מוצאי פרשת כי תבוא נראה לי כזמן מתאים להחזיר את עטרת הבלוג ליושנה, בשלהי השנה הקשה ביותר בתולדות ישראל המודרנית, שבעקבותיה כל עיסוק ברוח נראה מותרות… אבל קרה המקרה ולאחרונה נתקלתי בכתבה המצויינת ב’דיוקן’ על הספר “מגילת הזייפן”, שעיקרו עוסק במגילה שנראית על פניה כתמצות של ספר דברים, בדגש על פרשיית הברכה והקללה ב’כי תבוא’. כמפלט מהמציאות יגעתי והגעתי עד למחבר, הלא הוא פרופ’ מאיר בר אילן, סוג של איש אשכולות יוצא דופן בנוף המחקרי המעט משמים בארה”ק, ומיהרתי לרכוש ממנו את הספר – ודי נדהמתי מהממצאים. על איזו מגילה מדובר? ומיהו הזייפן? ולמה הייתי צריך להגיע עד למחבר? אז בואו נעשה סדר.

מגילת שפירא

תקציר העובדות

משה-מוזס שפירא

בשנת 1883, כעשור וחצי אחרי פרסום מצבת מישע, הציג סוחר עתיקות בשם מוזס שפירא (יהודי מומר) כמה מגילות קלף שקיבל לדבריו מבדואים מעבר הירדן. המגילות הכילו טקסט בכתב עברי קדום ובו לא פחות מכמה פרקים שלמים (!) מספר דברים, בשינויים רבים לעומת נוסח המסורה, ובראשם פרשיית עשרת הדברות שכללה דיבר נוסף. דא עקא, אותו שפירא מכר כמה שנים קודם לכן מאות חרסים עם כתובות מואביות, שזכו לביקוש אדיר בשל גילוי מצבת מישע – אלא שאלו התגלו כזיוף מוחלט וכדי ביזיון וקצף. לא פלא שרבים מחוקרי התקופה שנתבקשו לחוות דעה על המגילות שמצא שפירא, ומראש לא האמינו שמגילות קלף יכולות להשתמר מאות שנים בצורה כזו, סברו מייד שמדובר בהמצאה ולא במציאה – ובשורה התחתונה שפירא הוכרז כזייפן ובעקבות כך הוא התאבד והמגילות נעלמו, למעט שני תעתיקים ששרדו.

תקציר הפרשנויות

אפשר לומר בזהירות כי עד אמצע המאה ה-20, המלומד היחיד שהתייחס למגילה ברצינות היה החוקר הנודע דאז כריסטיאן דוד גינצבורג (שמשמו המעניין אפשר לנחש כי כמו שפירא, היה גם הוא יהודי מומר). גינצבורג הוזמן על ידי המוזיאון הבריטי לחוות דעה על המגילה – לשם כך הוא טרח במשך שלושה שבועות וההדיר אותה בדקדקנות שכמעט גרמה לו לעיוורון (כך כתב במכתב אישי), ואף הזמין את ראש הממשלה הבריטי גלדסטון לשזוף בה את עיניו. אך בסופו של דבר הוא ‘יישר קו’ עם החוקר הידוע עוד יותר שארל קלרמון-גנו, שקבע מעט לפני כן (על סמך הצצה חטופה!) כי המגילות מזוייפות והקלף נגזר מספרי תורה ישנים – ובכך הקיץ הקץ על מוזס והמגילה גם יחד.

מאז זרמו לא מעט מים מהירדן לים-המלח, ובאמצע המאה ה-20′ חל ‘המפץ הגדול’ של גילוי מגילות קומראן \ מדבר יהודה. אחד מגלי ההדף של הגילוי היה העובדה שבניגוד לדעתם הנחרצת של כל החוקרים, מגילות קלף אכן יכולות להשתמר באקלים יבש אלפיים שנה ויותר – ומשם קצרה הדרך לדיון חוזר באותנטיות האפשרית של מגילות שפירא. הבעיה השולית היתה ש… המגילות עצמן נעלמו, ונותרו כאמור רק שני תעתיקים. בנוסף, מעט החוקרים ששבו לעסוק בעניין לא טרחו למצוא את התעתיק והסתפקו בתרגום וממילא הדיון היה די עקר.

או-אז בשנת 2021 קם פרופ’ עידן דרשוביץ, שיגע ומצא את מחברותיו האישיות של שפירא ובהן ניסיונותיו לתרגום של הטקסט במגילות (= מכאן שהוא ודאי לא זייף אותן), וטען כי לא זו בלבד שהמגילות אותנטיות, אלא שהן למעשה נוסח קדום של ספר דברים, מהמאה ה- 7 לפני הספירה. דרשוביץ התבסס גם על ‘הביקורת הנמוכה’ של תופעות טקסטואליות (כמו כתיב חסר שבחסר: אנך, אלהם, ועוד) וגם על ‘הביקורת הגבוהה’ מבית מדרשה של השערת התעודות (בעיקר ה’דילוג’ במגילה מפרק יא לפרק כו המתאים לתפיסה לפיה קובץ החוקים בדברים הוא חלק נפרד ש’הולחם’ למסגרת של נאום משה) – ולדבריו אין ספק שהמגילה מייצגת טקסט מימי המלוכה שעמד בפני מחבר ספר דברים בגרסתו הידועה לנו.

כנגד טיעוניו של דרשוביץ יצא פרופ’ ישראל קנוהל עם ראיות הפוכות, הן בתחום הטקסטואלי (שימוש במילים ‘מאוחרות’ \ במשמעות מאוחרת, צורת האותיות ועוד) והן בתחום התוכני (תוספות מובהקות מהמקור הכהני, עריכה משולבת ועוד), ולדעתו ברור שהמגילה היא זיוף מהמאה ה-19, גם אם לא של שפירא עצמו, והיא מתבססת (כמו שחשדו חוקרי המאה ה-19) בעיקר על מצבת מישע.

מגילת בר-אילן

עבור החוקרים עמדה שאלת האותנטיות של הטקסט, או זיופו, במרכז הדיון, ורובם נטה לראות בשאלה זו לא רק את שאלת היסוד כי אם השאלה היחידה הראויה להישאל. (מגילת הזייפן, עמ’ 147)

אין ספק שמגילת שפירא הפכה לדיון מרתק כל כך בעיקר בשל שאלת הזיוף – אם מדובר בזיוף, הרי שזו פסגת החוצפה ה’יהודית’: להמציא מחדש חלק מספר דברים, כולל שינויים מהותיים בטקסט המקודש של עשרת הדברות! מצד שני, אם המגילה אותנטית, הרי שזהו התיעוד הקדום ביותר של חלק מהתורה, שלמרבה התדהמה מסתדר גם עם תיאוריות מעולמה של ביקורת המקרא!
אלא שכאן נכנס בר אילן לתמונה ומציע הצעה הרבה יותר הגיונית, שלמעשה מפשרת בין שתי הדעות הקיצוניות של דרשוביץ מחד ושל קנוהל ושאר העולם מאידך.

החידוש של בר אילן

בקצרצרה, מאיר בר אילן מעלה טיעון שאחרי שקוראים אותו, הוא נראה כמעט טריוויאלי: המגילה היא אותנטית לחלוטין – אבל היא לא עותק קדום של ספר דברים, אלא עיבוד מאוחר שלו. במילים אחרות, “אותנטיות” אין משמעה שהמגילה נכתבה על ידי משה רבינו או מי מטעמו, אלא שהיא נכתבה בתקופה קדומה כלשהי על ידי מאן-דהוא – בניגוד ל”זיוף” שמשמעו כתיבה מאוחרת מוּדעת המתחזה לקדומה, בדרך כלל למטרות רווח. לדוגמה: ספר היובלים הוא אותנטי, למרות שכותבו טוען שהספר הוכתב למשה בהר סיני; ספר הזוהר לעומת זאת, הוא ‘זיוף’ – שכן משה די ליאון טען שמצא מגילות עתיקות המתעדות את תורת רשב”י, בעוד שהוא עצמו חיבר אותן. מגילת שפירא, טוען בר אילן, היא אותנטית לגמרי בדיוק כמו ספר היובלים – ובדיוק כמו מגילות קומראן, גם היא התגלתה במקרה, והתגלגלה לידי שפירא, זה הכל. אמנם שפירא נתפס בקלקלתו במכירת עתיקות מזוייפות, אבל זה לא אומר שבמקרה הזה מדובר בזיוף – מה גם שזיוף מגילה שכזו מורכב לאין-ערוך יותר מזיוף כמה כתובות קצרות על כלי חרס.

כל מה שנותר לנו לעשות הוא לנסות ולענות על שלוש שאלות ‘קטנות’: מתי נכתבה המגילה? מי כתב אותה? והכי חשוב – לשם מה? כדי לענות על השאלות האלה – כשכזכור אין לנו את המגילה פיזית אלא רק העתק של הטקסט שלה – משתמש בר אילן כדרכו בקודש בכל כלי המחקר האפשריים, ומנתח את טקסט המגילה ממגוון היבטים.
ומהן התשובות?
טוב, קודם כל – כדאי מאוד לקרוא בספר עצמו. אבל כדי לא להשאיר אתכם במתח, אנסה לתמצת בקצרצרה את הצעתו של בר אילן + דוגמה מפרשת השבוע, בה פתחתי.

מטרת חיבור המגילה

הנקודה המרכזית סביבה למעשה נסוב הספר (אחרי אינספור דיונים עקיפים ואנקדוטות לאין מספר) עוסק בשאלת מטרת החיבור – כי היא למעשה תכריע לגבי השאלות האחרות. וכאן הראנו לדעת כי אין כמעט ספק שהחיבור נועד למטרות ליטורגיות, כלומר – תפילה או קריאה במהלך טקס ציבורי. כמעט כל האמצעים הספרותיים שנקט בהם מחבר המגילה מצביעים בבירור לכיוון הזה, ושתי הדוגמאות הבולטות הן גם שני ‘שיאי’ החיבור – עשרת הדברות שלא אכנס אליהן כאן, ומעמד הקללות והברכות, שאת תמצית נוסחו המשוחזר עיבדתי בטבלה הבאה (לא מדויקת ברמת האות!):

בקצרה, מחבר המגילה לקח את ה’בלגן’ שיש בספר דברים לגבי מעמד הקללות והברכות (קראו היטב את פרשיות ראה + כי תבוא), וארגן אותו בצורה כמעט מושלמת: במסגרת מעמד אחד גדול ונשגב, עומדים שבטי ישראל (למעט לוי!) על הרי גריזים ועיבל, והלויים עומדים מולם ומקריאים להם (כמו חזן לקהל) את הרצף הבא של ברכות ולאחריהן קללות:

א1) אחת עשרה ברכות קצרות של “ברוך האיש…” – להן העם עונה “אמן”.
א2) פרשיית הברכות הגשמיות “ברוך אתה בעיר…”
ב1) אחת עשרה קללות קצרות של “ארור האיש…” – להן העם עונה “אמן”.
ב2) פרשיית הקללות הגשמיות של “ארור אתה בעיר…”

מהעיבוד המסיבי הזה ניתן לראות בבירור כי: א) המחבר עיבד את ספר דברים ולא ההיפך (לפי הכלל שהגרסה הקשה\ה’מבולגנת’ היא המקורית). ב) המחבר הפך את הטקסט לכזה שמתאים לקריאה בציבור ואפילו לשחזור טקסי. ג) המחבר התעלם לחלוטין מהמצווה להקים מזבח אבנים בהר גריזים והר עיבל, כי אלו לא התאימו ל’מושב בחיים’ (גם במובן הפיזי-גיאוגרפי) בו הוא ישב.

מי כתב אותה?

הנקודה האחרונה מחזירה אותנו לשאלה הראשונה – מי כתב את המגילה? ובכן, לדעת בר-אילן לא היה זה  משה (רבינו) ואף לא מוזס (שפירא), אלא כנראה דמות ציבורית חשובה בקהילה היהודית הגדולה והנשכחת של עבר הירדן (ראו בערכי ויקיפדיה של הערים החשובות מידבא ומיפעת שהיו בנחלת ראובן), שביקש בין השאר לחזק את תחושת הקהילתיות ואולי אף הזהות הלאומית של בני מקומו. כחלק ממאמציו הוא טרח לחבר את העיבוד המיוחד והחריג הזה של ספר דברים, בו מודגשים באופן לא פרופורציונלי המיקומים הגיאוגרפיים הקשורים בעבר הירדן.

ומתי?

זאת השאלה האחרונה והקשה ביותר למענה. מכיוון שאין לנו עותק פיזי של המגילה, הדרך היחידה לשער מהו זמן כתיבתה היא הלשון. וכאן אנחנו נתקלים בבעיה קשה:

העתק ‘פקסימילי’ מהמגילה

רגל אחת של המגילה ‘תקועה’ במאה ה-8-9 לפני הספירה, בגלל מילים כמו ‘אָנֹכִ’ ו’בִַּת’, אבל רגל שנייה שלה ‘תקועה’ במאה השנייה אחרי הספירה! רק בזיוף יכולים להיות פערים לשוניים כאלה! (פרופ’ ישראל קנוהל, ראיון ביוטיוב)

לדעת בר אילן, מכיוון שמדובר בטקסט שנכתב כשהמקרא כבר היה חתום וידוע, עבור קהילה יהודית בעבר-הירדן, הרי שהלשון המעורבת (לצד תופעות ייחודיות שקשורות כנראה לניב מקומי) מוכיחה שכמו מגילות קומראן, המגילה נכתבה בתקופה שבין ימי המקרא לבין ימי חז”ל, כלומר אי-שם בשלהי ימי הבית השני.

על הספר

אם זה לא היה ברור, אז כל מה שכתבתי הוא ככלב המלקק מן הים – כי הספר כולל כ- 240 עמודים (לא כולל מפתחות), בפורמט אלבומי ועל נייר כרומו משובח, ומקיף כאמור אינספור נושאים – החל מתולדותיהם של זייפנים, דרך ‘תורת השנאות’ היהודית וכלה בסטילומטריה וניתוחים סטטיסטיים (ראו את תוכן העניינים כאן).

ואם תאמרו: שכנעתנו רבינו – איפה קונים את האוצר הבלום הזה? תופתעו אולי לשמוע שכמו כמה מספריו הקודמים של בר-אילן, גם הספר הזה יצא בהוצאה עצמית, ולא בהוצאה אקדמית! את הסיבות לכך לא חסך מאיתנו המחבר בספרו (מי שרוצה הסבר מעמיק יותר מוזמן לעיין ב’ויקיציטוט’ של מאיר בר אילן ולרוות נחת;) – ולכן בשלב זה תיאלצו לפנות אליו ישירות במייל madualo + סיומת ג’ימייל, ולקוות שעוד נותרו לו עותקים.