Home » מקרא » מהם לוחות הברית ומה נכתב עליהם?

מהם לוחות הברית ומה נכתב עליהם?

אחת הסיבות לכך שהחלטתי להתעמק בלימודי מקרא\תנ”ך, היא שאלה פשוטה לכאורה שנשאלתי פעם וכתוצאה ממנה התחלתי להרהר בעוד שאלה, ולהפתעתי הרבה התברר לי שגם אחרי הרבה שנים של האזנה לקריאת התורה, התורה “של הגננת” עדיין חזקה יותר מהטקסט הכתוב.
השאלה הראשונה היתה שאלת תם של מישהו שהתעניין איפה מופיעים בתורה לראשונה לוחות הברית?
אני זוכר שעניתי מייד – “בפרשת יתרו”, אבל במחשבה שנייה רצתי לבדוק ו… אין שם בכלל לוחות. “אהה, בסוף משפטים יש משהו!” נזכרתי ו… גיליתי שמדובר בספר הברית, לא בלוחות הברית. “וואו… אז בטח בכי תשא, מה שקוראים בתענית ציבור!” הכרזתי כמנצח – רק כדי לגלות שגם בכל פרשת כי תשא לא מוזכרים לוחות הברית – יש לוחות אבן, נכון, יש גם לוחות העדות – אבל לא לוחות הברית!

To make a long story short, המונח “ל(ו)ח(ו)ת הברית” מופיע 3 פעמים בתורה, ושלושתן בפרשת השבוע הנוכחית, עקב, ולא זו בלבד אלא ששלושת האיזכורים מרוכזים לשם נוחות בפרק אחד, פרק ט:

(ט) בַּעֲלֹתִי הָהָרָה לָקַחַת לוּחֹת הָאֲבָנִים לוּחֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה’ עִמָּכֶם…
(יא) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה נָתַן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לֻחֹת הָאֲבָנִים לֻחוֹת הַבְּרִית
(טו) וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לֻחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי.

מפליא, לא? אבל זה לא הכל.

מה נכתב על הלוחות?

באותה הזדמנות חגיגית עלתה בראשי שאלה נוספת, אבל רק בחודשים האחרונים התעמקתי בה קצת יותר, אגב לימוד ספר שמות ב- 929 – והשבת נקראתי לדגל לומר דבר תורה ומכאן הגיע הפוסט הזה… בקיצור, השאלה השנייה היא זו: נניח שנייה למינוח המדויק של לוחות האבן, העדות והברית – אבל מה בעצם נכתב על הלוחות? וכאן המעקב אחרי הפסוקים בספר שמות הוא די מתסכל – להלן רשימת איזכורי המילה “ל(ו)ח(ו)ת” באדיבות תוכנת החיפוש Dicta:

כד, יב – וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם (לפי ו’ החיבור של “וְהַתּוֹרָה” משתמע שעל הלוחות לא נכתבו התורה והמצווה – אז מה כן?)

לא, יח – וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים (אבל מה כתוב עליהם?!)

לב, טו – וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים (כן, אבל מה כתוב מזה ומזה?!?!)

לב, טז – וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת (אבל מ-ה ח-ר-ו-ת ע-ל ה-ל-ו-ח-ו-ת?!?!?!)

לד, א – וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ (אבל מה היה כתוב על אותם לוחות ראשונים?!… סמיילי בוכה)

וכאן נצלול לרגע לפרק לד, שאת פסוקו הראשון ציטטתי לעיל. לאחר שה’ מתגלה למשה בהר סיני (מעמד י”ג מידות), הוא מכריז שבכוונתו לכרות ברית עם העם: “וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת…” ומהי הברית? מסתבר שהיא הרשימה המפורטת שמופיעה בפסוקים הבאים (יא-כו): “שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם…  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ… אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת… לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.”

והראיה, שבסיום הרשימה נאמר:

לד, כז – וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל.

הרי מפורש שמשה נצטווה לכתוב את “הדברים האלה”, הלא המה דברי הברית שבפסוקים הקודמים. אלא שכאן מגיע הפסוק הבא וטורף את הקלפים:

לד, כח – וַיְהִי שָׁם עִם ה’ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

הנה סופסוף התורה מגלה לנו את התשובה לשאלה השנייה, מה בדיוק נכתב על הלוחות: “דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים”! כלומר, כמו שלימדה אותנו הגננת, על לוחות הברית נכתבו עשר(ת) הדיברות!

האמנם על הלוחות נכתבו 10 הדיברות?

עיון חוזר בפסוק כח הנ”ל מגלה שזה לא ייתכן:
א) בכל הפסוקים הקודמים מודגש שוב ושוב שאת מה שנכתב על הלוחות כתב לא אחר מאשר ה’ בעצמו – ואילו מפס’ כז+כח משתמע במפורש שמשה הוא הכותב!
ב) לפי פסוק כח משה כתב על הלוחות את “דִּבְרֵי הַבְּרִית” = רשימת המצוות בפסוקים יא-כו. אלא שרשימה זו מונה 15 פסוקים שכוללים לפחות כ-17 מצוות שונות – ולא עשרה דברים: 1) לא לכרות ברית. 2) לנתוץ את מזבחותם וכו’. 3) לא להשתחוות לאל אחר. 4) לא לעשות אלהי מסכה. 5) לשמור את חג המצות. 6) פטר רחם לה’. 7) לפדות פטר חמור \ לעורפו. 8) לפדות את בכור הבנים. 9) לא להיראות ריקם את פני ה’. 10) לשבות ביום השביעי מחריש ומקציר. 11) לעשות את חג השבועות. 12) לעשות את חג האסיף. 13) להיראות 3 פעמים בשנה את פני ה’. 14) לא לשחוט על חמץ את דם הזבח. 15) לא להלין לבוקר את הפסח. 16) להביא ביכורים לבית ה’. 17) לא לבשל גדי בחלב אמו.
ג) בפסוקים הקודמים מודגש גם שעל הלוחות השניים ייכתבו בדיוק אותם הדברים שהיו על הלוחות הראשונים – אבל דברי הברית בפרק לד שונים לחלוטין מ-10 הדיברות בשמות כ! (ואם כבר, מאוד תמוה שמשה נזקק לארבעים יום ולילה כדי לכתוב סה”כ את 10 הדיברות…)

ספר הברית “הגדול” ו”הקטן”

השאלה האחרונה, מצד שני, עשויה להזכיר לנו שאכן הברית בפרק לד לא דומה לדיברות של פרק כ – אבל היא מזכירה מאוד ברית אחרת, שהופיעה בשמות כג:

(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר… וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה… (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’. (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר. (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ.

ובפרק כד, כך נראה, משה כותב את כל הדברים האלה (כולל אלו שנאמרו בפרקים כ-כב):

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’…
(ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

כלומר, אם נקרא את שמות כ-כג ברצף, נגלה שה’ מסר למשה (אחרי מעמד הר סיני) רשימה שלימה של מצוות (סוף פרק כ + כא+כב+כג), שאת כולן כתב משה (ולא ה’!) ב”ספר הברית” (ולא בלוחות!), אותה ברית שמשה כרת עם העם בשם ה’ למרגלות הר סיני. ואם נעשה 1+1 נגלה שלאחר חטא העגל, ה’ בסך הכל כורת מחדש את הברית, כאשר גרסה קצרה שלה מופיעה בפרק לד.

כידוע, חוקרי המקרא הבחינו בכפילות הזו כבר במאה ה-19, והם מכנים את שמות כ-כג בשם “ספר הברית הגדול” ואת שמות לד בשם “ספר הברית הקטן”. אלא שמאחורי ההגדרה הזו של “ספר הברית הקטן”, מסתתרת הנחה סמויה, לפי הברית השנייה הזו (שמות לד) נכתבה בספר, ולא על הלוחות. וכאן הבן שואל – מה עושים עם הפסוק המפורש (לד, כח) “וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים”, ממנו משתמע שמשה כתב את הדברים על הלוחות? בנוסף, כמו שכבר ראינו, ספר הברית הקטן שונה בכמה וכמה פרטים מאחיו הגדול!
וכך סיכם זאת בקצרה אחד מראשי המדברים בתחום מראשית המאה ה-20, פרופ’ Samuel Driver :

The great difficulty is that one thing is commanded – and another done!

ובכן, המחקר בנושא הוא סבוך ומורכב וקראתי רק את אפס קצהו – לכן אציין רק שוולהאוזן הציע בזמנו שספר הברית הקטן (שמות לד) היווה מעין עשר דיברות “קמאיות”, ועיקם את הכתובים כך שאותן 17 מצוות שמניתי קודם יידחסו ל-10 – ואז ייצא שספר הברית הקטן אינו ספר, אלא הוא-הוא מה שנכתב (בגלגול מאוחר) על הלוחות הראשונים. אלא שדעתו נדחתה לחלוטין מסיבות מובנות, ונותרנו עם העובדה הדי ברורה לפיה הספר הקטן הוא תמצות של הגדול (או שהגדול הוא הרחבה של הקטן…), וששניהם נכתבו על ידי משה כ”דברי ברית”. ואם נתעלם מכל ההשערות הדיאכרוניות ונתבונן בסיפור כפי שהוא לפנינו, חזרנו לנקודת ההתחלה לפיה שמות לד הוא אישרור אלוהי של הברית שנכרתה בשמות כד (=הספר הקטן הוא תמצית של הגדול), ומשה כתב גם אותו – אלא שעל לוחות ולא על ספר. ושימו לב שלשון הפסוק מותירה מקום לספק לגבי זהות הכותב – ה’ או משה!
– למעשה, רק סופו של פסוק כח (“וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים“) מעורר קושי, ואותו ננסה לפתור בשורות הבאות.

עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וספר דברים

הביטוי “עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים” אמור להדליק אצלנו נורה אדומה, וזאת משום שהוא מופיע עוד פעמיים בתורה – שתיהן דווקא בספר דברים:

ד, יב-יג – וַיְדַבֵּר ה’ אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל. וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים.
י, ד – וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה’ אֵלָי.

בשני האיזכורים ההקשר חד משמעי – מעמד הר סיני ו-10 הדיברות: האיזכור בפרשת ואתחנן מהווה הקדמה לתיאור החוזר של מעמד הר סיני, והאיזכור בפרשת עקב הוא חלק מהתיאור הרטרואקטיבי של המעמד. מה שמעניין הוא שבעקב משה מדגיש את נסיבות האירוע: “אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל” – ויותר מעניין שהביטוי המדויק הזה כבר הופיע בפרק ט:

ט, י – וַיִּתֵּן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל.

בקיצור, רק בפרשיות ואתחנן-עקב משה מבהיר בפירוש מה נכתב על הלוחות – עשרת הדברים – ולמען הסר ספק הוא מדגיש מתי זה קרה – ביום הקהל, כשה’ דיבר אל העם בהר מתוך האש. וכמו שראינו לעיל, רק בפרשת עקב הלוחות נקראות גם “לוחות הברית” ולא “לוחות האבן” או “לוחות העדות” כמו בשמות.
בטבלה להלן אפשר לראות די בבירור את התוספות שבדברים לעומת שמות, ואיך התוספת האחרונה “חלחלה” לשמות לד, כח:

 שמותדברים
לוחות ראשונים(לא, יח) וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים(ט, י) וַיִּתֵּן ה’ אֵלַי אֶת שְׁנֵי לוּחֹת הָאֲבָנִים כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל
לוחות שניים(לד, א) וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.
(לד, כח) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.
(י, ד) וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל וַיִּתְּנֵם ה’ אֵלָי

העורך הדויטרונומיסטי ותורת הגננת

בשורה התחתונה, מקריאת התורה כפשוטה נראה שעד ספר דברים לא היה ברור באמת מה נכתב על הלוחות ומה למעשה היה תפקידם. מספר שמות ניתן היה להבין שעל הלוחות הראשונים נכתבו כל דברי הברית של שמות כ-כג (ולכן אולי נזקק משה ל-40 יום ולילה כדי לחקוק אותם בסלע!), אלא שגרסה אחרת סברה שדברי הברית הללו נכתבו ב”ספר הברית” המתואר בשמות כד. בכל מקרה נראה ברור שעל הלוחות השניים נכתבו דברי הברית המקוצרת של שמות לד – למעט השאלה מי בדיוק כתב אותם…
או-אז נכנס העורך הדויטרונומיסטי של ספר דברים לפעולה:
ראשית הוא הבהיר את השתלשלות האירועים במעמד הר סיני, ולפיה ה’ כתב על שני לוחות אבנים את 10 הדיברות סמוך ונראה לאירוע הגדול של מעמד הר סיני – לשם כך הוא הדגיש גם בפרשת ואתחנן (ד, יב-יג) וגם בפרשת עקב (ט, י; י, ד) שהלוחות נכתבו ע”י ה’ כבר אז, ביום הקהל, כשה’ דיבר בהר מתוך האש.
שנית, הוא שלח את ידו הארוכה לשמות לד, והוסיף (כנראה) את שתי המילים המסגירות בסוף פסוק כח: “וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים” – כמו שראינו, המינוח הזה מתאים מאוד למעמד הר סיני בספר דברים, אבל לא ממש מסתדר כאן – אבל עובדה היא שאנחנו קוראים את הפסוק הזה כל שנה ולא מרגישים בשום בעיה, שהרי כבר מהגן התרגלנו למחשבה שעל לוחות הברית נכתבו דווקא 10 הדיברות, ולא דברי הברית של שמות לד!

ואחרי הכל – למה ספר שמות לא הבהיר את הדברים?

כמובן שנותרנו עם השאלה הגדולה – למה ספר שמות השאיר אותנו באפלה? גם העירפול סביב מה בדיוק נכתב על הלוחות, גם האיזכור המבלבל של ספר הברית בסיום מעמד הר סיני, וגם השאלה האם ה’ כתב את מה שעל הלוחות או שמא משה – כל אלו נראים מכוונים ולא רק פרי המקרה של גלגולי מסירה ועריכה.

וכאן אין לי אלא להפליג מעט למחוזות הדרש ולהציע שתי תשובות בדבר:

א) “הואיל וסופן להשתבר” – האמוראים התלבטו בשאלה למה רק במצוות כיבוד הורים שבדברות השניות נאמר “וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ” (דב’ ה, טו) ואילו בראשונות לא נאמר – ותירצו “הואיל וסופן להשתבר” (בבלי ב”ק נד-נה). בפוסט אחר הרחבתי בסוגיה המוזרה והמעניינת הזו, אבל לענייננו די אם נניח כי בעל המחבר של ספר שמות לא רצה להיכנס לפרטי הדברים שנכתבו על הלוחות, שהרי אלו נשברו. רק בעל ספר דברים אזר עוז, כביכול, והחזיר עטרה ליושנה. בדרך אגב, הוא השמיט מפרשת ואתחנן את חטא העגל ושבירת הלוחות (!) והזכיר אותם רק במסגרת התוכחה של פרשת עקב.

ב) 10 הדיברות = ספר דברים – כפי שהבחינו כבר לפניי, מ-10 הדיברות נעדר למרבה הפלא והתדהמה מרכיב מרכזי מאוד בחוק המקראי – תורת הקרבנות! 10 הדיברות אינן מזכירות ולו ברמז את נושא הקרבנות, ואף לא את נושא המשכן\מקדש, והדבר תמוה. לא כאן המקום להאריך, אבל אם נסקור את ספר דברים נראה שגם בו תופסת תורת הקרבנות מקום שולי יחסית – בעוד שנושאי אהבת ה’ והעבודה הזרה (=2 הדיברות הראשונות לפי מסורת חז”ל) תופסים מקום מרכזי הרבה יותר. ייתכן שמשום כך ראה בעל ספר דברים להדגיש שהברית בין ה’ לישראל כפי שנכתבה על “לוּחֹת הַבְּרִית” (=מונח שהתחדש רק כאן!) כללה דווקא את 10 הדיברות, ולא תוכן אחר מרחבי ספרות התורה.

וצ”ע…

9 תגובות על “מהם לוחות הברית ומה נכתב עליהם?

  1. סיפור מעמד הר סיני מופיע בספר שמות על פי תיאור של 3 מגילות, מגילת ס”כ, מגילת ס”י, ומגילה נוספת המתארת את מעמד הר סיני וחטא העגל. בגלל שהמגילות נבללו זו בזו, סוררת אנדרלמוסיה גמורה בתיאור המאורעות, אולם כבר הפרידו החוקרים את המגילות זו מזו, וכעת ניתן לשחזר את שלושת התיאורים.

    הדברים שנכתוב יהיו על פי דברי אלכסנדר רופא וברוך שוורץ, שתיאוריו נלקחו ממורו ורבו מנחם הרן.

    ניתן לצפות בחלוקת המגילות בקובץ זה. המגילות מחולקות בצבעים שונים.
    https://drive.google.com/file/d/1O7FCdIqRoDZ4rf2Hkw1UtD6CMAmZLMfj/view?usp=sharing

    לפי ס”כ ישראל הגיעו למדבר סיני (שמ’ יט,א-ב), כבוד ה’ שכן על הר סיני 6 ימים, ה’ קרא למשה ביום השביעי, משה שהה בהר סיני 40 יום, וצווה על הקמת המשכן, בסיומם קיבל משה שני לוחות העדות (שמ’ כד,טז-לא,יח).

    לפי ס”י משה קידש את העם ליום השלישי (שמ’ יט,י-טז), ביום השלישי הר סיני עשן מהאש (שמ’ יט,יח), משה עלה להר סיני, וה’ הזהירו שלא יעלו העם וגם הכהנים יזהרו (שמ’ יט,כ-כה), ואז עלו משה אהרן נדב אביהו ושבעים זקנים והשתחוו מרחוק והעם לא עלו (שמ’ כד,א-ב), משה אהרן נדב אביהו ושבעים זקנים ראו את אלהי ישראל וה’ לא שלח ידו להענישם (שמ’ כד,ט-יא), ואז כעס ה’ על מעשה העגל (שמ’ לב,ט), בני לוי נאספו והכו את החוטאים (שמ’ לב,כו-כט), ה’ אמר שישלח מלאך ולא יעלה עמנו, וישראל הורידו עדים (שמ’ לג,א-ד), משה ביקש שה’ יודיעו מי ישלח עמו, ויודיעו דרכיו, וה’ התרצה ללכת עם ישראל, ומשה ביקש לראות פני ה’, והראהו אחוריו (שמ’ לג,יב-כג), ה’ ציוה למשה לעלות להר סיני לבדו (שמ’ לד,ב-ג), ה’ נגלה בענן, והודיעו מידות הרחמים, וכרת ברית עם העם ויעשה עימם נפלאות (שמ’ לד,ה-י), וציוהו את ספר הברית הקטן, וציוה את משה לכתוב ספר ברית קטן זה (שמ’ לד,יא-כז). בס”י לא נזכרו לוחות הברית או לוחות העדות.

    בסיפור מעמד הר סיני וחטא העגל יש מגילה נוספת המספרת מאורעות אלו. לפי מגילה זו, ישראל חנו מול הר סיני, וה’ ציוה את ישראל שיתנו לבם לניסים שנעשו במצרים, ואם ישמעו יהיו עם לה’, וענו העם נעשה את דבר ה’, וה’ הודיעו שיבוא אליו בעב הענן ויאמינו בו לעולם (שמ’ יט,ב-ט), לאחר מכן היה על הר סיני קולות וברקים וענן וקול שופר, ומשה הוציא את העם לתחתית ההר (שמ’ יט,טז-יז), קול השופר היה מתחזק, משה היה מדבר, וה’ ענהו בקול (שמ’ יט,ט), ואמר ה’ בקול רם את עשרת הדיברות, בסיומם ביקשו העם ממשה שהוא ידבר עמם ולא ה’, ואז ציוהו ה’ את ספר הברית הגדול, כלומר את פרשת משפטים (שמות פרקים כ-כג), בסיום דבר ה’ משה ציוה לעם את המשפטים, וכתבם, ונערי ישראל העלו עולות ושלמים, וחצי הדם זרק על העם, וחציו על המזבח, ומשה קרא מספר הברית הגדול, והעם ענה נעשה ונשמע (שמ’ כד,ג-ח), והעם אכלו ושתו מזבחי השלמים (שמ’ כד,יא), וה’ ציוה על משה לעלות להר סיני, ויתן לו את לוחות האבן והתורה והמצווה אשר כתב ה’, משה ויהושע הלכו, הזקנים אהרן וחור נשארו, והענן כיסה את ההר (שמ’ כד,יב-טו). העם ראה שמשה מתעכב, וביקשו מאהרן שיעשה להם עגל, משה ירד מההר ושיבר את הלוחות הכתובות במכתב אלהים, (שמ’ לב,א-ח; י-כה), ה’ אמר למשה שמלאכו ילך עמם, ונגף את העם (שמ’ לב,ל-לה), והעם הסירו את עדים מהר חורב, ומשה לקח את האוהל מחוץ למחנה (שמ’ לג,ה-יא), ה’ ציוה למשה לפסול 2 לוחות אבנים (שמ’ לד,א), משה פסל 2 לוחות אבנים ועלה להר סיני (שמ’ לד,ד), משה שהה בהר סיני 40 יום וה’ כתב על הלוחות השניים את עשרת הדברים (שמ’ לד,כח).

    היוצא מהנ”ל, בס”כ נזכרו לוחות העדות, אבל לא נתבאר מה נכתב בהם. בס”י כלל לא נזכרו לוחות הברית, ומשה צווה לכתוב את ספר הברית הקטן. ואילו במגילה המיוחדת המתארת את מעמד הר סיני וחטא העגל, נזכר כל נוסח עשרת הדיברות, וגם נזכר שה’ כתב על הלוחות את עשרת הדברים.

    זה מה שמורה העיון בתורה על פי שיטת המגילות.

    • יפה – ותודה על שיתוף הקובץ!!!
      בקצרה, ההצעה הזו “מפרקת” את המוקש העיקרי, הלא הוא שמות לד, כז-כח (“וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…” כנגד “…וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים”) על ידי פיצולם בין ס”י לבין מגילה נוספת – כאשר תוכנו של ספר הברית עצמו משותף לשניהם. עדיין קצת מוזר, אבל אפשרי.

  2. ספר הברית הגדול שייך למגילה הנוספת המתארת את מעמד הר סיני וחטא העגל (מסומן בתכלת).

    ספר הברית הקטן שייך לס”י (מסומן באפור).

    וכך כתב ברוך שורץ במאמרו “התורה חמשת חומשיה וארבע תעודותיה” עמ’ 181 הע’ 76-77.

    מצורף קובץ מעודכן
    https://drive.google.com/file/d/1ssro9jDwPDsSwoSfPOMoW_5WG72kFBOL/view?usp=sharing

    • “דרום-חוקר”, נראה לי שיש בעיה עם החלוקה לתעודות בשיטה שמופיעה בקובץ שלך. היא שוזרת את המקורות כאילו נערכו קטעים שלמים ורצופים, עם סדר כרונולוגי בתוכם – והיא לא משקפת את האופן בו נערכו המקורות בפועל, בשיטה של “גזור והדבק” (ממש מילולית, עם תער סופרים), כאשר לעיתים קרובות קטעים, פסוקים, חלקי פסוקים, ולעיתים אף מילים בודדות, הוזזו קדימה ואחורה בתוך הסיפור, כדי ליצר רצף הגיוני (כביכול) בסיפור החדש שהעורך ניסה ליצור מהמקורות הישנים…

      השיטה הזו של עריכה על ידי גזירה והדבקה של קטעים (לפעמים תוך שינוי סדר הופעתם בטקסט המקורי) מוסברת יפה בספרו של פרופ’ עידן דרשוביץ “The Dismembered Bible”:

      https://www.amazon.com/Dismembered-Bible-Scripture-Antiquity-Forschungen/dp/3161598601

      והוא מסביר זאת גם במסגרת הראיון הבא עם אלכס צייטלין ויגאל בן-נון ביוטיוב:

      https://youtu.be/TeuYiGX0Zbg?t=2268

      גם אני הדגמתי את זה פה בעבר תחת פוסט העוסק בחלוקת התעודות בפרשת קורח – שם הראיתי כיצד העורך שינה את סדר הפסוקים שהיו בס”כ המקורי, וכיצד ניתן לשחזר אותם בסדר יותר הגיוני:

      https://ivri.org.il/2015/06/korach-documents/#comment-30721

      כאשר בדקתי את החלוקה למקורות בפרשת “הנס על הים” לפי השחזור שבקובץ שלך, נראה לי ברור שיש שם שיבוש של המקורות וייחוס של פסוקים שונים למקור הלא נכון, בגלל השיטה הזו…

      כך, למשל, נראה שחזור ס”י (מקור J) לפי השיטה שלי:

      “וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, וַיֶּאְסֹר אֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ יַם-סוּף. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.
      וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
      וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה. וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה. וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל-מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה. וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם, אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל–כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם. וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ; וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת-מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד מִצְרָיִם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם; וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה…”

      כך נראה ס”כ (מקור P) לפי שיטתי:

      “וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת-לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל-הָעָם, וַיֹּאמְרוּ מַה-זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי-שִׁלַּחְנוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. וַיִּקַּח שֵׁשׁ-מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר, וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם; וְשָׁלִשִׁם עַל-כֻּלּוֹ; וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי הַחִירֹת, לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן.
      וּפַרְעֹה הִקְרִיב; וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. וְאַתָּה הָרֵם אֶת-מַטְּךָ, וּנְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם–וּבְקָעֵהוּ; וְיָבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה. וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם; וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל-חֵילוֹ, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי יְהוָה, בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה, בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו.
      וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם; וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם–כֹּל סוּס פַּרְעֹה, רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו, אֶל-תּוֹךְ הַיָּם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, נְטֵה אֶת-יָדְךָ עַל-הַיָּם; וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל-מִצְרַיִם, עַל-רִכְבּוֹ וְעַל-פָּרָשָׁיו. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ עַל-הַיָּם, וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם, וַיְכַסּוּ אֶת-הָרֶכֶב וְאֶת-הַפָּרָשִׁים, לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם, לֹא-נִשְׁאַר בָּהֶם עַד-אֶחָד.
      וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם; וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.
      וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.”

      והנה הטקסט של ס”א (מקור E) לפי שיטתי:

      “וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא יְהוָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה; וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם [דֶּרֶךְ]* הַמִּדְבָּר.
      וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם, וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו, וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם, בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ; סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.
      וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה, וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר; וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה-נִּשְׁתֶּה. ויָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם”.

      אני לא פוסל את האפשרות שאני עצמי טעיתי בשחזור, פה או שם (לדוגמא, אני עוד מתלבט אם הסיומת “וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.” שייכת לס”כ או לס”א דווקא) – אבל אם תשווה זאת לשחזור שמובא בקובץ שלך, תראה שזה יותר הגיוני… לדעתי השיטה הזו של חלוקה למקורות בצורה גמישה יותר עדיפה גם במקומות אחרים במקרא, ויכולה לפתור הרבה הסתבכויות של חוקרים…

      באופן ספציפי יותר לגבי פרשת העגל – אני נוטה לחשוד (אף כי לא בטוח) שהסיפור כולו/רובו שייך למקור J (ס”י) דווקא. לפי שיטתי J היה סופר החצר היבוסי של בית דוד בימים שאחרי יאשיהו; והיה מקורב לכהנים היבוסים לבית צדוק הירושלמי (שראו עצמם צאצאי “מלכיצדק מלך שלם”, אותו “כהן לאל עליון” של J כמובן) – ובשלב ההוא עדיין כלל לא נחשבו לצאצאים של “בית אהרון”… יתכן שכהני “בית אהרון” הם אלו ששירתו בבמה בבית-אל, או כהני במות אחרות שקובצו לירושלים בימי יאשיהו (ראה: מל”ב כ”ג 8 – 9), בעוד שכהני בית צדוק עוד נחשבו כבית כהונה עצמאי/יבוסי שמונה לתפקידו בידי שלמה המלך, בהתאם למה שנכתב באותה “קללת איש האלוהים (של J, כמובן) על בית עלי” (“וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים. וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם”)…

      ראיה לכך שכהני בית צדוק הירושלמים לא נחשבו עדיין כצאצאים של איזה “בית אהרון” – ולכן היו עשויים להשתלח באותו “בית אהרון” וליחס לאהרון אביהם איזה “חטא עגל” בדומה למעשה ירבעם בבית-אל – אתה יכול למצוא בפסוקים ביחזקאל מ”ד – שם אין שום אזכור לאיזה “כהני אהרון” או “בית אהרון” והבדלה בין כהנים ולויים לפי יחוסם לאיזה “אהרון” (שלא נזכר כלל בטקסט) אלא ישנה רק הבדלה בין “כהנים לויים” שחטאו והחטיאו (ולכן ישמשו רק בתפקיד של “לויים משרתים”) להבדיל מאותם “הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק אֲשֶׁר שָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת מִקְדָּשִׁי בִּתְעוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלַי הֵמָּה יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי וְעָמְדוּ לְפָנַי לְהַקְרִיב לִי חֵלֶב וָדָם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טז הֵמָּה יָבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי וְהֵמָּה יִקְרְבוּ אֶל שֻׁלְחָנִי לְשָׁרְתֵנִי וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי”…

      לפי שיטתי, הסופר J שהיה מקורב לבית צדוק, שיבץ טקסטים פולמוסיים רבים בסיפוריו, בהם הקפיד להשמיץ את אותם לויים קינים לבית משה (ועלי?) בכל הזדמנות, וסביר שגם את כהני “בית אהרון” (ובית-אל?) של זמנו… סופר זה הוא שכתב, לשיטתי, לא רק את סיפור “נבואת איש האלוהים על בית עלי” אלא גם את “נבואת איש האלוהים (וחמורו) על המזבח בבית-אל” (וכמובן את סיפור התגשמותה בימי יאשיהו). ברם, ישנה טענה של ריצ’ארד אליוט פרידמן לפיה מי שכתב את סיפור העגל היה דווקא מקור E (ס”א) שייצג דווקא את הכהנים מצאצאי בית עלי (ומשה?) משילה, שהיה להם סכסוך משלהם עם כהני בית אל (ואהרון?)…

      הבהרות לטענתי בעניין מוצאו היבוסי של בית צדוק ושל הסופר J (ס”י) אתה יכול למצוא בשרשורי תגובות שכתבתי כאן:

      https://ivri.org.il/2014/10/genesis-14-riddle-1/#comment-28549

      וכאן:

      https://ivri.org.il/2018/05/shalem/#comment-54143

      ויש גם כמה דברים שנכתבו תחת הפוסט שעוסק בחלוקת המקורות בפרשת קורח שכבר הבאתי בקישור פה לעיל…

  3. בס”ד ב’ באלול פ”ב

    כריתת ברית, כמקובל בחוזים בימי קדם, כוללת שני דברים, כמתואר בספר המקנה של ירמיהו ‘את החתום והמצווה והחוקים’ שבהם מפורטים בדרדקנות משפטית גדרי החוזה ותנאיו, ואת ‘הגלוי’ מה שנקרא בלשון חכמים ‘התורף’, דהיינו עיקרו ותמציתו של החוזה.

    אף בברית שבין ה’ לעמו, יש את ‘הגלוי’, עשרת הדברים שנאמרו במעמד הר סיני ‘ביום הקהל’ ןנכתבו על הלוחות. הם ‘עשרת הדברים’ עליהם אמר ה’ בשמות לד: ‘וכתבתי עליהם את הדברים אשר היו על הלחות הראשונים אשר שברת’.

    מטבעו של ‘הגלוי’ נכתבה בלוחות לעדות תמציתה של הברית, אותם ‘עשרת הדברים’ שהשמיע ה’ לעמו בפומבי במעמד סיני. ומטבעו של חוזה צריך להילוות לדברי הברית החגיגיים שנאמרו בקולות וברקים, גם חלק ‘פרוזאי’ שבו מפורטים בדקדקנות משפטית סעיפים ותתי סעיפים, הלא הוא ‘ספר הברית’, מ’אתם ראיתם’ עד ‘לא ישבו בארצך..’ שאותו קורא משה לפני כל ישראל ועליו כורתים את הברית.

    אחרי חטא העגל שבו הופרה הברית מתרצה ה’ לכרות ‘ברית חדשה אשר לא תופר’, וגם בברית זו קיימים שלושת המרכיבים של הברית הראשונה: התגלות אלקית עוצמתית, ‘ספר ברית’ מפורט ו’לוחות עדות’ תמציתיים שעליהם ייחרתו היסודות, הם ‘עשרת הדברים’ שהיו על הלוחות הראשונים.

    ברם, יש הבדל בין הברית הראשונה לבין הברית המחודשת. בראשונה היתה התגלות עוצמתית שבה הושמעו לכל העם עשרת הדברים ‘למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו’, בעוד בברית המחודשת הושמעו בהתגלות עוצמתית מידות הרחמים האלקיים, המלמדות את אפשרות התשובה והתיקון.

    אף בלוחות הברית ובספר הברית נבדלת הברית המחודשת. אם ‘ספר הברית’ הראשון נקרא ע”י משה באזני כל העם – הרי שב’סםר הברית’ השני נאמר למשה ‘כתב לך את כל הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ועם ישראל’. הדגש הוא על ‘לך’ ו’אתך’ ללמד על מעמדו הייחודי של משה כאחראי הבלעדי על פרשנותה של הברית, לבל תעלה על הדעת מחשבה על ‘מתווך’ אחר.

    ולהדגשת מעמדו הייחודי של משה, נוסף שינוי גם בכתיבת לוחות הברית. ‘כותב הלוחות’ במובן ‘המחבר’ הוא האלקים, אך ה’סופר’ במובן ‘הלבלר’ משתנה. אם לוחות הראשונות היו ‘מכתב אלקים’ – הרי שבשניות היה משה הסופר הכותב. אף קרן עור פני משה, ללמד את העם שמשה הוא ‘עמוד האור’ האמור להנחות את העם ואין בלתו.

    בברכה, ש”צ

    הבדל נוסף בין ‘ספר הברית’ הראשון והשני, הוא שבשני אין צורך לחזור על כל המשפטים שבין אדם לחבירו, שעליהם לא יצא ערעור. מה שנתגלה כבעייתי במעשה העגל הוא הצד האמוני, ואותו יש צורך לחזק.

    • הבעיה שאין כמעט קשר בין 10 הדיברות לבין ספרי הברית (הארוך והקצר). בייחוד נושא ה”עלייה לרגל” שמודגש מאוד בספרי הברית ונעדר לגמרי מ- 10 הדברות.

    • שבת הארץ ושלושת הרגלים – הם הרחבת מצוות ‘זכור את יום השבת לקדשו’, על ידי הוספת זמנים מקודשים. השמיטה, אחת לשבע שנים, והרגלים שלוש פעמים בשנה.

      שלושת הרגלים מובאים הן בספר הברית הראשון והן בשני, בצמוד לציוויי הרחקה מאלילות. בסה”ב הראשון צמודה מצוות הרגלים ל’ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיכם’. בסה”ב השני צמודים הרגלים לאיסור לכרות ברית ליושב הארץ ולהשתתף בזבחיהם. את שמחתם יעשו בני ישראל בהאספם ‘ליראות את פני האדון ה’, ולא עם שכניהם הגויים.

      בברכה, ש”צ

      סיום מצוות ‘ספר הברית’ – ‘לא תבשל גדי בחלב אמו’ – הוא תירגול לדיברה האחרונה ‘לא תחמוד’. ממכניס האורחים הגדול, אברהם אבינו, למדים אנחנו ש’שיא הגורמה’ שבו מכבדים אורחים רמי מעלה הוא ‘חמאה וחלב’ המוגשים עם ‘בן בקר רך וטוב’. ממעדן מלכים זה – נדרש איש ישראל להתנזר כדי להתרגל לאיפוק וריסון עצמי.

  4. בנוגע לו”או של והתורה והמצוה בשמות כד, יב הרי שייתכן מאוד שזו וא”ו הנשוא, כלומר מפרשת את שקדם לה ולא מוסיפה עליו

    • נכון – ובזכות הערתך מצאתי כאן* כמה דוגמאות לכך בשם דונש בן לברט שקרא לתופעה הזו “וו טפל בפתרון נופל” – אמנם את הפסוק שלנו הוא לא מזכיר:
      אני אומר לך: וו ואמר טפל בפתרון נופל. אכתוב מן הדומים לו קצותם
      לגלות לך נתיבתם. ואלה הם: ושמואל מת ויקברהו ברמה ובעירו (שמ”א כח,
      ג) – וו ובעירו טפל בפתרון נופל. וכמהו ותשב תמר ושוממה (שמ”ב יג, כ) –
      וו ושוממה טפל בפתרון נופל. וכמוהם ואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית
      לו, כד(, וו ואיה טפל בפתרון נופל. תת וקדש וצבא (דניאל ח, יג(,וו וקדש
      טפל בפתרון נופל. ונבנתה רחוב וחרוץ ובצוק העתים (שם ט, כה(,וו ובצוק
      טפל בפתרון נופל. עד מתי ומכביד עליו עבטיט (חבקוק ב, ו(,וו ומכביד טפל
      בפתרון נופל. מגערתך אלהי יעקב נרדם ורכב וסוס (תהלים עו, ז(,וו ורכב
      טפל בפתרון נופל. בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו (יחזקאל מז, יא(,וו ולא טפל
      בפתרון נופל. ואנחנו ה’ אלהינו ולא עזבנוהו (דה”ב יג, י(,וו ולא טפל בפתרון
      נופל. וכווים האלה הטפלים אדין מלכא בנס וקצף שגיא ואמר להובדא – וו
      ואמר טפל בפתרון נופל”

      * חנוך גמליאל, רש”י כפרשן וכבלשן – לדבריו זו וי”ו שלא באה להוסיף משהו, אלא לפתוח את החלק השני של המשפט:
      https://kotar.cet.ac.il/KotarApp/Index/Chapter.aspx?nBookID=102136814&nTocEntryID=102139148

ענני נא!