פרשת וירא היא אחת העמוסות בתורה, כשכל פרק בה יכול לפרנס כמה בלוגים – אבל אין ספק שפרק כב אוחז בשיא – שכן הוא עניין מאוד לא רק את היהודים אלא גם את הנוצרים, ומכאן כמובן שגם את חוקרי המקרא (אחד מהם אף טרח ויצר ביבליוגרפיה של “recent studies” אודות פרק כב, והגיע ללא פחות מ- 15 עמודים!).
מעבר לקושי התיאולוגי הבולט שבפרשה – איך ייתכן שה’ ציווה על קרבן אדם – יש עוד כמה וכמה קשיים, חלקם פחות מוכרים, וכהרגלי בקודש אמנה כמה מהם:

• ניכר שהפרק הוא ‘בבואה’ של סיפור ישמעאל מפרק כא – אז למה שם אברהם התנגד וכאן לא?
• מדוע אברהם טורח לקחת חמור אבל לא עולה איתו להר?
• מה פשר השם “ה’ יִרְאֶה”? ומה פשר הביטוי “אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה”?
• איך ייתכן שבפעם השנייה המלאך משבח אותו “כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ”, כשבפועל הוא לא עשה את הדבר הזה, וכן חשך את בנו יחידו?!
• ואולי הכי חשוב: האם ארם היה בן קמואל – או שמא בן שם???

קראו עוד ⇐

פרק יד בבראשית הוא חידה עתיקה, שבזמנו הקדשתי לה לא פחות משני פוסטים ארוכים (חלק א, חלק ב). מעבר לעובדה המעניינת כי שמי – אברם העברי – בקרבו, הפרק הזה מכיל כל כך הרבה עניינים מוזרים ומעניינים שלנסות לפרש אותו על פי הפשט בדרך קצרה ובהירה נראה כמשימה בלתי אפשרית. רק להמחשה, הנה כמה מהקשיים הידועים בפרק:

• מיהם אותם מלכים אקזוטיים ומה להם ולמלכי ערי הכיכר?
• מדוע אברם נקרא כאן פתאום “עברי”?
• מה פשר הדיוק במספר 318?
• למה הסיפור מלא בהערות הסבר בסגנון “א הוא ב”?
• מאיפה ולמה צץ מלכיצדק? מהי אותה “שלם”? ומי נתן למי מעשר ולמה?
• מה בעצם המסר של כל הסיפור הזה, ומדוע הוא ‘נדחף’ בין פרק יג ל-טו?

קראו עוד ⇐

מהדורת ה’ביבליה הבראיקה’

לפני עשור בדיוק, עם סיום מחזור הקריאה בתורה והתחלה חדשה מבראשית, התחלתי לפרסם פוסט “מתגלגל” שהציג את פרי עבודתי המייגעת אבל החשובה בהצגת הערות נוסח לכל פרשות התורה, בעיקר מתוך ה- BHS. מאז הספקתי לסיים את “תרגום” ה- BHS לכל התנ”ך, ואז לעבור על הכל מחדש תוך כדי הקלטת שיעורי 929, ולהוסיף עוד מאות הערות מכמה וכמה מקורות (לרבות מדעתי הענייה). באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שאם המטרה היא להבין טוב יותר את התנ”ך, אז זאת רק חצי עבודה. כלומר, אין ספק שלפני שמנסים להבין למה כתוב, כדאי לדעת מה כתוב – ולשם כך נועדו הערות הנוסח – אבל עדיין עיקר חסר מן הספר, לפחות בתורה אם לא בנ”ך, והוא הבנת הפשט, כלומר – למה התכוון הכותב המקורי כשכתב את מה שכתב עבור קהל הקוראים שלו?

שאלת ה’פשט’ היא סובייקטיבית כמובן, אבל אני כסובייקט – כמו רבים וכן שלמים לפניי – הגעתי אי-אז למסקנה המתבקשת שהבסיס להבנת פשט כלשהו בתורה הוא הפנמת העובדה שהתורה היא חיבור מורכב: ‘מורכב’ לא (רק) במובן של complex אלא במובן של composite, כלומר – היא יצירה ספרותית שהורכבה מיצירות קודמות, כפי שהיה מקובל בעת העתיקה. כשקוראים כך את התורה, בהתעלם מתחושת ה’אנטי’ המובנת הכרוכה בביקורת המקרא הנוצרית על כל תחלואיה העתיקים, מתחיל להתגלות בפני הקורא ה’פשט’: סתירות גלויות נפתרות, כפילויות מיותרות מתבהרות, וחשוב מכל – המסרים שביקשו הכותבים להעביר מתבררים ומתחדדים. קראו עוד ⇐

הבטחתי לעצמי לא לחזור לבלוג לפני פסח (רק אז אני צופה התחלה של ניצחון סופי;), אבל הובא לידיעתי שביום ראשון הקרוב (כח אדר, 7/4) מתוכנן יום עיון לכבוד פרישתו של פרופ’ ברוך יעקב שוורץ מהאוניברסיטה העברית:

_{נ”ב – למתעניינים, אני נוסע מאיזור הרי השומרון, עם מזגן + תפילת הדרך בנוסח J/E – צרו קשר כאן.}
קראו עוד ⇐

(ניתן לצאת ידי חובת לימוד תורה בליל הו"ר בפוסט זה, ולא גרע מ"לולב ודמוקרטיה – הילכו שניהם יחדיו?!" וכדומה, ככותרות השיעורים הצפויים השנה...)

ברכת משה (דברים לג) היא אחד הטקסטים המקראיים הנקראים ביותר בעולם היהודי, כיוון שקוראים אותה שוב ושוב ושוב במהלך שמיני עצרת\שמחת תורה. למרות זאת, חלקים ממנה הם חסרי פשר לקורא\ת הממוצע\ת, גם בשל הלשון הגבוהה, וגם בשל מה שנראה כשגיאות העתקה מסוגים שונים ומשונים – ולאלו נוסף גם שילוב מאולץ של ברכות לשבטים בתוך גרעין של שירה קדומה, כמו שנראה. די לנו אם נשווה את ברכת משה לשירת האזינו המופיעה פרק אחד קודם כדי לעמוד על ההבדל הבולט – שירת האזינו מובנת יחסית, וקל לעקוב אחרי הרצף וההיגיון הפנימי שלה, בעוד שברכת משה היא אוסף מקוטע של פסוקים סתומים בחלקם, המתקשים להתגבש למסר קוהרנטי.
כדי לסייע ביד הקוראים והשומעים לצאת ידי חובת קריאת התורה, הריני מתכבד להציע נוסח קריא יותר של הפרק – וברוח חג האסיף אמשיל זאת לאיכר שנדרש קודם כל לנכש את השדה מקמשונים וחרולים (=תיקוני נוסח), ואז להפריד את הכלאיים שצמחו לו בשדה (=חלוקת הפרק לענייניו). קראו עוד ⇐