וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל”?). ייתכן שחלק מאותם שבטים או איזו קבוצה שהצטרפו לברית הזו (אולי כאלו ממוצא צפוני שהגיעו לאזור מכיוון ארם וחרן) כבר היו מאוגדים לפנים תחת הכינוי “בני יעקב/בית יעקב” – וכך נוצר כפל השמות “יעקב/ישראל”; והמסורות אודות אותו אפונים שנקרא ‘יעקב’, הפכו למסורות אודות אב אפונימי אחד משותף לכל השבטים שהיו שותפים באיזו ברית (אמפיקטיונית, בין היתר) וגם הפכו כך כולם להיות “אחים” (בדומה לאופן שבו אפרים ומנשה הפכו להיות “אחים, בני יוסף”)…

   אם נלך לפי שיטה זו, הרי שהאבות “הקדומים יותר” – עשיו, “אחי יעקב”; ואחריו גם יצחק, ואברהם – צורפו למסורת “הגניאולוגית” של שבטי ישראל, ההולכת ומתרחבת “לאחור”, דווקא בשלבים מאוחרים יותר. לפי הסיפורים הקושרים את האבות הללו למקומות שונים בדרום – לדרום יהודה ואזור חברון (אברהם), לנגב (אברהם ויצחק), ואף לדרום עבר הירדן (עֵשָׂו, ואולי גם אברהם שנקשר בישמעאלים?) – יש גם מקום לשער שמדובר באפונימים שהובאו למסורת על ידי קבוצות דרומיות שהצטרפו לברית שבטי ישראל בשלבים מאוחרים יותר… למשל, הסיפור על המפגש של יעקב ועשיו באזור מעבר הירדן, סביב “מחניים”, עשוי להיות גם הוא איזה שריד וזכר למפגש עם אותו חבר שבטי הקינים שעלו מדרום, משעיר ושדה אדום, והגיעו לאזור זה של הבקעה בימי דבורה (המקומית) ו”יהושע” (הקיני הדרומי, שאולי הוא במקור “חובב חתן משה”?) – ואולי הוא מקביל לסיפורי “בעל פעור” והמפגש בין בני ישראל לאיזה “מדיינים” ו-או איזה “בלעם בן בעור” (מארם? מאדום? מאדם?) באותו אזור… עוד אפשר שגם הסיפור על אברהם שנכנס לכנען ומקים איזה מזבח בקרבת שכם, במקום המכונה “אֵלוֹן מוֹרֶה”, הוא איזושהי מקבילה לסיפור על יהושע שמקים מזבח בהר עיבל “אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה”…

   אני לא יודע אם כל זה עוזר לפתור את השאלה האם אכן הייתה איזו גרסה לפיה יצחק באמת הוקרב (פיזית) על ידי אברהם בהר המוריה (או שמא בהר עיבל באזור “אלוני מורה”?) – אבל אני מניח שזה מחזק את הטענה לפיה היו יותר מגרסה אחת לסיפורי האבות, והעסק היה גמיש למדי עד שלב מאוחר יחסית שבו התקבעה הנוסחה הקנונית שאנחנו מכירים…

5. ישראל פינקלשטיין משער שאברהם היה דמות האב של שבט יהודה בעוד שיעקב היה דמות האב של ישראל ויצחק הוא תוספת ספרותית לאחר חורבן ישראל שנועדה לקשור את יושבי שתי הממלכות לשעבר לעם אחד.

   אם השערתו נכונה אז ייתכן כי בסיפור המקורי של שבט יהודה אברהם אכן שחט את יצחק, ולאחר איחוד הממלכות והנרטיבים, היה צורך “להחיות” את יצחק על מנת שישמש כחוליה המקשרת אל יעקב/ישראל.

   • זה נכון שאברהם הוא כנראה האפונים שהיה חביב יותר על הסופר J (מיהודה) מאשר יעקב, ברם, גם לפי J המקומות הראשונים בכנען שאברהם מגיע אליהם נמצאים בתחומי ממלכת ישראל:

     “וַיַּעֲבֹר אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא יְהוָה אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר, לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה הַנִּרְאֶה אֵלָיו. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם לְבֵית-אֵל–וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה.”

     עניין זה קצת מוזר אילו הסיפור היה מומצא יש מאין על-ידי סופר יהודאי, שוודאי היה מעדיף אילו אברהם היה מגיע ישירות לירושלים, לבית לחם או לחברון, מבלי להתעקב ולהקים אתרי פולחן חשובים באזור שכם ובאזור בית-אל…

     באשר ליצחק – אנו מוצאים אותו כמקביל ליעקב בנבואת עמוס; ועוד בנבואה כזו שלא התגשמה (מנבאת את חורבן ממלכת ישראל בימי ירבעם בן יואש) מה שמרמז שהיא אותנטית לזמנה:

     “כֹּה הִרְאַנִי וְהִנֵּה אֲדֹנָי נִצָּב עַל חוֹמַת אֲנָךְ וּבְיָדוֹ אֲנָךְ. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר אֲנָךְ וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי הִנְנִי שָׂם אֲנָךְ בְּקֶרֶב עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ. וְנָשַׁמּוּ בָּמוֹת *יִשְׂחָק*, וּמִקְדְּשֵׁי יִשְׂרָאֵל יֶחֱרָבוּ, וְקַמְתִּי עַל בֵּית יָרָבְעָם בֶּחָרֶב.

     וַיִּשְׁלַח אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּית אֵל אֶל יָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: קָשַׁר עָלֶיךָ עָמוֹס בְּקֶרֶב בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא תוּכַל הָאָרֶץ לְהָכִיל אֶת כָּל דְּבָרָיו. כִּי כֹה אָמַר עָמוֹס, בַּחֶרֶב יָמוּת יָרָבְעָם, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס: חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה, וֶאֱכָל שָׁם לֶחֶם, וְשָׁם תִּנָּבֵא. וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא, כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה: לֹא נָבִיא אָנֹכִי, וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. וַיִּקָּחֵנִי יְהוָה מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן, וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה: לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. וְעַתָּה שְׁמַע דְּבַר יְהוָה: אַתָּה אֹמֵר, לֹא תִנָּבֵא עַל יִשְׂרָאֵל וְלֹא תַטִּיף עַל *בֵּית יִשְׂחָק*. לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה: אִשְׁתְּךָ בָּעִיר תִּזְנֶה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְאַדְמָתְךָ בַּחֶבֶל תְּחֻלָּק, וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת, וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ.”

     ואגב, כל ההנחה של פינקלשטיין כאילו מעולם לא הייתה ממלכה מאוחדת תחת שלטון בית-דוד, וכאילו הממלכה הזו היא רק “זיוף ספרותי” מימי יאשיהו, היא הנחה מוטעית מהשורש, ולכן כל הטענות שלו שכרוכות בהנחה הזו הן מוטעות…

6. שלום רב ייש”כ על המאמר המאלף
   1. לא הבנתי איך תסביר לפי המהלך שאכן נשחט את הפסוק אל תשלח ידך אל הנער?

   2. איך לא שמת לב לחז”ל שהבאת
   יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק – יצחק נפחא לרמז שיצחק נפח את נשמתו!

7. בס”ד י”ד בכסלו תשפ”ג

   ה’אפר’ מסמל את הענווה, ההקטנה העצמית כלפי הבורא. וכך אברהם המרעיש בתפילה על אנשי סדום, פונה לאלקיו באמרו: ‘הנה נא הואלתי לדבר ואנכי עפר ואפר’.

   יצחק הוא שיא ההתבטלות והצייתנות של בן כלפי אביו. הוא מוכן להיעקד במצוות אביו. הוא מוכן בגיל 40 לקבל ללא פקפוק וערעור את ה’שידוך’ שיביא לו ‘עבדו זקן ביתו’ של אביו. סבלנותו אינה פוקעת גם כשהוא מבין שבנו הכשיל את תכניתו, והוא ‘מקבל את הדין’ בהשלמה באומרו ‘גם ברוך יהיה’.

   ולכן פשוט שדברי חז”ל על ‘אפרו של יצחק’ הם משל להתבטלותו הגמורה לרצון קונו, שזכותה עומדת לצאצאיו.

   אך כבר לימדנו יוסף בקראו לבנו ‘אפרים’ על שם ‘כי הפרני ה’ אלקים בארץ עניי’, שתכונת ה’אפר’, ההקטנה העצמית, המאפשרת לאדם ‘לקבל את הדין’ ולהשלים עם המציאות הבלתי-מתוכננת – היא המאפשרת לו לפרות גם ‘בארץ עניו’.

   וכך יצחק הנאלץ לגלות לארץ פלשתים, מצליח דווקא ‘בארץ ההיא’ לזרוע ולמצוא בעמלו ‘מאה שערים’. כח הרצון העז של יצחק להיצמד לארץ, מביאו לא להתייאש מהפרעות הפלשתים, וכשמפריעים לו במקום אחד – הוא עובר למקום אחר. וכמפריעים לו גם שם – הוא עובר למקום שלישי, עד שימא את המקום שבו ינשום לרווחה ויאמר: ‘כי הרחיב ה’לנו ופרינו בארץ’.

   יצחק לא נופל מההפרעות והמניעות. הוא פשוט צוחק ומתחיל מחדש, כמי ש’צוחק אחרון’. יצחק הוא היחיד מהאבות העוסק בעיבוד אדמת הארץ, ואל הארץ הוא נצמד ואינו יוצא ממנה לעולם, גם לא בעת רעב. את הייעוד החקלאי הוא מצווה לבנו בברכו אותו: ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש’.

   ואולי לא בכדי, עמוס המרבה לכנות את עם ישראל ‘בית ישחק’, מסיים את ספרו בנבואה: ‘ונטעתים על אדמתם, ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם, אמר ה’ אלקיך’.

   בברכה, ש”צ

8. פינקלשטיין לא טוען שבית דוד הוא המצאה מאוחרת, אלא שממלכת דוג ושלמה הייתה מוגבלת לממלכת יהודה בלבד, או אפילו לחלק קטן ממנה.

   בעקבות בירור המלאכים בטחוני ממרא, הציחוק של שרה, ועוד רמזים בסיפור שלושת המלאכים, יש טענה שאביו של יצחק היה דווקא אחד המלאכים. מצחיק שלדמות אחת יהיו מספר מועמדים לאבות ביולוגיים שאינם אביו.

   • בס”ד ד’ בטבת פ”ג

     ליוסי – שלום רב,

     אברהם הוליד את ישמעאל בגיל 86 ואת בני קורה אחרי גיל 137. וזה טבעו של עולם שגם זקן מופלג יגול להוליד. הנס היה ששרה התעברה אחרי שחדל להיות לה ‘ארח כנשים’, ולכן אין צורך בעזרתם האדיבה של אבימלך ולא של המלאך.

     בברכה, ש”צ

     תרומתם של המלאך, ולהבדיל של אבימלך, לנס – היא בחיזוק אמונתה של שרה. מהמלאך היא שומעת בבירור את ההבטחה האלקית לבן. מאבימלך היא לומדת שהיא עדיין נראית צעירה ויפה. כשאדם מאמין באלקיו ובעצמו – נסללת לו הדרך לישועה מעל לטבע.

9. בס”ד ד’ בטבת פ”ג

   לזקן אין בעיה להוליד. אברהם הוליד את ישמעאל בגיל 86 ואת בני קטורה אחרי גיל 137. הפלא הוא ששרה יולדת אחרי שחדל להיות לה ארח כנשים. אולי תרמה לה שמיעת ההבטחה מפי מלאך לחיזוק האמונה בישועה, שכן העלאת רמת האמונה – מגדילה את ראויותו של האדם לנס.

   בברכה, ש”צ

10. א. אני נהנה לקרוא את דבריך והרעיונות הייחודיים שבהם.
    ב. שמתי לב שבחלק ממאמריך, אתה ״נתפס״ לדיוקי לשון (כביכול) שמופעים במקורות, ועושה מהם ״מטעמים״.
    תוך כדי קריאה של כמה מאמרים, לפני שקראתי מאמר זה, היתה לי תחושה בדבר ״רוח״ מחקרית של חוקר אקדמי שהמאמר ההוא ״נגוע״ בו.
    תוך כדי קריאה, נוכחתי שצדקתי בתחושתי, ואתה עצמך הזכרת שם של אחד החוקרים על דעותיו מתבסס מאמרך.

    ואגיד לך את דעתי, שעם כל הכבוד למחקרים אקדמיים בתחום המקרא, אני לוקח בעירבון מאוד מוגבל, שעם כל התמחותם ומחקרם, הם נגועים בראיה סלקטיבית וחד מימדית מאוד.
    למשל במאמרך על ״ההבדל״ (עכשיו עכשיו, כשכתבתי מילה זו ״ההבדל״, התפלקה לי הלחיצה על האות ד׳, ויצא לי כתוב ״ההבל״, תיקנתי. האמנם מקרה?) כביכול בין ״בני ישראל״ ל״עם״, בעל רעיון זה מתעלם מהשפה המצויה (והלוא דיברה תורה בלשון בני אדם) שיש מילים נרדפות, שמשתמשות במילים שונות לגבי אותו הדבר.
    וגם במאמר זה, אני לא קונה את דעת אותו חוקר שצץ לו איזה דמיון ואיזה רעיון ״מקורי״ ועושה ממנו סלט אחד שלם.
    אני לא הייתי מבזבז חצי דקה מזמני כדי לבסס רעיון שמלכתחילה רואים שהוא דעת הבל הבלים!