גאולה בידי אדם – על קיבוץ הגלויות והתחדשות ההלכה

נס קיבוץ גלויות - הרב יואל בן-נוןאני רואה בקיבוץ גלויות את הנס הגדול ביותר בכל ההיסטוריה האנושית, מפני שאין עוד עם ששרד אלפי שנים בכל קצות הארץ וחזר לארצו. אף בהיסטוריה היהודית – גם יציאת מצרים וגם שיבת ציון מבבל באו מכיוון אחד ובראש אחד; הן לא היו קיבוץ גלויות. אין אדם שראה מעולם תופעה כזאת, עד ימינו.קיבוץ גלויות הרי מתרחש לנגד עינינו זה כמה דורות – לפיכך זו ההוכחה הניצחת לאמת התורה והנבואה, להימצאות ה’ בקרבנו. אין צורך בראיות נסתרות;
די לנו במראה עיניים: “כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה’ צִיּוֹן” (ישעיהו נ”ב ח).
(הרב יואל בן-נון, “נס קיבוץ הגלויות“, עמ’ 11)

קראו עוד

הגדה של פסח – המהדורה הביקורתית

לקראת ליל הסדר הקרב ובא, חשבתי לנסות ולהחיל על ההגדה של פסח את כלי מחקר המקרא הידועים – ביקורת נמוכה וביקורת גבוהה. כמובן שמקוצר הזמן לא העמקתי יותר מדי (למי שיש מנוי לכותר יכול לעיין למשל כאן), אבל העיקר שיצאתי ידי חובת דבר תורה לליל הסדר לפחות לשנתיים הקרובות:)

ביקורת נמוכה – חלק א: השוואת נוסחים

כידוע, גרעינו של נוסח ההגדה הינו קדום מאוד, ויש אומרים שזהו הטקסט החז”לי הקדום ביותר שהשתמר. כמובן שברבות השנים נוספו ועובדו מחדש קטעים שונים, וכבר בימי הגאונים היו שני נוסחים ראשיים: ארץ ישראלי ובבלי.
מכיוון שנוסחים קדומים אלו אינם נאמרים היום כפי שהם (ככל שידוע לי, כמובן), חשבתי להציג את ההבדלים בין שני הנוסחים המרכזיים המתועדים שבידינו, הלא הם נוסח ההגדה המקובל בקהילות אשכנז, ונוסח הרמב”ם
לא התייחסתי להבדלים קלים או להבדלי סדר בתוך משפט, אלא אם יש להם (לדעתי) חשיבות:

קראו עוד

נשים ותפילין – מחַתְשֶׁפְּסוּת ועד ימינו

אני לא אומרת שכל פעם שאני מניחה תפילין אני מרגישה יראת אלהים מחודשת, אבל לפעמים זה באמת גורם לי להרהר. זה פשוט משהו במהלך היום שהופך אותי למודעת ומרוכזת באמת.
(פורסם לראשונה ככל הידוע לי כאן, וקיבל תאוצה כאן)

כך, ללא רגשנות-יתר או התלהבות-של-מתחילים, מתארת יעל מרנס (Yael Marans) בת ה- 16 מתיכון SAR, ניו-יורק, את תחושותיה בעת הנחת תפילין. יעל, ותלמידה נוספת בשם רונית מוריס (Ronit Morris), עוררו סערה של ממש בכוס התה היהודית-מודרנית-אמריקאית כשלראשונה קיבלו אישור רשמי להניח תפילין בתפילת שחרית, היישר ממנהל התיכון – הרב נפתלי הרצשטארק (Naphtali Harcsztark).

ושמא תאמרו: טוב, ניו-יורק, רפורמים, ליברלים וכו’ – קראו נא את הדברים הבאים שפורסמו כאן:

קראו עוד

מזבח שנעקר ממקומו – על הציווי של מזבח הקטורת

לאחר פירוט ארוך מאוד של מבנה המשכן וכל כליו (פרקים כה-כז), של בגדי אהרן ובניו הכהנים (פרק כח) ושל הקרבנות שעל הכהנים להקריב כדי לחנוך את המשכן (פרק כט), מסתיים לו פרק כט בפסוקים החגיגיים הבאים:

כט (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיהֶם.

[נ.ב.]

ל (א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה…

השאלה אליה רמזתי ב- נ.ב. נשאלת מאליה: מה פתאום ‘נדחף’ לכאן הציווי על מזבח הקטורת?! והלא הציווי על כל כלי המשכן (למעט הכיור, שאיננו ממש כלי – וראו להלן) נעשה כבר בפרשת תרומה!
חדשים גם ישנים ענו על השאלה הזו בכל מיני דרכים, והנה סקירה ממצה של הפתרונות שניתנו לשאלה זו:
קראו עוד