בְּרֵאשִׁית [הַיָּמִים] בָּרָא אֱלֹהִים

בפוסט הקודם הערתי בדרך אגב על מוזרותו של הביטוי “בְּראשית ברא אלהים… ” שמהווה נסמך ללא סומך*, כלומר, בעברית של ימינו כתוב כאן למעשה:
בְּהתחלת ברא אלהים…” – בהתחלת מה?!

כל פרשני המקרא כמובן עוסקים בשאלה הזו, אבל לפני שרצים אליהם צריך לזכור שכל הבעיה נוצרה כתוצאה מהניקוד (ב’ בשווא ולא בקמץ). הניקוד, כידוע, הוא המצאה מאוחרת יחסית ולכן לפני שנזעקים להקשות, כדאי לבדוק כיצד תרגמו \ העתיקו את הפסוק התרגומים הקדומים, שלפניהם עמד נוסח לא מנוקד של התורה. וכאן התוצאות ברורות – כל, אבל כל (!), התרגומים והנוסחים הקדומים, ולמעשה גם כל התרגומים מאז ומעולם, קראו או פירשו כפשוטו: בָּהתחלה ברא אלהים – וראו כאן מבחר תרגומים כאלו. מכאן עולה פתרון אפשרי לשאלה – אולי באמת כוונת הכותב המקורי היתה בָּראשית = בהתחלה?
קראו עוד

הספירלה המקראית – משירת האזינו ועד קהלת

שבת חול המועד סוכות היא מעין כֵּף אליו מתנפצים המוני גלים מכמה אוקיינוסים ליטורגיים: רשמית, אין לשבת הזו פרשת שבוע – הקודמת היתה ‘האזינו’, אחת מפסגות השירה המקראית שאמורה להתחבר לשירת הברכות של ‘וזאת הברכה’ נטולת השבת, במעין קרשנדו סיום נורא-הוד של התורה והכנה לפרשת בראשית בשבת הבאה.
בפועל, מה שקוראים בתורה הוא סופה הפרוזאי של פרשת כי תשא, וממנה במעבר חד וללא כל קשר ברור מפטירים במלחמת גוג ביחזקאל – אלא שלפני הכל, ולכאורה באמת ללא כל קשר, קוראים את מגילת קהלת. המגילה הזו, המתהרהרת בספקותיה, היא אולי הניגוד החריף ביותר למקרא בכלל ולכל הקריאות בשבת הזו בפרט, אז מי חשב לקשר בין כל אלו?! תהיתי לעצמי, והחלטתי שאולי לא עליי המלאכה לגמור אבל לא בן חורין אני וכו’ – אז הנה הצעה לתשובה.
קראו עוד

הכפרות – מנהג פרימיטיבי או מסורת מקראית

Kaparot_Pashkevil_Roosterכמו הפולמוס על כן\לא תנ”ך בגובה העיניים, כן\לא שירת נשים או כן\לא קיגעל בקידוש, מדי שנה צץ לו מחדש הוויכוח הלעוס לעייפה אודות כן\לא מנהג הכפרות היהודאי-תרנגולאי. אלא שהשנה חלה התפתחות דרמטית, באשר הגאב”ד והגאוה”צ הביד”צ שליט”א (פה נגמרו להם הרשת”בים, ראו משמאל) נזעקו לנוכח הגברת הפיקוח על הובלת התרנגולים הדחוסות במשאיות ומפוזרות ברחבי הריכוזים היידישאיים הגולים בארץ הקודש, פיקוח שמאז ימי אנטיוכוס לא היה כמוהו ואשר עתיד להוריד שאולה את אחד מעיקרי האמונה היהודית.
טוב, עד כאן הציניות המתבקשת, אבל עכשיו ברצינות – האם אכן מדובר במנהג פרימיטיבי, בבחינת “דרכי האמורי”, המתאים אולי לכנען של המאה ה-12 לפנה”ס? בשורות הבאות אנסה להראות שאכן מדובר במנהג פרימיטיבי, כלומר – ראשוני וקדום, ואם הדבר נחשב בעיניכם למילת גנאי, הרי שתיאלצו לומר שהתורה עצמה היא פרימיטיבית, שכן התפיסה העומדת בבסיס מנהג הכפרות עומדת בתשתית התורה כולה. גילוי מקדים ונאות: חלק מהדברים להלן התגלו לי משמיים במסגרת מחקר מקראי שאני כותב בלילות אלו, ואף אמנם כי השתדלתי לטובת הבלוג לתרגם את הדברים מאקדמית נפוצה ללשון בני אדם, ייתכן והחמצתי משהו או שקיצרתי במקום שראוי להאריך, עמכם הסליחה…
קראו עוד

בין אלישע למישע – פירוש מעניין למל”ב ג

אלישע ומלך ישראל (לא מל"ב ג, אבל לא רחוק משם)

אלישע ומלך ישראל (לא מל”ב ג, אבל לא רחוק משם)

החודש פורסם כרך נט של “בית מקרא” בהוצאת מוסד ביאליק ובו בין השאר מאמרי המעניין (ברובו :) אודות פרק ג במלכים ב. הפרק מספר סיפור שרובנו מכירים אותו לפחות בקוויו הכלליים – מלך ישראל יוצא עם מלכי יהודה ואדום למלחמה במואב, אך הם נתקלים בבעיה של חוסר במים. אלישע נחלץ\נאלץ לסייע, ובהשראת ניגון המנגן הוא מצווה על הכאה אכזרית של מואב ומנבא על התמלאות פלאית של הנחל במים. המים אכן מגיעים, אדומים כדם, וחיילי מואב הבטוחים שזהו דם צבאות המלכים התוקפים נחפזים לקרב אך מוכים על ידי ישראל, שממשיכים בהרס אדמת מואב. אך כשהם צרים על עירו של מלך מואב הנואש, לוקח הלה את בנו הבכור ומקריבו לעולה על החומה – וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. וכל הקורא את הפרק ומגיע לסופו תוהה – ?!?!

קראו עוד

כִּי בֵּין הַנְּשָׁקִים, הַחֻקִּים שׁוֹתְקִים – על חוקי המלחמה במקרא (חלק ב)

“חָלִילָה לּוֹ” – האמנם אין מלחמות אסורות במקרא?!

אנו מסתכלים בדורות הראשונים, המסופרים בתורה, בנביאים ובכתובים, אותם הדורות שהיו עסוקים במלחמה – והם הם הגדולים שאנו מתיחסים אליהם בידידות וגדולת קודש… אותו מעמד העולם, שהלך במרוצתו אז, שהיתה המלחמה כל כך נחוצה בו, הוא גרם להופיע את אלה הנשמות…
(הראי”ה קוק, אורות המלחמה ב)

דברי הראי”ה*, שהיום הוא יום פטירתו, מעוררים מחדש את השאלה-תמיהה שהבאתי בחלק הקודם בשם פרופ’ וולצר, אודות היעדרה לכאורה של המלחמה האסורה במקרא: בעולם רווי מלחמות בו כמעט כל מנהיגי ישראל, ממשה ועד יאשיהו, עסקו לא פעם במלחמה, מתבקשת היתה איזושהי התייחסות עקרונית לשאלת האיסור או ההיתר של המלחמה. אמנם ישנו איסור נקודתי להתקיף את אדום, עמון ומואב (דב’ ב) אך הוא היה לשעתו בלבד, והראיה שדוד (שמ”ב ח; יב) וכן יהושפט (מל”ב ג; דה”ב כ) תקפו את שלוש האומות הללו, לעיתים אף באכזריות יחסית, וללא נקיפות מצפון. כך או כך, טוען וולצר, איסור עקרוני על יציאה למלחמה – כמו איסור על חילול שבת למשל – חסר לחלוטין בתורה ובמקרא.

קראו עוד