לִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים – מבחר הערות נוסח לשיר השירים

רבות נאמר, סופר, דובר, תואר, נדרש ונכתב על מגילת שיר השירים אותה נהגו לקרוא בפסח, ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא – ועד שאנו שואלים למה כתוב, הבה נשאל מה כתוב. ובכן, מסתבר שכמה וכמה פסוקים ידועים ומוכרים הם למעשה חסרי פשר. לעיתים זו בעיה דקדוקית – למשל “מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (גוף שני) הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו (גוף שלישי)”, ולעיתים מדובר בביטוי סתום – למשל מהן “יְרִיעוֹת שְׁלֹמֹה”? ומיהו אותו “מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים”?

למען האמת, כבר שני הפסוקים הראשונים  במגילה מעוררים תמיהה: “שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה” – לכאורה מדובר בשיר של שלמה (כמו מזמור לדוד = של דוד). אבל בפסוק הבא כבר מדברת הרעיה: “יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ”! ובכן, יש שהציעו לקרוא “שִׁיר הַשִּׁירִים הַשָּׁרִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה”, כלומר, מדובר בשיר שחיברו משוררי שלמה (השוו קהלת ב, ח: “עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת”), והם שמו את הדברים בפי הרעיה בפסוק הבא.

אבל מתישהו גיליתי הצעה הרבה יותר מעניינת מפיו של לא אחר מאשר… עמוס עוז! ואלו דבריו, במאמר שכתב יחד עם בתו:

שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר אָשִׁיר לִשְׁלֹמֹה.
באמצעות הכנסתה של אות עברית קטנה לשורת הפתיחה אנחנו מבקשים להציע שמשורר שיר השירים, או אחד ממשורריו, היה משוררת. נקרא לה אבישג. היֹה היתה אבישג השונמית, צעירה מצודדת שנקראה לחמם בלילות את יצועו של דוד הבא בימים. בשיר השירים מופיעה “השולמית”, כך, בהא הידיעה, אשר יש המזהים אותה עם השונמית… אם אבישג החידתית שלנו אכן חיברה לפחות חלקים מהספר הארוטי ביותר בספרייה המקראית, הרי מקומה שמור בין המשוררות הגדולות של התנ”ך, לצד מרים ודבורה – וכך יש לנו משוררת גדולה אחת בתורה, אחת בנביאים, ואחת בכתובים.

עד כאן תורף דבריו ז”ל ודפח”ח, ויה”ר שיהיו שפתיו דובבות בקבר, כמדרשם ז”ל על הפסוק במגילתנו “דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים” (אמנם בתרגומים גרסו דּוֹבֵב שפתי ישנים שְׂפָתַי וְשִׁנָּי…). ומהפסוק הראשון, נעבור ברשותכם למגילה כולה ולמבחר הערות הנוסח שליקטתי מהספה”ק, לקיים מ”ש כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ. קראו עוד

כִּתְבוּ כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם – הערות נוסח למגילת אסתר

כידוע הקפידו בקהילות ישראל על קריאת המגילה לפי הנוסח ה’נכון’ ושמיעת כל מילה ומילה בה. כרגיל, האשכנזים הלכו עם זה עד הסוף, ובשל שתי תקלות היסטוריות קלות, נהגו האשכנזים לחזור ולקרוא פעמיים את המילים (ח, יא) “לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג | לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד” וכן (ט, ב) “וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם | בִּפְנֵיהֶם” – למרות שהגרסה השנייה היא טעות נוסח ברורה שהשתרבבה אי-אז בהדפסת מקראות גדולות ע”י יעקב בן חיים (שאגב, התנצר בסוף ימיו). ועד כדי כך גברה תאוות הנוסח ה’נכון’, שהוסיפו טעות על טעות ובקריאת פרשת זכור (דברים כה) הקפידו האשכנזים לכפול גם את המילה “תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר | זֶכֶר עֲמָלֵק”, כאשר הגרסה הראשונה (והנכונה!) נהגית “זֵייכר”, והשנייה נהגית כמבטא הישראלי הרגיל. הטעויות הברורה בשני המנהגים האלה כבר הוצגו במאמר שנון ונוקב מאת הר”ב ברויאר, שסיכם לגבי שניהם:

כאשר אנחנו קוראים את המגילה על -פי נוסח כל רבותינו נשמתם עדן, אנחנו גם מקימים גלעד ומזכרת נצח לאותו מומר משומד, שתרם לנו את הנוסח המשובש שלו. יימחה זכר עמלק, אבל ייזכר לעד המומר בן אדוניהו (שמו המלא: יעקב בן חיים בן יצחק בן אדוניהו) – בצד בן אשר, בן מיימון ורבותינו, זכר כולם לברכה?!

נראה אפוא, שהגיעה השעה להחזיר עטרה ליושנה. נחזור אל מנהג אבותינו הקדושים, כפי שהיה מוחזק בידיהם מימות עולם. נקרא את פרשת זכור כפי שנקראה בידי כל גדולי אשכנז מאז ומתמיד. אל נטיל ספק בנוסח המקרא במקום שהספק לא שלט בו מעולם! נמחה את זכר עמלק – דרך ודאי ולא דרך ספק!

קראו עוד

דָן וְיָוָן – השבט היווני שחדר לישראל

אתם הראיתם לדעת שקשרים עמוקים ונסתרים קושרים בין בני ישראל לבני יוון – אבל בשורות הקצרות הבאות אני מתכוון לחשוף תגלית נוראה, ולפיה לא די בזאת שהיו קשרים ספרותיים ומוזיקליים בינינו ליוונים, אלא ששבט שלם מישראל הוא למעשה מתיוון מוחלט! והכוונה כמובן לשבט דן, כנרמז בכותרת הפוסט.
שבט דן זכה לאיזכורים די רבים במקרא, בוודאי ביחס לשבטים ה”קטנים” האחרים – אלא שכמעט כל איזכור שלו מעורר תמיהה. הנה למשל קראנו בפרשת השבוע האחרונה על בני השבטים, ובעוד שלכולם יש בנים נורמליים, לגבי דן נאמר: “וּבְנֵי דָן חֻשִׁים” – לשון רבים, המיוחסת בדרך כלל לעמים או שבטים, לא לאנשים. נמשיך לפרשת השבוע הקרובה, בה יעקב מברך את דן ש”יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” – כלומר, הוא לא ממש אחד משבטי ישראל אבל הוא יזכה להיות כמו אחד מהם – מוזר! נדלג כמה מאות שנים קדימה לראשית ימי השופטים, אז מתגלה לנו שמכל השבטים, דן הוא היחיד שמחפש את עצמו: “וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת…” – והוא אכן יוצא מצרעה ואשתאול ומוצא לו נחלה באיזור דן = הבניאס; מה שמעורר את התמיהה על נזיפתה של דבורה בשבט דן: “וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת?” – על אלו אוניות מדובר, כשהשבט מעולם לא זכה להגיע לחוף?!

התמיהה האחרונה מגיעה מהאיזכור האחרון של דן במקרא (לא כולל דברי הימים), בפסוק חידתי מספר יחזקאל (כז) המופיע גם בכותרת הפוסט הזה: “וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ” – דן ויוון, לא פחות! קראו עוד

אונס דינה – MeToo או Fake News?

באדיבות ויקיפדיה: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:Dinah_tissot.jpgלפני מערכת בחירות אחת או שתיים, רעשה הארץ בעקבות מה שכונה “אונס קפריסין”, פרשייה עגומה שאפילו זכתה לערך בויקיפדיה (!), בה היו מעורבות בהמות בצורת אדם. והנה מתברר שכבר ~3500 שנה קודם לכן רעשה הארץ מסיבה דומה, וגם שם היה מעורב אדם בשם של בהמה – אלא שהפרשייה העתיקה יותר זכתה לא רק לערך בוויקיפדיה, אלא לפרק שלם במקרא, הלא הוא בראשית לד. הפרק מספר על דינה בת יעקב שיצאה לבילוי תמים לכאורה בעיר*, אלא שאז ראה אותה שכם בן חמור נשיא הארץ, חטף אותה בכוח ואנס אותה. אחר כך האנס החוצפן התאהב בה וביקש ממנה להסכים להינשא לו, כשבמקביל הוא שולח את אביו, חמור, שישכנע את יעקב להסכים לנישואים תמורת “הסכם סחר חופשי”. בני יעקב, שנדהמו לשמוע על הנבלה שנעשתה בישראל ועוד יותר על העסקה הכלכלית, יזמו הצעת כזב ולפיה יסכימו לעסקה בתמורה לכך שכל אנשי העיר ימולו את עצמם – ובמפתיע או שלא**, זה עבד. ואז הגיע תור האקשן – ביום השלישי בהיותם כואבים, עלו שמעון ולוי על העיר וחיסלו כל זכר, וביניהם את האנס ואביו, השיבו את דינה הביתה, ואיפשרו לאחיהם הנותרים לבזוז את כל העיר. הפרק נחתם בתשובתם המוחצת של שמעון ולוי לגערת אביהם שחשש מנקמת העמים הסמוכים: “הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!קראו עוד

מסעות האבות ונישואי האמהות – חלק ב

במעגלי החיים - לוח העמים ומסעות אברהם

במעגלי החיים – לוח העמים ומסעות אברהם

בחלק הקודם שטחתי באומר ובתמונה את החידוש שנגלה לי בדבר הדמיון מפתיע בין הגנאולוגיה של צאצאי שם וחם המופיעים ב”לוח העמים”, לבין הגיאוגרפיה של מסעי אברהם מאור כשדים לכנען, כאשר תחזינה עיניכם מישרים בתרשים המוקטן משמאל – לחצו ותראו ישועות. בשלהי הדברים שם הבטחתי להציג “את הקשר ההדוק למדי שיש בין הגיאוגרפיה הגנאולוגית שתוארה לעיל, לבין ההיסטוריוגרפיה האתנוגרפית (הבטחתי יוונית או לא הבטחתי?!:) של סיפורי הנישואים של האבות.” ולשם כך חזרתי והצגתי את התיאוריה המרתקת של האנתרופולוג אדמונד ליץ’ בדבר הקשר הלשוני והתרבותי בין יחסי גברים-נשים והקרבה המשפחתית ביניהם לבין… אוכל.

ועכשיו הגיע הזמן לחבר את כל הקשרים למסכת אחת, השוזרת יחד את סיפורי מסעות אברהם יחד עם סיפור יחסי הגברים והנשים המהווים את עיקרו של ספר בראשית – והכל מתוך עומק פשוטו של מקרא. חשוב להדגיש כבר כאן לטובת ההיסטוריונים בקהל, שאני לא מתכוון לטעון טיעונים היסטוריים-ריאליים על מוצאם של העמים או על זהותן של הדמויות המופיעות בספר בראשית – אלא רק ללכת בעקבי הצאן של סיפורי האבות הקדושים כפי שהם מופיעים בטקסט המקראי, תוך ניסיון להבין את הלך המחשבה של המחברים הקדומים שטוו את מארג הסיפורים הזה.
וכדי לא להשאיר אותכם במתח, אקיים את דברי הנביא “הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד בְּטֶרֶם תִּצְמַחְנָה אַשְׁמִיע אֶתְכֶם” – והרי החדשות ועיקרן תחילה: כמעט כל סיפור על יחסי גבר-אשה בבראשית יוצר מפנה לטוב או לרע בעלילה – והטוב והרע נקבעים כמעט תמיד לפי קריטריון אחד פשוט: מניין הגיע הגבר או האשה. קראו עוד